פסקי דין על אופיר פרץ |

840-06/13 א     01/09/2015




א 840-06/13 אופיר פרץ נ' מדינת ישראל








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 840-06-13 פרץ נ' מדינת ישראל


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
אפרים צ'יזיק


תובע

אופיר פרץ

ת.ז. 034343723


נגד


נתבעת

מדינת ישראל




פסק דין



1.
תובענה נזיקית, הנוגעת להתנהלות הנתבעת במסגרת הליכי מעצר אשר ננקטו כנגד התובע.

רקע עובדתי

2.
התובע, אזרח ישראלי תושב חיפה.

3.
לתובע אין כל עבר פלילי, ואין לחובתו כל ברשעות קודמות בביצוע עבירה פלילית.

4.
ביום 6.2.2012 הגיעו ארבעה שוטרים לביתו של התובע, בשעה 02:00 לפנות בוקר. השוטרים ערכו חיפוש בדירת התובע, פירקו טלוויזיה שהייתה מותקנת בדירת התובע, התובע נעצר ונלקח באותה העת לתחנת המשטרה.

5.
התובע נחקר בתחנת המשטרה, שם הוטח בפני
ו כי הוא נחשד בהתפרצות לדירה בחדרה, גניבת כספים ורכוש, וניסיון לגניבת כלי רכב.

6.
התובע הובא לבית המשפט, מעצרו הוארך, ולאחר יום אחד של מעצר נמסר לו כי אותרו טביעות אצבעותיו, הקושרות אותו לכלי הרכב לגביו נתבצע ניסיון הגניבה, על ספרי רכב של כלי רכב אשר מספר חודשים לפני ביצוע המעצר, נבדק על ידו במסגרת עסקת רכישה, בהיותו גם קצין רכב במקום עבודתו (חברת קפה אווא), שם הוא משמש כטכנאי שירות.

7.
מיד לאחר התברר עובדה זאת, שוחרר התובע ממעצרו.

8.
לטענת התובע, הנתבעת, באמצעות משטרת ישראל, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, כלפיו כחשוד בביצוע עבירה, זאת הן בפעולות ובהליכים שלפני מעצרו, והן בזמן המעצר. לדברי התובע, רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי, בין היתר, במעצרו ללא סיבה וללא הצדקה, אי הצגת מלוא המידע הרלוונטי אשר היה מסייע בידו להשיב לשאלות בעת שנחקר, בבקשת המשטרה להארכת המעצר, ובמהלך החקירה כולה. בהתאם דורש התובע כעת כי הנתבעת תפצה אותו בגין נזקיו.

9.
התובע טוען כי על הנתבעת לשפותו בגין הוצאות שהוציא לצורך ייצוגו בידי סניגור במהלך מעצר שלא היה מקום לבצעו, וכן לפצות בגין תקופת המעצר.

10.
הנתבעת טענה, כי לא הפרה את החובה המוטלת עליה, ואין להטיל עליה פיצוי הנתבע, הן בנסיבות המקרה, והן בגין שיקולים ראויים של מדיניות משפטית ראויה. לגישתה, לא הפרה את חובת הזהירות, ופעולותיה נופלות בגדר מתחם הסבירות, לא כל שכן שלתובע ניתנה הזדמנות סבירה להסביר את הימצאות טביעות אצבעותיו על ספרי הרכב, פעלה בצורה סבירה ומתחייבת מנסיבות העניין ומממצאי בדיקת מעבדת הזיהוי הפלילי;

11.
אלו הנתונים העובדתיים אשר רלוונטיים לניתוח המקרה (כרונולוגית):

12.
ביום 9.12.2011 דווח על פריצת בית, פריצת רכב וגניבת טלוויזיה, שני מכשירים סלולריים כסף מזומן בסך של 70,000 ש"ח ומפתחות כלי רכב מסוג אאודי איי-6. בגין העבירות כאמור נפתחו שני תיקי חקירה שמספרם 48223/11, 508041/11.

13.
עדותו של המתלונן נגבתה באותו יום, שם הבהיר כי נגנבה טלוויזיה מתוצרת טושיבה, שני מכשירים סלולריים של חברת
lg
, והמכונית לא נגנבה אולם מסמכי הרכב נזרקו מחוץ למכונית.

14.
בחיפוש שנערך בכלי הרכב (בספרי הרכב) אותרו טביעות אצבע של אדם זר, שאינו קשור למשפחת המתלוננים, ביום 26.1.2012 נתקבל פענוח טביעות אצבע, לפיו טביעות האצבע אשר אותרו היו של התובע.

15.
חמישה ימים לאחר מכן הוגשה בקשה להוצאת צו חיפוש וצו מעצר, צו כאמור ניתן לבקשת משטרת ישראל ע"י כב' הש' פ. ארגמן תיק מי"ב 59534-01-12.

16.
שוטרי משטרת ישראל הגיעו לדירת התובע ביום 5.2.2012 שעה 16:30 לביצוע הצו, אולם התובע לא היה בדירתו, ובאותו לילה, 6.2.2012 החל משעה 02:15 בוצע חיפוש בדירה, והתובע נעצר. במסגרת החיפוש הורדה מקיר ביתו של התובע טלוויזיה מתוצרת טושיבה מסוג
lcd
בגודל אלכסון מסך של 42 אינץ'.

17.
כשש שעות לאחר ביצוע החיפוש, הוגשה על ידי משטרת ישראל בקשה נוספת להוצאת צו מעצר לצרכי חקירה, במסגרתה נכתב בנוגע לעילת המעצר "יש ראיות הקושרות את החשוד למיוחס לו באופן ממשי ויש חשש שאם ישוחרר יסכן את שלום הציבור ורכושו ואף ישבש החקירה. ".

