פסקי דין על נצר שואקה | פסקי דין על יחיאל לוי | פסקי דין על ג'קי יעקב עמר | פסקי דין על איילון חברה לביטוח |

15617-11/13 א     20/08/2015




א 15617-11/13 נצר שואקה בע"מ, יחיאל לוי נ' ג'קי יעקב עמר, איילון חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 15617-11-13 נצר שואקה בע"מ
ואח' נ' עמר ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
שרון הינדה


תובעת/נתבעים שכנגד

נצר שואקה בע"מ
יחיאל לוי


נגד

נתבעים
/תובעת שכנגד
1.ג'קי יעקב עמר

2.איילון חברה לביטוח בע"מ




פסק דין


1.


לפני תביעה ותביעה שכנגד לפיצוי הצדדים בגין נזקים שנגרמו לרכביהם עקב תאונה בה היו מעורבים
ביום 3.12.12 בכביש 352 סמוך למושב תלמים
.

2.


המדובר בתאונה שאירעה עת רכב התובעת/נתבעים שכנגד (להלן: "התובעת") ביקש לעקוף את רכב הנתבעים/תובעת שכנגד (להלן: "הנתבעים") בסמוך לכניסה למושב תלמים.

לטענת התובעת רכבה יצא לעקיפה ובעיצומה של העקיפה סטה רכב הנתבעים שמאלה ללא איתות על מנת להיכנס לשטח במקום שאין כניסה מסודרת וגרם לתאונה ואילו לטענת הנתבעים רכבם החל בפני
יה שמאלה ובעודו בפני
יה יצא רכב התובעת לעקיפה בנתיב הנגדי במהירות עצומה והתנגש ברכבם.

3.


בדיון שהתקיים בפני
העידו מר יחיאל לוי
נהג רכב התובעת (להלן: "נהג התובעת"), מר דוד קרסניצקי הנהג ברכב הנתבעים (להלן: "נהג הנתבעים") וחברו מר ניסנוב סרגיי, שהיה עמו ברכב בזמן התאונה (להלן: "עד הנתבעים"). בנוסף הוגשו לעיוני תמונות הנזקים בכלי הרכב, תמונות ממקום התאונה, ההודעות לחברות הביטוח וצילום תיק המשטרה
.

4.


נהג התובעת העיד כי נסע בכביש בינעירוני, דו סטרי בעל נתיב אחד לכל כיוון במהירות של 80 קמ"ש ולפניו רכב הנתבעים נסע לאט, במהירות של 40 קמ"ש.

לטענת נהג התובעת נסע אחרי רכב הנתבעים כחצי דקה וכשהיה במרחק של 30-20 מטרים מרכב הנתבעים החליט לעקוף אותו במקום שמותר לבצע עקיפה. לטענתו אותת שמאלה והיה לו שדה ראייה וכשחלף על פני הנגררת של רכב הנתבעים והגיע לגלגלים האחוריים של הרכב,
סטה רכב הנתבעים שמאלה בפתאומיות ללא איתות. נהג התובעת שלל הטענה כי נסע במהירות מופרזת וטען כי הוא נוהג לפי הכללים כל הזמן. עוד טען כי לאחר התאונה שאל את נהג הנתבעים אם הוא ראה אותו ולא אותת ואיך פנה כך בפתאומיות אולם לא זכר לומר מה השיב לו נהג הנתבעים.


נהג התובעת אישר כי ביצע את העקיפה בנתיב הנסיעה הנגדי.


נהג התובעת העיד כי לא שאל את עצמו מדוע רכב הנתבעים נסע כה לאט וכי זו הפעם הראשונה שהוא נוסע בדרך הזו ואינו יודע אם יש פניות לימין או לשמאל.


5.


נהג הנתבעים העיד כי נסע ליד המפעל שלהם וביקש לפנות שמאלה לדרך עפר המובילה למושב. לטענתו שדה הראיה היה פתוח והוא הסתכל במראה, ראה שיש רכב מאחוריו במרחק גדול ממנו של כ-800 מטרים עד קילומטר, האט את המהירות, אותת ופנה שמאלה. לטענת נהג הנתבעים כמעט סיים את הפנייה וקיבל מכה בדלת האחורית השמאלית ובגלגל.



