פסקי דין על אמיר אדלר | פסקי דין על אילן פדלון | פסקי דין על אמיר אדלר ואח' | פסקי דין על שי לבנת | פסקי דין על שי לבנת אחזקות | פסקי דין על זואי החזקות ואח' |

1645/15 עא     01/09/2015




עא 1645/15 אמיר אדלר, אילן פדלון, אמיר אדלר בע"מ ואח' נ' שי לבנת, שי לבנת אחזקות בע"מ, זואי החזקות בע"מ ואח'





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1645/15
ע"א 1687/15

לפני:
כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט א' שהם
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערים בע"א 1645/15 והמערערים שכנגד בע"א 1687/15:
1. אמיר אדלר
2. אילן פדלון
3. אמיר אדלר
בע"מ

4. אילן פדלון
בע"מ


נ ג ד

המשיבים בע"א 1645/15 והמערערים בע"א 1687/15:

1. שי לבנת
2. שי לבנת אחזקות בע"מ
3. זואי החזקות בע"מ

4. סייפרטק בע"מ

5. ימקום הולדינגס בי.וי

6. קמה תקשורת (1996) בע"מ

שני ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 27.08.2014 בת"א 11122-05-13 ועל החלטתו מיום מיום 5.2.2015 שניתנו על ידי כב' השופט, פרופ' ע' גרוסקופף


תאריך הישיבה:
כ"ח בתמוז התשע"ה
(15.07.2015)

בשם המערערים:
עו"ד בעז בן צור
; עו"ד אלירם בקל
בשם המשיבים:
עו"ד גיורא ארדינסט
; עו"ד גיל רון
פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו שני ערעורים וערעור שכנגד המופנים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) בת"א 11122-05-13 מיום 17.8.2014 וכנגד החלטתו המשלימה מיום 5.2.2015, במסגרתם חייב בית המשפט את שי לבנת
(להלן: לבנת) לשאת בהוצאות ניהול ההליך שהתנהל בינו לבין אמיר אדלר
(להלן: אדלר) ואילן פדלון
(להלן: פדלון) במסגרת ה"פ 7250-05-11 ות"א 10221-06-11 (להלן: ההליך העיקרי).