18.
התובע הובא באופן מיידי להארכת מעצרו בבית משפט השלום חדרה, ומעצרו הוארך ב- 48 שעות, עד ליום 8.2.2012.

19.
באותו יום בוצע המעצר, 6.2.2012 שעה 10:00, נגבתה מאת המתלונן עדות, אשר אישר כי מביתו נגנב מסך בגודל אלכסון מסך של 46 אינץ', וכי המסמכים אשר נזרקו אל מחוץ למכונית היה ספרי הרכב. עוד אישר המתלונן כי כלי הרכב נרכש על ידו בחודש יולי 2011 לערך. באותו יום העבירה אשתו של המתלונן העתק תעודת משלוח הנוגעת לרכישת הטלוויזיה אשר נגנבה.

20.
ביום 7.2.2012 שעה 12:29 נחקר התובע, וכאשר נשאל לסיבת הימצאות טביעות אצבעותיו על ספרי הרכב של מכונית המתלונן, השיב כי הוא משמש כקצין רכב במקום עבודתו, ויכול שבדק את ספרי הרכב לצורך רכישת המכונית אשר בסופו של דבר נרכשה על ידי המתלונן.

21.
ביום 7.12.2012 שעה 12:59 שוחרר התובע ממעצר.

22.
ההליכים כנגד התובע הסתיימו בהיעדר כל אשמה מצידו.

23.
הצדדים הסכימו על מתן

פסק דין
ללא שמיעת ראיות, מבלי שהוויתור על שמיעת ראיות יוחזק כנגדם, והוגשו ראיות הצדדים לרבות תיק החקירה המלא מטעם משטרת ישראל, וכן הוגשו סיכומי טענות הצדדים.

24.
לצורך בחינת סבירות פעילותה של משטרת ישראל, מצאתי לנכון לחלק את התקופות הרלוונטיות להליך שבפני
, לשלושה חלקים: הראשון, עד לביצוע המעצר ביום 6.2.2012 שעה 02:00; השני, מעת ביצוע המעצר ועד הארכת המעצר בבית משפט השלום בחדרה; השלישי, מהארכת המעצר 6.2.2012 שעה 09:00 ועד לשחרור התובע ביום 7.2.2012 שעה 12:59. החלקים המהותיים לענייננו, הינם שני החלקים הראשונים, באשר החלק השלישי הינו תולדה של שני החלקים אשר באו לפניו.

החלק הראשון: עד לביצוע המעצר.

25.
עד לביצוע המעצר, פעלה משטרת ישראל לגביית עדות המתלונן, ומשלוח לבדיקת פיתוח טביעות אצבע על 5 מוצגים: 4 חלקי ספרי רכב, וטביעות אצבע במראת כלי רכב. כאשר מעתק מס' 3 מאותם מעתקים, תאם לטביעות אצבעות התובע (זיהוי ט.א. מיום 26.1.2012), יצרה משטרת ישראל קשר טלפוני עם המתלונן, על מנת לשלול היכרות עם התובע, זאת ביום 30.1.2012, ובעקבות אותה שיחת טלפון הוכנה בקשה להוצאת צו חיפוש ובקשה להוצאת צו מעצר.

26.
בעדות אשר נגבתה מאת המתלונן ביום 9.12.2011 נכתב (הודעה מס' 1, עמ' 1 ליד שורה 14) :"ש. מה נגנב ממה שאתה רואה? ת. 70,000 מזומן, פלזמה שחור מסוג
toshiba
רגזן ופלאפונים של
lg
, 2 פלאפונים.
"

27.
בדו"ח פעולה מס' 9-003-0029-02 מיום 9.12.2011 נרשם: "נגנב לו פלזמה מסוג תושיבה, 2 פלאפונים מסוג
lg
.
."

28.
בהתאם, בבקשה לצו חיפוש נרשם ב"פרטי החפץ" לגבי נתבקש צו חיפוש, "מסך פאלזמה טושיבה + פלאפונים מסוג
lg
.
"

29.
במסגרת הבקשה למתן צו מעצר, במסגרת "פרטי העבירה" נרשם : "הנ"ל חשוד שבתאריך 9/12/2011 פרץ לדירה ברחוב הכרמל 16 בחדרה וגנב מתוכה כסף מזומן רב מסך פלאזמה ופלאפונים וכן גנב את מפתחות הרכב של המתלונן ופתח את הרכב. כמו כן קיים גילוי ט"א של החשוד מתאריך 26.1.2012". עוד נכתב ב"עילת המעצר "חומר החקירה קושר את החשוד לביצוע העבירות המיוחסות לו באופן ממשי ונחוץ מעצרו לצורך הבטחת התייצבותו לחקירה וכן קידום החקירה מבלי חשש לשיבוש ולהעלמת רכוש וראיות".

30.
כל תיק החקירה, באותו שלב, היה מורכב מתלונת המתלונן, דו"ח הפעולה וזיהוי טביעת אצבעות. הנתון המטריד במקרה זה, היה ההישענות המלאה על טביעות אצבעות, מבלי שהיה כל ניסיון לדלות מידע אודות הרכוש הגנוב, אלא רק לאחר שנמצאו טביעות האצבעות.