נהג הנתבעים טען כי כשפנה שמאלה הסתכל כל הזמן במראה אולם לא ידע לומר מדוע רכב התובעת פגע והניח כי רכב התובעת נסע מהר והסתכל מה יש מאחורה ובצדדים. עוד הניח נהג הנתבעים כי רכב התובעת נסע במהירות ופתאום ראה את רכב הנתבעים מולו וניסה לברוח .


נהג הנתבעים אישר כי זו אינה הפעם הראשונה שהוא מבצע את הפנייה הזו.


נהג הנתבעים העיד כי קיימת אפשרות שהוא רואה את רכב התובעת אחורה ורכב התובעת אינו רואה אותו קדימה.

במענה לשאלה כמה זמן לוקח לבצע את הפנייה שמאלה השיב נהג הנתבעים כי הפנייה הזו אינה מסומנת וכל מי שפונה צריך כמעט לעצור את הרכב כדי לא לפספס את הפנייה הזו ואישר כי ביצוע הפנייה לוקח מספר שניות. נהג הנתבעים הסביר כי לאור פער המהירויות בין כלי הרכב, רכב התובעת השיג אותו בשניות.

6.
עד הנתבעים העיד כי ישב ליד הנהג ברכב הנתבעים. לטענתו רצו לפנות שמאלה. נהג הנתבעים אותת לפני הפנייה מרחוק, האט את המהירות כי הם מחפשים את הפנייה, החל לפנות ובסיום הפנייה כמעט הרגיש מכה מאחור. לטענת עד הנתבעים לאחר התאונה שאל את נהג התובעת אם הוא נסע מהר ונהג התובעת השיב לו שהוא נסע במהירות של 90 קמ"ש אולם לדעתו הוא נסע יותר מהר. עד הנתבעים גרס כי הם נוסעים בכביש הזה כל יום, המהירות המותרת בכביש 70 קמ"ש אולם אנשים לא נוסעים בו במהירות כי עוברים בו טרקטורים.

דיון:

7.
הצדדים הציגו מסכת עובדתית דומה לגבי אופן קרות התאונה כאשר המחלוקת ביניהם הינה בשאלה האם רכב התובעת יצא לעקיפה לאחר שרכב הנתבעים החל בפני
יה שמאלה או שמא רכב הנתבעים החל בפני
יה לאחר שרכב התובעת החל כבר בעקיפתו.

8.
כל העדים העידו בצורה קוהרנטית וסדורה ועדויותיהם תאמו את הודעותיהם לחברות הביטוח והודעותיהם במשטרה.

9.
אין חולק בין הצדדים כי רכב התובעת ביקש לעקוף את רכב הנתבעים כשהוא מבצע את העקיפה משמאל לרכב הנתבעים למעשה על נתיב הנסיעה הנגדי. לא הועלתה טענה כי המדובר בצומת או כי העקיפה בכביש הנדון אסורה ועל כן נקודת המוצא היא כי ביצוע העקיפה על ידי רכב התובעת הייתה מותר.

אין אף חולק כי רכב הנתבעים ביקש לבצע פנייה שמאלה במקום שאין בו סימון. מעדות נהג הנתבעים ועד הנתבעים עולה כי אין המדובר בפני
יה מוסדרת ולנוכח תיאור הפנייה על ידי נהג הנתבעים מתקבל הרושם כי המדובר ביציאה מהכביש או סטייה מהדרך במקום שנהג התובעת לא היה אמור היה לצפות לה.

10.