רקע והליכים קודמים
1. במשך 13 שנים, משנת 1998 ועד לשנת 2010, שיתפו לבנת, אדלר ופדלון פעולה כבעלים ומנהלים של קבוצת חברות הכוללת ארבע חברות אחזקות. אדלר ופדלון, שהינם בעלי מניות המיעוט בקבוצה, הם שניהלו את מרבית ענייניה השוטפים, בעוד שמעורבותו של לבנת, שהינו בעל השליטה בקבוצה, הייתה פחותה באופן משמעותי. בשנת 2010, לאחר שלבנת החל לחשוד כי קיימים אי סדרים בניהול הקבוצה – ובכללם מעשי רמייה שבוצעו לשיטתו על ידי אדלר ופדלון הן כנגד החברות, הן כנגד רשויות המס והן כנגד לבנת עצמו – עלו יחסי השלושה על שרטון. במסגרת התדרדרות היחסים, הגביר לבנת את מעורבותו בענייניה של הקבוצה ופעל לפטר את אדלר ופדלון ממשרותיהם כדירקטורים בחברות.
2. בעקבות נסיונו של לבנת להדיר את אדלר ופדלון מניהול החברות בקבוצה, פנו השניים לבית המשפט המחוזי בה"פ 7250-05-11 בטענה כי יש מקום להעניק להם סעד להסרת קיפוחם. לאחר זמן לא רב הגיש לבנת, בשמו ובשם החברות, תביעה במסגרת ת"א 10221-06-11, בה טען בין היתר כי אדלר ופדלון התנהלו באופן פסול וכי עליהם להשיב סכומי כסף ניכרים ששולמו על ידי חברות הקבוצה ללא ידיעתו.
3. ביום 25.11.2015 ניתן פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל חלק מטענותיו של לבנת, אך נעתר לבקשתם של אדלר ופדלון, לאחר שקבע כי פיטוריהם של השניים פוגעים בציפיותיהם הלגיטימיות להשתתף בניהול החברות. בית המשפט הוסיף כי הקבוצה היא מעין-שותפות בה נקלעו השותפים למשבר אמון, והורה על ביצוע "הפרדת כוחות" בדרך של התמחרות בין הצדדים. ביום 24.9.2013 נתן בית המשפט החלטה משלימה בה פירט את אופן ביצוע ההתמחרות.
4. שני הצדדים ערערו על פסק הדין ועל ההחלטה המשלימה בהליך העיקרי לבית משפט זה (ע"א 8712/13 וע"א 8714/13). בפסק הדין קבענו כי יש להותיר רבים מקביעותיו וממצאיו של בית המשפט המחוזי על כנם, אך ראינו לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט לפיה זכאים אדלר ופדלון לסעד להסרת קיפוחם הנטען, וקבענו מנגנון התמחרות שונה מזה שעליו הורה בהחלטה המשלימה.
5. בינתיים, הגישו אדלר ופדלון תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 11122-05-13 (להלן: ההליך הנוכחי). התביעה הוגשה בעילה של קיפוח המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ובמסגרתה טענו אדלר ופדלון כי לבנת השית, שלא כדין, את הוצאות ניהול ההליך העיקרי על חברות האחזקות. לטענתם, הוצאות ניהול ההליכים בין השנים 2013-2011 עומדות על סכום של כ-11,755,000 ש"ח. החברות טענו מנגד כי ההליכים, שאותם ניהל לבנת, נוהלו ועודם מנוהלים גם לטובת החברות, ולכן אין כל פגם בכך שהן אלה שתישאנה בהוצאות בגין ההליכים הללו.
6. ביום 13.7.2014 הודיע לבנת כי הוא מבקש לסיים את התיק בכך שיטול על עצמו באופן אישי את כל הוצאות ההליך העיקרי בדרך של הגדלת יתרת החובה הרשומה לחובתו בכרטסות החובה/זכות (להלן: חו"זים) של הקבוצה. אדלר ופדלון לא קיבלו את המתווה שהוצע על ידי לבנת, וביום 27.8.2014 נתן בית המשפט את פסק דינו. בפתח פסק הדין קבע בית המשפט כי משהביע לבנת נכונות לקחת על עצמו את תשלום הוצאות ניהול ההליכים, הרי שהשאלה שעמדה בלב המחלוקת – האם ניתן היה כעניין משפטי לחייב את החברות בהוצאות – הפכה לתאורטית. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענתם של אדלר ופדלון לפיה אין רישום חו"ז שקול להשבת ההוצאות בפועל וכן את טענתם כי יש להמשיך את בירור התובענה ולו משום שבירורה עשוי לסייע להם לזכות בסעד של התמחרות במסגרת הערעור בהליך העיקרי. לאור זאת, קיבל בית המשפט את התביעה, במובן זה שרישומי החו"ז של לבנת יחויבו – בהתאם להסכמתו – בכל הוצאות ניהול ההליכים שבהן חויבו החברות. לצורך כך הורה בית המשפט לחברות למסור פירוט בדבר החיובים שבוצעו ברישומי החו"ז של לבנת. בשולי הדברים קבע בית המשפט כי לבנת יישא בהוצאותיהם של אדלר ופדלון בהליך הנוכחי בסכום שייקבע לאחר שתוגשנה טענות הצדדים בעניין זה.