31.
טביעות האצבעות במקרה זה, היו רק על מסמך אחד, ספרי רכב; לא בדירה, לא בכניסה לדירה, אפילו לא ע"ג המכונית, אלא אך ורק על ספרי הרכב; הדבר מעורר תמיהה, והשאלה היא האם היה מקום לפנות ולנקוט בהליכי מעצר, או שמא ניתן להסתפק, בשלב זה, בזימון התובע לחקירה, באשר למעט מסמך אחד, טביעות אצבעותיו לא זוהו בכל מקום אחר.

32.
יש לזכור, כי התובע הינו אדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי וללא הרשעות קודמות, והדעת נותנת כי פעולה ראשונית מסוג מעצר תהא רק במקרים בהם ישנו חשש מבוסס הנשען על יותר מטביעת אצבעות על ספרי רכב, אשר נרכש מחברת ליסינג זמן קצר (חודשים ספורים) לפני מועד הפריצה (האמירה מעט מקדימה את זמנה, אתייחס לשאלה זאת בהמשך).

33.
גם לחלוף הזמן, ישנה משמעות של ממש; מועד הפריצה היה ביום 9.12.2011, ומועד הגעת זיהוי ת.א. – כשבעה שבועות לאחר מכן; בפרק הזמן כאמור, יכולה הייתה משטרת ישראל לפחות לבקש את פרטי הזיהוי של הרכוש הנגנב – מספרי סידוריים, דגמים, קבלות בנוגע לרכישת מכשיר הטלוויזיה או מכשירי הטלפון הסלולאריים. לדברים ישנה והייתה משמעות, בעיקר לשלב שלאחר מעצרו של התובע.

34.
בפועל, דבר לא נעשה; פרטי המכשירים אשר נרכשו לא נבדקו ולא תועדו, כאשר ככל שפעולה פשוטה זאת הייתה מתבצעת, הליך המעצר וההליכים הנלווים יכולים היו להתייתר, כפי שיוברר להלן.

החלק השני, מביצוע המעצר ועד הארכת המעצר

35.
כאמור לעיל, ביום 5.2.2012 שעה 16:30 הגיעו השוטרים לביצוע צו החיפוש בדירת התובע, אולם מאחר ולא היה אף אחד בדירה (כמפורט בדו"ח הפעולה) שבו השוטרים לביצוע החיפוש והמעצר, ביום 6.2.2012 שעה 02:00.

36.
בדו"ח הפעולה של צו החיפוש, נרשם על ידי רס"ר עומר וקנין "בתאריך ובשעה הנ"ל במהלך משמרת בילוש הגענו לכתובת הנ"ל על-מנת לבצע צו מעצר + צו חיפוש של בית משפט השלום בחדרה אצל: אופיר פרץ
ת.ז. 034343723 יליד 77 בגין: גניבה + התפרצות למגורים ולתפוס על פי צו חיפוש: מסך פלזמה מסוג טושיבה + פלאפונים מסוג
lg
...נתפס בסלון הבית על הקיר מסך טלוויזיה דק בצבע שחור מסוג טושיבה...
"

37.
באורח מפתיע, או כפי שנתברר, שלא ממש בהפתעה, לא מצא לנכון עורך דו"ח הפעולה לרשום כי נתפס מסך פלזמה. מיד עם הגשת השוטרים לתחנה בוצע "רישום מוצגים", כאשר במסמך "רישום מוצגים" מאותו יום נרשם "טלויזיה טושיבה שחורה 42 אינטצ". קרי, לא רק שלא נרשם כי מדובר במסך פלזמה, אלא נרשמה אף מידת המסך אשר נתפס.

38.
ואולם בעדות אשר נגבתה על ידי משטרת ישראל, בדוחות החקירה, דוחות הפעולה, והבקשה למתן צו מעצר כמו גם הבקשה למתן צו חיפוש, נרשם "מסך פלזמה". בכל אותם שלבים של החקירה, נרשם "מסך פלזמה", ורק לאחר שנתפסה הטלוויזיה, פתאום המילה פלזמה (ולא בכדי) נעלמה מתיאור הטלוויזיה, ומידתו נרשמה.

39.
ואולם, נכון למועד ביצוע התפיסה, למשטרת ישראל כלל לא היה מושג איזו טלוויזיה נגנבה מאת המתלונן. מסמכי הרכישה, תיאור הרכוש הנגנב, כלל לא נגבו באותו שלב. לא במסמכים, ולא בעדות. רק בדיעבד, כאשר נגבתה עדותו של המתלונן לאחר המעצר, ביום 6.2.2012 שעה 10:00, זומן המתלונן ונשאל: "שאלה: אורן תתאר לי את הטלוויזיה שנגנבה לך? תשובה: טושיבה רגזה, 46 אינץ' שחורה, המסגרת של הטלוויזיה מזכוכית עבה".

40.
משמע, רק לאחר שבוצע חיפוש ובוצעה תפישה של רכוש שנחשד כגנוב ובוצע מעצר, נתפנתה משטרת ישראל לבדוק את פרטי הרכוש אשר נגנב; ולמעשה, משטרת ישראל ביקשה צו חיפוש עוד לפני שהיו ידועים לה פרטי הרכוש הגנוב.

41.
ולדברים ישנה משמעות של ממש; הרי לו הייתה משטרת ישראל מודעת לפרטים המזהים של הרכוש הגנוב בטרם ביצוע החיפוש והמעצר, סביר מאוד להניח, כי טלוויזיה שאינה טלוויזיה מסוג פלזמה 46 אינץ' אלא טלוויזיה 42 אינץ' מסוג
lcd
, לא הייתה נלקחת, וביצוע המעצר (אשר בוצע גם על בסיס תפיסת רכוש גנוב לכאורה) היה מוטל בספק גם הוא.