מעדות הנהגים עולה כי לשני הנהגים היה שדה ראיה פתוח והם ראו האחד את השני עובר לתאונה. יחד עם זאת נהג הנתבעים העיד כי קיימת אפשרות שהוא יראה את הרכב שמאחוריו והרכב שמאחוריו לא יראה אותו מקדימה. בנסיבות אלה, ספק בעיני אם נהג הנתבעים רשאי היה לבצע את הפנייה בידיעה שמגיע מאחוריו רכב, גם אם לטענתו אותת, שכן היות וידועה לנהג הנתבעים האפשרות כי נהג התובעת אינו רואה אותו ולא נטען בפני
י כי הייתה לנהג הנתבעים
איזושהי אינדיקציה לסבור כי נהג התובעת כן ראה אותו ביצוע הפנייה בנסיבות אלה יוצר סיכון ואינו סביר.

11.
בעדותו נהג הנתבעים העיד כי ראה את רכב התובעת מאחוריו במראה וכן העיד כי הסתכל במראה כשפנה. נהג הנתבעים לא טען כי ראה את רכב התובעת יוצא לעקיפה בהביטו בראי במהלך ביצוע הפנייה שמאלה ולמעשה עדותו כי אין לו מושג איך רכב התובעת פגע בו מובילה למסקנה כי לא היה בקשר עין עם רכב התובעת על אף שהיה מודע לקיומו בעת שהחל בביצוע הפנייה ואזי לא ניתן לשלול את גרסת נהג התובעת כי רכב הנתבעים החל בביצוע הפנייה לאחר שרכב התובעת החל כבר בעקיפה.


בעניין זה איני סבורה כי מיקום הפגיעה ברכב הנתבעים מהווה הוכחה לכך שרכב הנתבעים החל בביצוע הפנייה לפני שרכב התובעת יצא לעקיפה שכן סביר להניח כי המרחק שעל רכב הנתבעים לעבור לצורך ביצוע הפנייה קצר בהרבה מהמרחק שהיה על רכב התובעת לעבור (800 מטרים עד קילומטר כטענת נהג הנתבעים) ומנגד מהירות הנסיעה של רכב התובעת גבוה בהרבה ממהירות נסיעת רכב הנתבעים ומטעם זה נקודת המפגש בין כלי הרכב אפשרית גם על פי גרסת התובעת לפיה רכב הנתבעים החל בביצוע הפניה לאחר שרכב התובעת יצא לעקיפה.


12.
מן העדויות עולה כי הכביש בו אירעה התאונה הינו כביש בינעירוני, דו סטרי בעל נתיב אחד לכל כיוון נסיעה. אף אחד מהצדדים לא הגיש ראיה בדבר המהירות המותרת לנסיעה בכביש זה ועל כן נקודת המוצא היא כי המהירות המותרת הינה המהירות הקבועה בתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") לנסיעה בכביש בינעירוני.


עד התובעת העיד כי המדובר בכביש בו המהירות המותרת הינה 80 קמ"ש וכי רכב הנתבעים האט את מהירות נסיעתו לכ- 40 קמ"ש ואילו נהג הנתבעים ועד הנתבעים העידו כי המהירות המותרת לנסיעה בכביש זה הינה של 70 קמ"ש ורכב התובעת ביקש לעקפם במהירות של 90 קמ"ש ואף יותר מכך. לגבי מהירות נסיעתם העידו כי נהג הנתבעים האט את מהירות הנסיעה באופן משמעותי על מנת לא לפספס את הפנייה, כאשר לטענת נהג הנתבעים צריך כמעט לעצור כדי לא לפספס את הפנייה.


בנסיבות אלה, לא הוכח בפני
כי נהג התובעת נסע במהירות הגבוהה מהמותר בכביש זה. מנגד, הנתבעים עצמם הודו כי האטו את מהירות נסיעתם בצורה משמעותית על מנת לבצע פנייה במקום שהפנייה לא מוסדרת.


סעיף 43(א)(2) לתקנות התעבורה קובע כי נהג המתכוון לפנות שמאלה מכביש דו סטרי יחל את פנייתו שהוא נמצא קרוב לאמצע הכביש ככל האפשר ובלבד שלא יפריע לתנועה מכל כיוון אחר.