7. ביום 5.2.2015 נתן בית המשפט המחוזי החלטה משלימה בה קבע כי אדלר ופדלון שילמו בפועל במסגרת התיק הנוכחי (דהיינו, בנוסף לתשלום שכר הטרחה בגין ההליך העיקרי) שכר טרחה בסך של 600,000 ש"ח בתוספת מע"מ. כמו כן עמד בית המשפט על כך שלא מדובר בסכום בלתי סביר, בשים לב לגובה שכר הטרחה ששולם במסגרת ההליך העיקרי. בהתאם לפסק דינו מיום 27.8.2014, קבע בית המשפט כי לבנת יישא בתשלום סכום זה.
8. למען שלמות התמונה יצוין כי בהחלטתו מיום 20.3.2014 הורה בית המשפט ללבנת לגלות את נתוני שכר הטרחה ביחס לשירותים שניתנו לחברות. לבנת הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית משפט זה במסגרת רע"א 2829/14. בהחלטתו מיום 30.6.2014, דחה השופט נ' סולברג את הבקשה.
טענות הצדדים במסגרת ע"א 1645/15
9. אדלר ופדלון – באמצעות באי כוחם, עו"ד בעז בן צור
ועו"ד אלירם בקל
– ממקדים את הערעור בטענה כי שגה בית המשפט כשנעתר להצעת לבנת שלא להשיב בפועל את הוצאות ניהול ההליך אלא לרשום הוצאות אלה בכרטסות החו"ז שלו. לטענתם, אין לאפשר מצב שבו נתבע "מנסח מחדש" את הסעד הכספי שנתבקש במסגרת תביעה ואשר שולמה בגינו אגרה, מסכים למתן סעד מתוקן זה, וכופה בכך על התובע את סיום ההתדיינות. אדלר ופדלון אף מעלים טענות לגופם של נימוקי בית המשפט המחוזי. לטענתם, העובדה שלחובתם רשומות יתרות חובה משמעותיות בחו"זים של החברות אינה יכולה ללמדנו דבר אודות חבותו של לבנת בגין הוצאות ניהול ההליך, וזאת משום שיתרות החובה של אדלר ופדלון אינן חשופות לפירעון מידי, בעוד שראוי לפרוע את חובו של לבנת לאלתר. כמו כן, נטען שאין בעובדה שבקופת החברות מצויים סכומים משמעותיים המאפשרים לאיין את יתרות החובה באמצעות חלוקת דיבידנד כדי להצדיק את המרת תשלום החוב ברישום חו"ז. ממילא, כך נטען, לבנת הינו בעל השליטה בקבוצה, ואין זה סביר להניח כי ידרוש מעצמו לפרוע את יתרת החוב.
10. לבנת והחברות – באמצעות באי כוחם, עו"ד גיורא ארדינסט
ועו"ד גיל רון
– טוענים כי הסעד היחיד שאותו רשאים היו אדלר ופדלון לבקש במסגרת הערעור הנוכחי הוא כי בית משפט זה יורה על המשך הדיון לפני הערכאה הדיונית, שכן אין בכוחם לשנות מהסכמתו של לבנת במישרין. בלאו הכי, כך נטען, משהסכים לבנת ליטול על עצמו את הוצאות ניהול ההליך בדרך של רישום בחו"זים, נשמטו יסודותיה של טענת הקיפוח.
11. יצוין כי במסגרת תגובתם לערעור, עתרו לבנת והחברות להוצאת מוצג המכיל את פירוט נתוני שכר הטרחה ביחס לשירותים שניתנו לחברות (להלן: מוצג 15) מתיק מוצגי המערערים. בהחלטתה מיום 21.6.2015 דחתה הרשמת ל' בנמלך את הבקשה להוצאת המוצג, אך בה בעת קבעה כי האפשרות להעלות טענות עובדתיות המתבססות על תוכן המסמך ואשר לא הועלו בערכאה הדיונית תתברר לפני המותב אשר ידון בהליך לגופו.
טענות הצדדים במסגרת ע"א 1687/15