42.
יכול השואל התמים לומר, כי אין לצפות משוטרי משטרת ישראל לדעת על ההבחנות הפשוטות והדקות בין סוגי הטלוויזיות השונים ומידותיהם, ואולם: (א) המתלונן תיאר בצורה ברורה ופשוטה בפירוט רב את הטלוויזיה אשר נגנבה; (ב) אשתו של התובע זומנה למשטרה ומסרה גרסה מפורטת (הודעת הגב' ליזה פרץ, עמ' 1 ליד שורה 7: "שאלה: תספרי לי על הטלוויזיה, איזה סוג ממתי היא אצלכם? תשובה: טושיבה,
lcd
42 אינץ', היא אצלנו בין ארבע לחמש שנים...". (ג) רישום המוצגים אשר נלקחו מכיל תיאור של מידת הטלוויזיה ללא ציון טלוויזיה ייחודית כגון "פלזמה" (ד) רישום בדו"ח הפעולה של צו החיפוש מכיל הבדל של ממש בין הרכוש שנתבקשו השוטרים לחפש, לבין הרכוש אשר נלקח.

43.
ואת כל הדילמה כאמור, ניתן היה לחסוך, ואולי אף לייתר את ביצוע המעצר, או את הארכת המעצר, אילו הייתה משטרת ישראל גובה נתון פשוט, של פרטי הרכוש הגנוב. אמנם, אין לדרוש מהמשטרה לחקור לעומק בנוגע לפרטי הרכוש, ברמה של הגעה למספר סידורי מדויק, אולם ניתן לצפות, במסגרת גביית העדות, לקבל (או יותר נכון – לבקש) נתון זיהוי ראשוני בסיסי של הרכוש הגנוב. דגם, גודל, סימן מזהה, ולא להסתפק באמירה הבסיסית – לא כל שכן, לא לבקש צו חיפוש לתפיסת רכוש שלא נתקבלו לגבי פרטי זיהוי בסיסיים.

44.
אני דוחה את טענת הנתבעת, בס' 41 לסיכומי טענותיה, לפיהן "בדיקה מהו גודל המסך שנגנב מבית המתלונן, מהיכן רכש המתלונן את רכבו... אינם נתונים שהיו מצויים בידיעתה הבלעדית של המשטרה". אם המשטרה ידעה לתעד בעת קבלת מוצג שנתפס, סוג וגודל מסך הטלויזיה, מדוע לא עשתה זאת קודם לכן? מדוע רק כאשר התובע היה במעצר נערך בירור שכזה? הדרישה לקיום חקירה בזהירות אינה מופרזת, וגם אם אין המשטרה נושאת בנטל הבאת הראיות המקסימלית, הרי שכאן מדובר בנטל מינימאלי ולא מקסימלי.

45.
איתרע מזלו של התובע, ורכש, כמו רבים אחרים, מכשיר טלוויזיה מתוצרת טושיבה; באותה המידה, יכול היה לרכוש מכשיר טלפון מתוצרת
lg
כמו שעושים אחרים; הגשת בקשה למתן צו חיפוש, מבלי שדגם המכשיר אשר נגנב ידוע למשטרה, מהווה לגישתי פעולה בלתי סבירה, אותה פעולה בלתי סבירה, אשר מעצם התממשותה (קרי, הימצאות טלוויזיה מתוצרת טושיבה בדירת התובע) הובא להארכת מעצרו.

46.
והשלב הבא אשר נתרחש לאחר החיפוש והתפישה, היה הבאת התובע לחקירה במשטרה, ומשם הגשת בקשה למעצר והבאת התובע בפני
שופט להארכת מעצרו;

47.
חקירתו של התובע החלה כשעתיים לאחר מעצרו, ביום 6.2.2012 שעה 04:33 (עד 04:59). במסגרת זאת נשאל לגבי קשר עם מכונית אאודי – ללא ציון פרטיה (הודעת חשוד מיום 6.2.2012, עמ' 2 שורה 16: "שאלה: האם היה לך או יש לך רכב אואדי? תשובה: לא. שאלה: נגעת ברכב כזה בשנה האחרונה? תשובה: לא יודע לא זוכר לא נראה לי".

48.
לאחר מכן, עומת התובע עם הנתונים הפורנזיים: "שאלה: איך תסביר את הימצאות הטביעות אצבע שלך במקום הפריצה? תשובה: זה טעות ואני בטוח שזה טעות."

49.
טענותיו של התובע הינן, כי לו היו אומרים לו את הדגם המדויק של המכונית, או את העובדה כי טביעות האצבע שלו נמצאו על גבי ספרי הרכב, ולא נתונים כלליים וסתמיים, יכול היה למסור מידע מלא יותר ומדויק יותר בנוגע לחוסר הקשר שבינו ובין העבירות המיוחסות לו. טענת המדינה הינה כי אין ולא מוטלת על המדינה לפרט במידת פירוט כה ניכרת בזמן החקירה, וזאת גם מטעמי וצרכי חקירה.