בנסיבות אלה ההאטה המשמעותית של מהירות הנסיעה של רכב הנתבעים בכביש בו המהירות המותרת גבוהה, במטרה לבצע פנייה לא מוסדרת ובמקום שהנוסעים בכביש אינם אמורים לצפות פנייה כזו,
אינה זהירה ויוצרת סיכון משמעותי כלפי כלי הרכב הנוסעים בכביש.

13.
הצדדים חלוקים בשאלה האם נהג הנתבעים אותת לפני ביצוע הפנייה אם לאו. נהג התובעת העיד כי נהג הנתבעים לא אותת ואילו נהג הנתבעים ועד הנתבעים העידו כי אותת.


נהג הנתבעים העיד כי ראה את רכב הנתבעים מאחוריו במראה. עוד העיד כי בפערי המהירויות שהיו בין כלי הרכב, רכב התובעת יכול היה להדביק אותו בשניות. נהג הנתבעים אף אישר שזהו פרק הזמן שדרוש לו לביצוע הפנייה. בנסיבות אלה ומשנהג הנתבעים לא טען כי ראה את רכב התובעת יוצא לעקיפה לאחר שהחל בביצוע הפנייה שמאלה, הרי שגם אם אאמץ גרסתו כי אותת עדיין לא ניתן לקבוע כי לא החל בביצוע הפנייה לאחר שרכב התובעת כבר החל בעקיפה.


מבחינת סבירות הגרסאות בהיעדר חולק כי רכב הנתבעים האט את מהירות נסיעתו באופן משמעותי וחורג ממהירות הנסיעה בכביש, העובדה כי רכב התובעת החל בביצוע העקיפה מתיישבת יותר עם מצב שרכב הנתבעים לא אותת מאשר עם סיטואציה שרכב הנתבעים אותת ונהג התובעת אשר טען כי אינו מכיר את הכביש, התעלם מהאיתות ובחר לעקוף את רכב הנתבעים.

14.
נוכח כל הדברים האמורים לעיל, אני סבורה כי נהג הנתבעים ביצע פנייה שמאלה בכביש בינעירוני שהמהירות הנסיעה המותרת בו גבוהה, תוך שהוא מאט את מהירות נסיעתו באופן שאינו הולם את תנאי ודרך ומבקש לפנות במקום שכלי רכב אחרים אינם אמורים לצפות זאת, בעוד שנהג התובעת ביצע עקיפה במקום מותר ומבלי שהייתה לו סיבה לסבור כי אין הוא יכול להשלים את העקיפה בבטחה ועל כן אני סבורה כי מלוא האחריות לתאונה רובצת לפתחם של הנתבעים.


אשר על כן אני מקבלת את התביעה העיקרית ודוחה את התביעה שכנגד.

15.
לגבי סכום הנזק – התובעת העמידה את סכום התביעה על סך 27,156 ₪ בתוספת שכר טרחת שמאי בסך 1,650 ₪.


בעניין זה טענה ב"כ הנתבעים בסיכומיה כי לא נלקח בחשבון עבר ביטוחי של הרכב וכי לא הוכח הסכום שהתובעת קיבלה בפועל ויש להוריד את המע"מ.


התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאי אשר פירט את תחשיב ערך הרכב. שמאי התובעת אף ציין בחוות דעת את הסכום ששולמו לתובעת בגין השרידים.


השמאי לא זומן להיחקר על חוות דעתו ומשכך לא נסתרה ודי בה כדי להרים הנטל המוטל על התובעת להוכחת תביעתה.

16.
סיכומו של דבר אני מחייבת את הנתבעים בתביעה העיקרית, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 28,806 ₪
בצירוף הפרשי הצמדה מיום 3.12.12 ועד למועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה, שכר עד התובעת בסך 400 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 4,500 ₪.


התביעה שכנגד נדחית.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר
.

ניתן היום,
ה' אלול תשע"ה, 20 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 15617-11/13 נצר שואקה בע"מ, יחיאל לוי נ' ג'קי יעקב עמר, איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/08/2015)