12. לבנת והחברות מכוונים את ערעורם כנגד החלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי, במסגרתה הושת על לבנת תשלום שכר טרחה בסך כולל של 743,500 ש"ח. לטענתם, זהו אחד מאותם מקרים שבהם ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בפסיקת הוצאות, משום שההוצאות שנפסקו חורגות באורח קיצוני מן הסביר. עוד נטען כי אדלר ופדלון לא עמדו בנטל להוכיח את שיעור ההוצאות, משנמנעו מהבאת ראיות לעניין זה, מלבד חשבונית שכר טרחה על סך של 600,000 ש"ח שבה אין כל פירוט אודות העבודה שבוצעה. לטענתם, חשבונית זה מגלמת סכומים ששולמו על ידי אדלר ופדלון גם בגין שירותים שקיבלו לצורך ההליך העיקרי, בעוד שהחלטתו של בית המשפט עסקה בהוצאות שהוצאו במסגרת ההליך הנוכחי בלבד. בכך יש כדי ללמד, לשיטת לבנת והחברות, כי אדלר ופדלון לא הראו כי קיימת הפרדה בין שכר הטרחה ששולם בהליך העיקרי לבין שכר הטרחה ששולם בהליך דנן. ממסקנה זו, כך נטען, התעלם בית המשפט לחלוטין. עוד נטען כי לא סביר שאדלר ופדלון הסכימו מראש לשלם שכר טרחה בסך של מיליון ש"ח בגין הליך שאמור היה להיות שולי, וזאת גם אם לוקחים בחשבון "פרמיית אי נעימות" ששולמה כדי לשכנע את באי כוחם לפתוח בהליכים נגד באי כוחו של הצד שכנגד.
13. אדלר ופדלון טוענים כי דינו של הערעור להידחות על הסף. לטענתם, פסיקת ההוצאות מבוססת על התרשמות וממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין נטען כי שכר הטרחה שסוכם בינם לבין באי כוחם בסך של מיליון ש"ח – אשר נקבע כי ישולם בפעימות של 200,000 ש"ח בהתאם להתקדמות ההליך – הינו סביר בנסיבות העניין, וכי ממילא אין לצפות שבגין סכום זה, שהינו סכום "גלובאלי", יוכנו חשבוניות עסקה הכוללות פירוט של החיוב על בסיס "שעתי". במסגרת ערעורם שכנגד טוענים אדלר ופדלון שבית המשפט שגה כשפסק לזכותם רק 600,000 ש"ח. זאת משום שבית המשפט עצמו קבע כי אדלר ופדלון התחייבו לשלם סך של 200,000 ש"ח נוספים, אולם סבר כי ייתכן שבאי כוחם ימחלו על חוב שכר טרחה זה בשל "גמישות היחסים" בין הצדדים. לטענת אדלר ופדלון, אין סברה זו – שאף אינה נכונה לגופה – מצדיקה הפחתת שכר הטרחה ב-25%.
14. בשולי הדברים יצוין כי במסגרת ערעורם שכנגד הגישו אדלר ופדלון בקשה לצירוף ראיה חדשה, אשר מעידה לשיטתם על כך ששילמו את יתרת חוב שכר הטרחה (200,000 ש"ח) לבאי כוחם. לבנת והחברות מתנגדים לבקשה בטענה כי התשלום שאותו מבקשים אדלר ופדלון להוכיח בוצע שישה ימים בלבד לאחר הגשת הערעור, מתוך מגמה ליצור באופן מלאכותי ראיות חדשות לטובת הערעור שכנגד. אדלר ופדלון דוחים טענה זו, ולצורך ביסוס עמדתם מבקשים מבית משפט זה להתיר הגשת הודעת דואר אלקטרוני מיום 2.3.2015 (שלושה ימים עובר להגשת הערעור) המלמדת כי התשלום תוכנן להתבצע ללא כל קשר לערעור.
15. בטרם אפנה לדיון בטענות הצדדים אציין כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 15.7.2015, לא התקבלה החלטה באשר לבקשת לבנת להוצאת מוצג 15 מתוך מוצגי אדלר ופדלון (פסקה 11 לעיל) או באשר לבקשת אדלר ופדלון לצירוף ראיה חדשה (פסקה 14 לעיל), הגם ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו בהתייחס לבקשות דנן. אשר על כן, בדיון שלהלן אדרש גם לבקשות אלה.
דיון והכרעה
16. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ובנספחיהם, וכן שמעתי את באי כוחם של הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו, אמליץ לחברַי לדחות הן את ערעור לבנת במסגרת ע"א 1687/15 והן את הערעור והערעור שכנגד שהוגשו על ידי אדלר ופדלון במסגרת ע"א 1645/15 וע"א 1687/15, והכל כמפורט להלן.
(1) ע"א 1645/15