50.
לא יכולתי לקבל גישה זאת של המדינה. לחשוד חייבת להיות הזכות
"to confront his accuser"
, ומתן מידע חלקי, יכול להיות אפשרי וראוי, במקרים בהם מסירת המידע יכולה לשבש את החקירה (בין אם מדובר בנושאים של הכמנת מידע לצורך איתור שותפים, מניעת תיאום גרסאות וכיו"ב, או כל טעם רלוונטי אחר); כיצד יכול היה התובע לשבש חקירה לו היה מקבל מידע מלא ושלם בעת שנחקר (ולגישתי, אף לא מדוע היה צורך לעצור מלכתחילה ע"י בלשים בשעה 02:00 לפנות בוקר, כאשר פרטי הרכוש הגנוב עוד טרם נודעו? האם לא היה די לזמנו לחקירה?). במקרה דנן לא היה כל חשש משיבוש, כאשר מתברר כי לא הייתה חקירה סמויה כדברי נציג המשטרה בדיון בהארכת המעצר, ולא הייתה חקירה ניתנת לשיבוש, אפילו לא החקירה המינימלית המתחייבת, של איתור פרטי הרכוש הגנוב.


51.
ומכאן, לדיון בהארכת המעצר; לאחר גביית עדותו של התובע, במסגרתה הוצג לו מקום מציאת טביעות אצבעותיו כ"מקום הפריצה", השיב נציג המשטרה בדיון הארכת המעצר (מ"י 8412-02-12, שלום חדרה, ס.נ. הש' גופמן, עמ' 1 לפרוטוקול שורה 25) , "הראיות שקושרות אותו סותרות באופן ממשי את גרסתו, נמצאו ט.א. שלו בזירה, יש דו"ח מסודר של המז"פ" . מדובר באמירה עמומה וכללית, כאשר יש לזכור, לחשוד אין את היכולת או האפשרות לעיין בתיק החקירה, כאשר עד למועד בו הוארך המעצר, כלל לא הוטחה בו עובדת מיקום טביעות האצבע שלו.

52.
גם האמירה, "נמצאו ט.א. שלו בזירה", הייתה בעייתית לגישתי. על פי הבקשה להוצאת צו מעבר על בסיסה הובא התובע בפני
כב' ס.נ. גופמן, העבירות בהן נחשד התובע, היו גניבה לפי ס' 384 לחוק העונשין, והתפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין. זירת האירוע, לפי הבקשה להוצאת צו מעבר, הייתה בית מגורים, בעוד פרטי ט.א. של התובע, היו על גבי ספרון אשר נמצא זרוק בחוץ, ליד המכונית, ועל גביו בלבד.

53.
באותו יום בו הובא התובע להארכת מעצר, נרשם מזכר ע"י רס"מ חנן הבר, שם נרשם "בהמשך לדו"ח תיעוד פיתוח ט"א מהזירה מיום 9.12.11 ברחוב הכרמל 16 בשכונת עין הים – חדרה אני מציין שספרי הרכב נמצאו בחניית הבית ליד הרכב (שלושת ספרי הרכב היו באותו מקום). לגבי המילים "חזית" ו"אחור" מדובר בחזית החוברת וגב החוברת אבל שוב מציין כי כל החוברות (ספרי הרכב) נמצאו באותו מקום. כמו כן לציין כי בתוך הדירה לא נמצאו ט"א".

54.
מזכר זה לא הובא לידיעת התובע, ויותר מכך, סותר את אמירת נציג המשטרה בדבר הימצאות ט.א. בזירת ביצוע העבירה, והצגת מידע חלקי בצורה מגמתית בפני
בית המשפט, בבחינת "חצי אמת", שלעיתים הינה יותר חמורה מאי אמירת האמת.

55.
אני סבור, כי טיעוני נציג המשטרה במסגרת עדותו, היוו אמירות כלליות המתעלמות מהחובה להציג בפני
החשוד באופן מפורט ככל שניתן – כל עוד לא נפגמת היכולת להשלים את חקירת המשטרה או באינטרסים חקירתיים מוגנים אחרים (כגון – הגנה על מודיעים או שותפים לדבר עבירה) – את הפרטים המלאים והמפורטים של הקשר היחיד הבודד אשר קושר אותו לעבירה הנטענת, ואי הצגת נתון זה בפני
בית המשפט, מהווה לא פחות מהכשלת בית המשפט, אשר נעתר לבקשה והאריך את המעצר.

56.
לא מדובר היה בחשד סביר, באותו שלב, אלא בחשד על בסיס פורנזי ותו לא, הנסתר על ידי פריטים אשר נתפסו במסגרת ביצוע צו החיפוש, מבלי שהתובע נקשר לזירת ביצוע העבירות אלא לפריט אחד בלבד, תוך אמירה מטעה שנתפסו ט.א. בזירת ביצוע העבירה, תוך שהבסיס הראייתי-פורנזי לחשד הנחזה כסביר, כלל לא הוצג לחשוד ולא הוטח בו.

"חוכמה שבדיעבד"

57.
לאחר הארכת המעצר, אשר נתבקשה לצורך השלמת פעולות החקירה, המשיכה המשטרה בביצוע פעולות החקירה. כאמור, נגבתה עדות המתלונן באשר לרכוש אשר נגנב, ועדות אשתו של התובע, כאשר מעדויות אלו יחד עם רישום המוצג, נתברר כבר ביום 6.2.2012, בשעה 10:00 בבוקר (הודעת המתלונן) שהרכוש אשר נתפס בדירתו של התובע אינו הרכוש אשר נגנב מאת המתלונן.

58.
באותו שלב, הארכת המעצר הייתה ליומיים נוספים, כך שמשטרת ישראל הותירה פעולות חקירה ליום המחרת (וניכר כי החקירה התקדמה והושלמה רק ביום 7.2.2012). בדיעבד עולה, כי הרכוש אשר נתפס אינו הרכוש שנגנב, וספרי הרכב עליהם היו טביעות האצבע התבררו כספרי רכב של מכונית אשר נרכשה על ידי מעבידתו של התובע עבור מנכ"ל החברה, ביום 17.5.2011 – שם משמש התובע גם כקצין רכב – עסקה אשר בוטלה אחרי זמן קצר, והמכונית נרכשה על ידי המתלונן.