17. ערעורם של אדלר ופדלון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.8.2014 נסוב למעשה על שאלה אחת בלבד – האם בדין קבע בית המשפט כי המשך בירור התובענה התייתר נוכח עמדתו של לבנת לפיה הוא מוכן ליטול על עצמו את הסכומים שבמחלוקת על דרך של רישום יתרות חובה בחו"זים שלו בחברות האחזקות. לאחר ששקלתי בדבר, שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו.
18. המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי אדלר ופדלון ביום 6.5.2013 מבוססת, הלכה למעשה, על הטענה כי התנהלותו של לבנת בכל הנוגע להוצאות המשפט מקימה עילה של קיפוח המיעוט מכוח סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1991 (להלן: חוק החברות). בפסק הדין במסגרת הערעור בהליך העיקרי עמדנו באריכות על כך שסעיף 191 לחוק החברות מאפשר לבית המשפט להעניק את הסעד שנראה לו לנכון במצבים של קיפוח בעלי מניות, לרבות במקרים שבהם קיים חשש לחלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות. מוכן אני, לצורך הדיון הנוכחי ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, לצאת מנקודת הנחה שהתנהלותו של לבנת בכל הנוגע להוצאות המשפט אכן קיפחה את אדלר ופדלון. ואולם, סלע המחלוקת במקרה הזה אינו בשאלה האם קמה עילת קיפוח, אלא בשתי השאלות הבאות: האם נכונותו של לבנת ליטול על עצמו באופן אישי את כל הוצאות ההליך העיקרי בדרך שפורטה לעיל מסירה את הקיפוח; והאם, ככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, די בהסרת הקיפוח כדי למנוע את המשך בירור התביעה.
19. אשר לשאלה הראשונה; בשים לתוצאה שאליה הגענו במסגרת הערעור על ההליך העיקרי, אני סבור כי רישום סכומי ההוצאות בחו"זים של לבנת לחובתו אכן מסיר את הקיפוח שנגרם לכאורה לאדלר ופדלון. משהורינו על סעד של התמחרות, מתאיין ההבדל הכלכלי (בכפוף למרכיב הריבית, אליו התייחס בית המשפט המחוזי) בין חיובו של לבנת להשיב את הכספים לקופת החברות בפועל (הסעד המופיע במבוא להמרצת הפתיחה שהוגשה על ידי אדלר ופדלון) לבין רישום יתרות לחובתו של לבנת (הפתרון לו הסכים לבנת). בשני המקרים, סכום ההוצאות שהשית לבנת על החברות צפוי להשתקף בשווי המוערך של החברות לצורך הליך ההתמחרות, כאשר ההבדל היחידי הינו מועד העברת הכספים בפועל. ממילא, גם בתרחיש של תשלום הכספים בעין, יכולתם של אדלר ופדלון ליהנות מהכספים תלויה במישרין בתוצאות ההתמחרות. פשיטא כי כפי שנקבע במסגרת ההליך העיקרי, ככל שלבנת יפסיד באחת או יותר מההתמחרויות, יהיה עליו לפרוע לאלתר את חובותיו לחברות שלגביהן הפסיד. אשר על כן, הסכמתו של לבנת מסירה את הקיפוח באופן אפקטיבי. ודוק, איני מקבל את טענתם של אדלר ופדלון כי בית המשפט איפשר ללבנת "לנסח מחדש" את הסעד שנתבקש על ידם. בהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידם, עתרו אדלר ופדלון כי בית המשפט ייתן "כל צו ו/או סעד ו/או תרופה להסרת הקיפוח ו/או הפגיעה במבקשים, ולחלופין – ליתן כל סעד אחר שייראה לבית המשפט הנכבד כראוי וכצודק בנסיבות העניין". בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי התחייבותו של לבנת המתוארת לעיל כמוה כמתן מענה הולם לסעד שנתבקש.
20. אשר לשאלה השנייה; סבורני כי די בהסרת הקיפוח כדי למנוע את המשך בירור התובענה. בבואו לדון בטענת קיפוח, על בית המשפט להביא בחשבון את המצב הקיים בעת שמיעת הבקשה ולא בעת הגשתה [ראו: ציפורה כהן בעלי מניות בחברה כרך ב' 186-185 (מהדורה שנייה, 2008) (להלן: כהן)]. במקרה דנן, לא רק שנכונותו של לבנת ליטול על עצמו את ההוצאות מפסיקה את הקיפוח אלא שהיא אף מסירה אותו באופן אפקטיבי [עיינו והשוו: כהן, בעמ' 110 והאסמכתאות שם; ת"א (מחוזי ת"א) 1720/04 אטינג נ' ספקטור פסקה 33 (6.5.2008)]. משהוסר הקיפוח, ברי כי לא נותר דבר שיש להסירו, והתובענה מתייתרת הלכה למעשה. יתרה מכך, מסיכומיהם של אדלר ופדלון עולה כי הסיבה שבגינה ביקשו להמשיך את בירור התובענה על אף נכונותו של לבנת לשאת בהוצאות, היא כי התובענה עשויה להוות נדבך נוסף המצדיק מתן סעד של התמחרות. משהורינו על התמחרות במסגרת הערעור בהליך העיקרי, ממילא מתבטלת התועלת שאותה ביקשו אדלר ופדלון להגשים, וגם מסיבה זו אין עוד טעם בהמשך בירור התובענה.
21. בשולי הדברים אוסיף כי לא ראיתי כל צורך להידרש לתוכנו של מוצג 15 או לטיעונים שאותם מבקשים אדלר ופדלון לבסס על תוכנו. לכל היותר – ומבלי לקבוע כל קביעה בעניין – מוצג זה עשוי לכאורה להצביע על טעם לפגם בהתנהלותו של לבנת. אולם, מכיוון שהנחתי כנקודת מוצא כי התנהלותו של לבנת הייתה מקפחת והגעתי למסקנה כי ממילא המתווה שהוצע על ידו הסיר את הקיפוח, אין כל חשיבות לטענות אודות דרגתו וחומרתו של הקיפוח.
(2) ע"א 1687/15
22. ההלכה המושרשת בבית משפט זה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיוניות, אלא באותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל פסקה 34 (2.9.2010); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה פסקה 39 (1.8.2011) והאסמכתאות שם; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636-635 (2004) והאסמכתאות שם; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 727-726 (מהדורה 11, 2013)]. דומה כי אין צורך להכביר במילים אודות הלכה זו – וניכר כי גם הצדדים מודעים לה היטב – ובכל זאת אוסיף כי הרציונאל בבסיסה הינו שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בכל הנוגע לקביעת סכום ההוצאות שיושתו על בעל דין שהפסיד בהליך. שיקול דעת רחב זה הינו מוצדק נוכח העובדה שהערכאה הדיונית היא זו שלפניה נשמע ההליך וזו אשר מודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת ההוצאות [ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 396 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק)]. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידו של לבנת לשכנע כי נדרשת התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ואנמק.
23. ערעורו של לבנת מתמקד בשתי טענות עיקריות: הראשונה, כי אדלר ופדלון לא עמדו בנטל הכרוך בהוכחת שיעור ההוצאות; והשנייה, כי שכר הטרחה שנפסק לחובת המערערים אינו סביר ואינו מידתי. לדידי, בשתי הטענות הללו אין ממש. אשר לטענה הראשונה; החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על שתי ראיות עיקריות – חקירתו של פדלון, לצד חשבונית שכר טרחה. לטענת לבנת, לא די בשתי ראיות אלה, משום שאין הן מספקות פירוט כלשהו של העבודה שבגינה שולמו הכספים, והן אינן מאפשרות להבחין בין הסכומים ששולמו במסגרת ההליך העיקרי לבין הסכומים ששולמו במסגרת ההליך דנן. אולם, הנטל המוטל על אדלר ופדלון אינו כרוך, בהכרח, בפירוט של כל מרכיבי שכר הטרחה; כל שעליהם לעשות הוא לשכנע את בית המשפט מהו גובה ההוצאות בפועל [ראו: בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא פסקה 25 (30.6.2005) (להלן: עניין תנובה)]. על אף שהמסד הראייתי שהונח לפניו לא היה רב, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי די בו על מנת להוכיח שזהו אכן הסכום ששולם על ידי אדלר ופדלון. בית המשפט אף הגדיל לעשות והדגיש כי הסכום של 600,000 ש"ח בתוספת מע"מ שולם ספציפית "בגין ההליך הנוכחי" – דהיינו, בית המשפט התרשם, על אף טענות לבנת, כי אדלר ופדלון הצליחו לשכנע בדבר ההבחנה בין שכר הטרחה בגין ההליך העיקרי לבין שכר הטרחה בגין הליך הנוכחי. בשים לב לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בעניינים מעין אלו, לא שוכנעתי כי נפל כל פגם, ולא כן שכן פגם מהותי, בהכרעתה.