59.
יש לזכור כי נתוני המכונית אשר לגביה נעשה ניסיון גניבה, היו בידי המשטרה. המשטרה ידעה (או לכל הפחות, אמורה הייתה המשטרה לדעת) כי המכונית נקנתה על ידי המתלונן רק כשלושה חודשים לפני ניסיון הגניבה – מאת חברת ליסינג (והרי הנתונים היו על גבי ספרי הרכב, שהיו ברשותה ונבדקו על ידה), ואולם גם נתון זה, של היות כלי הרכב "חדש" בידי המתלונן, כלל לא נלקח בחשבון.

60.
הצדדים מיקדו חלק ניכר מחיציהם בשאלת היות התובע קצין רכב, והנתבעת מציינת כי לגישתה לו היה אומר התובע שהוא קצין רכב, הדברים היו נבדקים, ובכך תרם התובע למעצרו, אולם לגישתי, נושא זה הינו מינורי, ומהווה חוכמה שבדיעבד. הכשלים בהליך החקירה, הליך הוצאת וביצוע צו החיפוש, והליך הארכת המעצר, אינם קשורים לשאלת היותו של התובע גם קצין הרכב של החברה בה הוא עובד.

61.
אין קשר בין תפקיד שכזה, לצו חיפוש המתבקש ללא שידועים פרטים הרכוש הגנוב; אין קשר בין תפקיד שכזה לביצוע צו חיפוש ללא ידיעת פרטי הרכוש הגנוב; אין קשר בין תפקיד שכזה, לאמירת "נמצאו ט.א. בזירה" כאשר החשד נוגע להתפרצות לדירה, בעוד טביעות האצבע לא היו שם; אין קשר בין תפקיד שכזה להצגת מידע חלקי בחלקו ומסולף בחלקו, בפני
בית המשפט; אין קשר בין תפקיד שכזה בלי הטחת סוג אופי ומיקום הראייה הפורנזית הקושרת את התובע לחשד המיוחס לו; ובהתאם, לא מצאתי מקום ליתן הבכורה לטענות אלה, אלא ליתר הנתונים המהותיים המפורטים לעיל.

62.
התוצאה המתבקשת הינה הקביעה, לפיה משטרת ישראל ניהלה את החקירה ברשלנות ותוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי אותם אזרחים, "עוברי אורח תמימים"
(innocent bystanders)
, אשר איתרע מזלם, ובאו במגע עם רכוש אשר חודשים לאחר מכן נעשה ניסיון לגנוב אותם, ואיתרע מזלם עוד יותר, ורכשו ציוד אלקטרוני דומה (אך רחוק מאוד מלהיות זהה) לזהה שנגנב מהמתלונן.

63.
לו הייתה משטרת ישראל נוטלת את פרטי הרכוש הגנוב בטרם בקשת צו חיפוש וביצועו או מעמתת את התובע עם הנתון הקושר אותו לזירה או מתחשבת בכך כי הרכב נרכש על ידי המתלונן זמן קצר לפני כן או מציגה את מלוא הנתונים בפני
בית המשפט ולא הצגה חלקית ועמומה, ספק רב אם מעצרו של התובע, היה מוארך, וספק רב אם היה "מבלה" את הלילה אשר בילה בבית המעצר "קישון".

64.
יוצא, כי התובע נעצר לחינם, ללא הצדקה, בהיעדר קשר או אחריות לאירוע נשוא התלונה, בשל ראיה נסיבתית ומקרית אשר היותה כזאת לא נשקלה בכובד הראש הראוי, ומעצרו היה פועל יוצא של שרשרת של הפרות של חובת המשטרה לחקור בנחרצות, אולם בזהירות.

מדיניות משפטית ראויה

65.
נדבך עיקרי בטענות הנתבעת נסמך על כך כי לא רק שבנסיבות העניין אין מקום להטיל עליה חיוב, אלא ששיקולים של מדיניות משפטית ראויה, מצדיקים להימנע מהטלת חיוב שכזה, שכן הטלת חיוב שכזה גם מטיל מעמסה על כתפי הציבור כולו, וגם עלול להרתיע ממיצוי הליכי חקירה בעתיד.

66.
לגישתי, המדיניות המשפטית הראויה אינה מאפשרת שלא להטיל חיוב שכזה, מקום שנשללה חירותו של אדם ללא הצדקה, כאשר מחובת הנתבעת לבחון עצמה והתנהגותה בכל שלב ושלב. קרי, האם היה הכרח להוציא צו מעצר או שמא ניתן היה להסתפק באמצעי פחות מכך, כגון זימון לבירור או לחקירה? האם היה צורך לבצע המעצר בשעה 02:00 לפנות בוקר, בהיעדר חשש ממשי לשיבוש החקירה ? האם היה מקום לבקש הארכת מעצרו של התובע מקום שמלבד ראיה מקרית ואקראית אינו קשור לאירוע ומרחיק עצמו מזירת העבירה?