24. אשר לטענה השנייה; רואה אני חשיבות בכך שבית המשפט המחוזי עצמו היה מודע לכך "שמדובר בשכר טרחה גבוה באופן יחסי", ואף על פי כן החליט, "בשים לב להיקף שכר הטרחה ששולם על ידי הצדדים בהליכים הקודמים", כי לא מדובר בשכר טרחה שהינו בלתי סביר. בית המשפט הוא זה אשר ניהל את שני ההליכים – ההליך העיקרי וההליך הנוכחי – מקרוב ולאורך זמן, וחזקה עליו כי הוא זכה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהיקף העבודה והזמן שהשקיעו באי כוחם של הצדדים. אם לא די בכך, גם אני התרשמתי כי לא מדובר בסכום בלתי סביר, בהתחשב בין היתר בגובה הסעד הכספי שנתבע על ידי אדלר ופדלון, בסכומים הניכרים שהשקיעו הצדדים במסגרת ניהול ההליך העיקרי ובכך שפסיקת הוצאות בגובה של מאות אלפי שקלים אינה שכיחה אמנם, אך בשנים האחרונות ניתן להצביע על מספר לא מבוטל של מקרים שבהם הערכאה הדיונית פוסקת הוצאות בסדרי גודל דומים, ואף גבוהים יותר [ראו למשל: ת"א (מחוזי מרכז) 9126-11-10 לנגוצקי נ' רציו חיפושי נפט (1992) – שותפות מוגבלת פסקה 28 (23.3.2015); ת"א (מחוזי ת"א) 1977-08 חבס ח.צ. השקעות (1960) בע"מ נ' אהובי (14.11.2010); ת"א (מחוזי מרכז) 17362-03-11 אשטרום אינטרנשיונל בע"מ נ' עובדיה פסקה 76 (19.3.2014); ת"א (מחוזי מרכז) 5135-08-07 א. ארנסון בע"מ נ' מבנה רב אינטרנשיונל (1988) הניג בע"מ פסקה 92 (14.4.2015)]. אשר על כן, איני רואה מקום לקבל את ערעורו של לבנת במסגרת ע"א 1687/15.
(3) הערעור שכנגד שהוגש במסגרת ע"א 1687/15
25. טענתם של אדלר ופדלון הינה, כזכור, כי בית המשפט שגה כשקבע כי הוא אינו מוצא לנכון לפסוק להם שיפוי בגין שכר הטרחה שלטענתם מגיע להם – אך טרם שולם – בסך של 200,000 ש"ח. לשיטתם, בקביעה זו יצר בית המשפט יש מאין "הנחה" של 25% בגובה שכר הטרחה, על אף שהצדדים כלל לא הסכימו על הנחה שכזו. לצורך תמיכה בטענתם, מבקשים אדלר ופדלון לצרף ראיות חדשות מהן עולה כי 200,000 השקלים אכן שולמו על ידם לאחר המועד שבו ניתנה ההחלטה מושא הערעור.
26. הכלל בשיטתנו הינו כי על בית המשפט לפסוק לצד הזוכה הוצאות משפט ריאליות (בכפוף להיותן סבירות, הכרחיות ומידתיות), על מנת שבעל הדין הזוכה לא ייצא בחסרון כיס (ראו: עניין סיעת ביאליק, בעמ' 395; עניין תנובה, בפסקה 20). על פי כלל זה, ובשים לב לכך שבמקרה דנן בית המשפט המחוזי לא מצא כל סיבה להפחית מן ההוצאות ששולמו בפועל על ידי אדלר ופדלון, הרי שלכאורה יש מקום לשפותם גם בגין הוצאות ששולמו לאחר החלטתו של בית המשפט – ובלבד שמדובר בהוצאות אמיתיות עליהן סיכמו השניים עם באי כוחם מבעוד מועד. מן העבר השני, ניצב עקרון אי ההתערבות בפסיקת הוצאות עליו עמדתי לעיל, כשלצדו עקרון סופיות הדיון.
27. לאחר ששקלתי בדבר, סבורני כי אין לסטות מן הכלל המנחה לפיו ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בפסיקת הוצאות אלא במקרים חריגים. בנסיבות העניין, דעתי היא כי המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדרם של אותם חריגים. מן החומר שהונח לפנַי התרשמתי כי בית המשפט המחוזי אכן פסק את סכום ההוצאות הריאליות כפי שאלה הוכחו לפניו, ועל כן אין לומר כי נפל לכלל טעות משפטית כלשהי. אשר להנחת בית המשפט לפיה היתרה בסך 200,000 ש"ח לא תשולם; איני מסכים לטענת אדלר ופדלון לפיה מדובר בטעות בשיקול דעת המצדיקה התערבות. בית המשפט ציין מפורשות כי "לא השתכנע" שהיתרה תשולם בכל מקרה, דהיינו ללא קשר להחלטתו. מדובר, על כן, בממצא שאליו הגיע בית המשפט לאחר שלצדדים ניתנה הזדמנות לטעון ולהציג ראיות, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצא מעין זה. מאותה הסיבה בדיוק, איני סבור כי יש מקום לקבל את בקשתם של אדלר ופדלון להוספת ראיות המעידות, לשיטתם, על ביצוע התשלום בפועל. אמת, הראיות אותן מבקשים אדלר ופדלון להגיש מתייחסות, על פניהן, להתרחשויות שארעו סמוך לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט. אולם, בנסיבות העניין לא די בכך לשם התרת הגשתן – תשלום היתרה אינה בגדר שינוי נסיבות קיצוני, ואין לומר כי בית המשפט שלל או התעלם מאפשרות שהתשלום אכן יבוצע, אלא רק כי לא השתכנע שהיתרה אכן תשולם. הווה אומר, אדלר ופדלון אינם מציגים אפשרות שלא הובאה לידיעתה של הערכאה הדיונית עובר להכרעתה, אלא רק מבקשים שניתן להם הזדמנות נוספת לשכנע את ערכאת הערעור בסוגיה שזכתה להתייחסות מפורשת של הערכאה הדיונית. מדובר, על כן, ב"מקצה שיפורים" ותו לא, ולא מצאתי הצדקה להתיר מקצה שיפורים זה לאור נסיבות המקרה [עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 396-395 (מהדורה שלישית, 2012)].
28. בהקשר הזה מוצא אני לנכון להעיר שלוש הערות. ראשית, לא שוכנעתי כי לא הייתה לאדלר ופדלון יכולת של ממש להוכיח את גובה התשלום עובר להחלטה. אין ספק אמנם שמלאכת ההוכחה היא מורכבת יותר מקום שבו התשלום טרם בוצע בפועל. אולם, ברי כי ישנם מקרים שבהם שכר הטרחה נפרס לתשלומים, ואין משמעות הדבר כי בעל הדין אינו יכול להוכיח כי התשלום אכן יבוצע בסופו של דבר. לרשותו של בעל הדין עומד מגוון אמצעים שעשויים לסייע בהוכחת גובה ההוצאות (גם אם חלקן ישולם בפועל רק בעתיד) – הסכמי שכר טרחה, פירוט שכר טרחה, חקירות עדים, וכיוצא באלה – ואם לא צלח במלאכת ההוכחה, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. שנית, כעניין שבמדיניות, אין זה רצוי לאפשר לבעלי דין להוכיח בדיעבד כי גובה שכר הטרחה ששולם על ידם בפועל גבוה ממה שנפסק על ידי בית המשפט; שאם לא כן עלול הדבר להיות מנוצל לרעה על ידי בעלי דין, שיבקשו למקסם את הסכומים שייפסקו להם על חשבון הצד השני. שלישית, לא התעלמתי מכך שבמקרה דנן ערך סופיות הדיון והפגיעה בהסתמכותו של הצד שכנגד נחלשים במידת מה לאור העובדה שהחלטתו של בית המשפט המחוזי טרם הפכה חלוטה. ברם, שיקול זה לבדו אינו מטה את הכף, כאשר מן העבר השני ניצבים הלכת אי ההתערבות ושיקולי מדיניות כמפורט לעיל.
סוף דבר
29. אם תישמע דעתי, נדחה את שלושת הערעורים שהוגשו על ידי הצדדים. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אציע כי לא נעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט א' שהם
:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז
:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
ניתן היום, י"ז באלול התשע"ה (1.9.2015).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15016450_w10.doc חכ/
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

1
12
1








עא בית המשפט העליון 1645/15 אמיר אדלר, אילן פדלון, אמיר אדלר בע"מ ואח' נ' שי לבנת, שי לבנת אחזקות בע"מ, זואי החזקות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 01/09/2015)