67.
כאשר מובא עצור בפני
קצין ממונה, על הקצין לברר קודם כל אם הייתה עילה למעצרו בידי השוטר, לפי הוראות סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו 1996 (להלן:"חוק המעצרים") – ואם מצא הקצין שלא הייתה עילה מספקת כזאת, עליו לשחרר העצור ללא דיחוי (ר' שלגי וכהן, "סדר הדין הפלילי, עמ' 137). במקרה דנן, שאלה זאת לא נבחנה על ידי הקצין, שכן היה במקרה זה, צו מעצר, אשר ניתן לפי סימן ג' לחוק המעצרים (סעיף 12 לחוק) ולמעשה השאלה שראוי היה להעלות הייתה לפני הגשת הבקשה למתן צו מעצר – קרי, האם יש צורך טעם או הצדקה לבקש שיינתן צו מעצר;

68.
עניין זה, שיקול הדעת אשר אמור להיות מופעל בטרם נקיטת הליכי מעצר, נדון בהרחבה בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מ"י, פ"ד מט (4) 589, שם נאמר(דברי הנשיא ברק, עמ' 649 לפסק הדין):

"במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין..." (סעיף1 לחוק היסוד), מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה. על-כן, מעצר לצורכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה." (ההדגשות אינן במקור).

69.
ובהמשך (עמ' 650 לפסק הדין), מפנה הנשיא ברק לדו"ח מבקר המדינה ומצטט ממנו את הקטע הבא:

"

במסגרת מילוי התפקידים המוטלים על המשטרה הוענקה לה סמכות לעצור אדם לצורך חקירה, ולפי הצורך לבקש את הארכת מעצרו מבית המשפט. סמכות זו, המאפשרת לשלול חירות מאדם, היא אמצעי חשוב במלחמה בפשיעה. עם זאת, הואיל ומדובר בשלילת זכות יסוד המעוגנת אף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,
השימוש בסמכות המעצר צריך להיות זהיר ושקול, ובמינימום האפשרי. שלילת החירות מוצדקת רק כאשר היא מוכתבת מערך חשוב ממנה, כגון שמירה על ביטחונו ושלומו של הציבור או מניעת שיבוש הליכי משפט. הליקויים שהועלו בבדיקה - מעצרים בלתי חוקיים, בלתי מוצדקים ובלתי מנוצלים - מעידים שפעמים רבות משתמשת המשטרה בסמכות המעצר בלי שהפעילה שיקול דעת מעמיק באשר לחיוניות המעצר. לעתים נראה, לכאורה, שאף פעלה בפזיזות
.
.... השינוי צריך שיתבטא לא רק בשינון ההוראות, הקפדה על ביצוען והעמקת הפיקוח והבקרה, אלא בעיקר בשינוי דפוסי התנהגות ונורמות פעולה של שוטרים לעניין השימוש באמצעי המעצר. על המשטרה לעקור מן השורש נורמות פעולה לפיהן שוטרים עוצרים אזרחים בלא סמכות או שעוצרים בסמכות אבל אפשר לקיים את החקירה בהיות החשוד משוחרר. פעולה כזו במישור האכיפה ובמישור החינוכי כאחד, תביא להפסקת הפגיעה בזכותו היסודית של כל אדם לחירות
" (דו"ח מבקר המדינה 45 (1995) 392-393).

70.
עוד אפנה בהקשר זה, לדברי ר. קיטאי-סנג'רו, "המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין", עמ' 203:

"קיים מתח בלתי פתיר בין הרצון לשמור על אוטונומיית הפרט לבין הרצון להגיש ראיות לקידום החקירה באמצעות תחקורו של החשוד. אולם יש להכיר בכך שמעצר מהווה הפעלת לחץ לא לגיטימי, השקול במידה מסוימת לעינויים. מכשיר המעצר אינו משמש מעצם טיבו לקידום החקירה, אלא קידום החקירה מתאפשר בשל שבירת כוח רצונו של החשוד. בכך נבדל המעצר מאמצעי חקירה אחרים, כדוגמת האזנת סתר וחיפוש, המופעלים לשם חשיפת האמת".

71.
ובמקרה דנן, מיד עם קבלת פענוח מעתקי טביעות אצבע, בחרה משטרת ישראל בפתרון הקל, היישר לבקשה למתן צו מעצר. לא בוצעה כל חקירה נוספת, לא נשקלה ביצוע חקירה סמויה או זימון התובע לבירור על מנת לקדם החקירה, אלא המשטרה בחרה, בבירור, בקיום החקירה בתנאי מעצר, ולגישתי בכך (ולא רק בכך, אלא גם, כפי שנאמר לעיל, בהצגת מידע חלקי הן בפני
בית המשפט והן בפני
התובע) הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, כאשר הביאה למעצרו של אדם שאינו קשור כלל להליך ואין לו עבר פלילי.

72.
אף לא יכולתי לקבל בהקשר זה את הטענה כי לא ראוי להטיל אחריות על המדינה, מקום שהתובע נעתר בצו שיפוטי; אין לפטור את המדינה מאחריות מכח העובדה שהמשיב נעצר לאחר שניתן צו שיפוטי, כמדיניות שיפוטית ראויה (לנימוקים, ראה פסק הדין בע"א 12172-01-15 מ"י - משטרת ישראל נ' פלוני ואח', ניתן ביום 12.7.2015).

73.
לאור כל האמור, מקום שקבעתי שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות, ומקום שקבעתי כי המדיניות השיפוטית הראויה אינה מכתיבה התייחסות מקלה לנתבעת לאור האינטרס הציבורי, ראוי לעבור מכאן, לשאלת הנזק.

שאלת הנזק

74.
תובענה זאת אינה חוסה תחת סעיף 38 (א) לחוק המעצרים, סדר הדין הפלילי, ובהתאם אין תחולה לתקנות סדר הדין (פיצוי בשל מאסר או מעצר) תשמ"ב 1982 – סעדים הראויים להינתן במסגרת (ובדרך כלל – בסיום) ההליך הפלילי המתנהל בעניינו של נאשם. במקרה דנן, התובע כלל לא הואשם, בהיעדר קשר בינו ובין העבירות נשוא החקירה, ובהתאם מדובר בתובענה אזרחית שאין לגביה הגבלה מכח תקנות סדרי הדין הנ"ל (אין הגבלה, אולם בנסיבות מסוימות, יכולות לשמש הן קנה מידה מסוים).

75.
היטיב לאחרונה לנסח את השאלה, הש' רובינשטיין במסגרת רע"א 4672/14 גליק נ' מ"י (ניתן ביום 6.1.2015):

"

כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על-ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית (ראו והשוו ר'
קיטאי סנג'רו המעצר: שלילת

החירות בטרם הכרעת הדין 487-469 (תשע"א);
סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977;
וסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

). גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת
הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות (לדיון נרחב בשאלת הרשלנות ראו
ע"א 4584/10

מדינת ישראל
נ' שובר [פורסם בנבו] (2012); בנוסף ראו
רע"א 5932/08

שירי נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו] (2010) (להלן עניין שירי);
ת"ק (שלום ירושלים) 11339-04-10

אבודרהם נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (2011) (להלן עניין אבודרהם)).
"

76.
בעניין גליק, הנ"ל, בגין עיכוב של שעות ספורות, חויבה מ"י לפצות התובע בסך 2,500 ש"ח; בגין עיכוב של חמש שעות, נפסק פיצוי בסך 4,000 ש"ח בת.א. (י-ם) 4317/09 פדרמן נ' מ"י; בגין מעצר שווא של לילה אחד, חויבה מ"י לפצות תובעת בסכום 10,000 ש"ח – ת.א. (ת"א) 46575/01 עפרה נ' מ"י).

77.
לגישתי, מקום שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות, ועצרה ללא טעם של ממש, ללא מעורבות כלשהיא בעבירה, ושללה חירותו של אדם ללא צורך, ללא טעם וללא הצדקה, מן הראוי לפצות בגין המעצר, בכל ההוצאות אשר נגרמו לו כתוצאה מהמעצר, וכן פיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

78.
התובע הוכיח במסגרת ראיותיו, כי בהיותו נתון במעצר נשכרו שירותיו של עו"ד ר. חליוה, אשר אף נזכר כמייעץ בהודעתו האחרונה של התובע מיום 7.2.2015, אותה הודעה בעקבותיה שוחרר ממעצר, ותמורת ייעוצו שילם סך 20,000 ש"ח (כולל מע"מ).

79.
אציין כי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים ממוניים אחרים, לא בהקשר של שכר עבודה אשר טען כי לא קיבל, ולא בהקשר של הוצאות רפואיות אשר לא הובאו לגביהן חוות דעת רפואיות הקושרות בין המעצר לצורך בהן.

80.
אין הצדקה שהתובע ייצא בחסרון כיס בהקשר זה, ומן הראוי לפצות בגין מלוא הוצאותיו. גם אם עוה"ד אשר נשכר דרש (וקיבל) שכר ניכר יחסית, וגם אם יכול היה התובע להישען על הסניגור הציבורי אשר ייצגו בדיון הארכת המעצר, הרי שההוצאה כולה, נגזרה מניהול ההליך והחקירה תוך הפרת חובת הזהירות של הנתבעת, ולולא אותה הפרה, כלל לא היה נדרש התובע להוצאה.

81.
בכל הנוגע לחובת הקטנת הנזק, לא ראיתי להטיל על התובע חובה שכזאת; אזרח שומר חוק, ללא עבר פלילי וללא הרשעות קודמות, נעקר מדירת מגוריו בשעה 02:00 לפנות בוקר על ידי בלשי המשטרה, רכושו אשר רכש במיטב כספו (נתון זה הוכח באמצעות תעודת המשלוח המתעדת רכישת הטלוויזיה אשר נתפסה במסגרת ביצוע צו החיפוש) מנותק מקירות דירתו, הוא נחקר לפנות בוקר ובאישון לילה, ובתוך שש שעות מעקירתו מן הדירה, אף מובא כבול לבית המשפט; האם על התובע לעצור באותו שלב ולהיות מוטרד משאלות של הקטנת הנזק, כאשר באותה נקודה, כל עולמו חרב עליו? לגישתי התשובה לכך הינה שלילית. הנזק הממוני הישיר אשר נגרם לתובע כתוצאה ממעצרו – עומד על 20,000 ש"ח, ואין כל הצדקה לגרום לתובע לצאת בחסרון כיס כתוצאה ממחדלי הנתבעת.

82.
בכל הנוגע לנזק הלא ממוני, כאשר נשקלת מידת הזעזוע הניכר ממעצר ללא מעורבות, ללא היסטוריה פלילית, ובנסיבות עיתוי ביצוע המעצר, ועל פי אמות המידה שפירט כב' השופט רובינשטיין בפסה"ד בעניין גליק הנ"ל, ותוך שקילת הנימוק המהותי של הימנעות ככל שניתן מהטלת נטל מופרז בנסיבות העניין על הקופה הציבורית, מצאתי לחייב הנתבעת בפיצוי בגין נזק לא ממוני, בסך של 10,000 ש"ח.

83.
סוף דבר
: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 30,000 ש"ח, בצירוף חלק יחסי מאגרת המשפט (1,500 ש"ח) ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח.

ניתן היום,
י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 840-06/13 אופיר פרץ נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 01/09/2015)