פסקי דין על אדיב ליחידות | פסקי דין על דוד אזולאי | פסקי דין על ישראל אזולאי | פסקי דין על דקורל השקעות | פסקי דין על קטורה ארועים | פסקי דין על דוד לוי ואח' |

2936-12/12 א     08/09/2015




א 2936-12/12 אדיב ליחידות בע"מ, דוד אזולאי, ישראל אזולאי נ' דקורל השקעות בע"מ, קטורה ארועים בע"מ, דוד לוי ואח'








בית משפט השלום בצפת



ת"א 2936-12-12 אדיב ליחידות בע"מ
ואח'
נ' דקורל השקעות בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
רבקה איזנברג

התובעים
1.אדיב ליחידות בע"מ

2.דוד אזולאי

3.ישראל אזולאי


נגד

הנתבעים
1.דקורל השקעות בע"מ

2.קטורה ארועים בע"מ

3.דוד לוי

4.יונתן דהן




פסק דין


1.
בפני
תביעה כספית וכן לסעד הצהרתי בדבר ביטול הסכם, שהגישו התובעים 1-3 שהינם בהתאמה: חברה בע"מ (להלן: "התובעת"), בעל החברה ומנהלה (להלן: "אזולאי"), וכן אחיו של אזולאי שאף חתם ערבות אישית לאותה תוספת להסכם שתפורט (להלן: "ישראל").

נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת", או "דקורל"), הינה חברה בע"מ המנוהלת על ידי נתבע 3 (להלן: "לוי"). נתבעת 2 היא חברה שבעליה הינם דקורל ולוי והיא הוקמה לצורך הפעלת אולם ארועים, כפי שיפורט להלן. לטענת התובעים, הנתבעת 2 אף מחזיקה ופרעה שיקים ששילמה התובעת מכוח התוספת להסכם.

בהתאם להסכם שכירות מיום 12.9.11 שכר הנתבע 4 (להלן: "דהן"), מהנתבעת, נכס מקרקעין באזור התעשיה בקרית שמונה, הידוע כגוש 13185 חלקה 1 (בחלק) מגרש 37 וגוש 13186 חלקה 21 (בחלק) מגרש 38 בשטח בנוי של 2,044 מ"ר (להלן: "המושכר"). מטרת השכירות, על פי ההסכם, היא הפעלת אולם אירועים (להלן: "האולם" ו"ההסכם"). בהמשך, הוסבו זכויות השכירות של דהן לתובעת וזאת במסגרת חתימת התובעת הנתבעת ודהן על תוספת להסכם מיום 23.1.12 (להלן: "התוספת"), על פיה הסכימה הנתבעת להסבת ההסכם לתובעת והתובעת נכנסה בנעליו של דהן, כשוכרת מכח ההסכם.

2.
לטענת התובעים,
הנתבעים הציגו בפני
התובעים מצג שווא כאילו למושכר קיים היתר לשימוש חורג והפעלתו כאולם אירועים, מותרת בחוק. לטענת התובעים, למרות שמטרת השכירות בהסכם הייתה הפעלת אולם אירועים, התברר להם כי אין למושכר היתר לשימוש חורג בתוקף כבר מיום 21.8.10 וכי ביום 23.10.11 אף הוגשה התנגדות לוועדת ערר מחוזית למתן היתר לשימוש חורג. התובעים טענו כי לאחר שהתקבלה החלטת ועדת הערר ביום 31.7.12 על פיה בוטלה החלטת הוועדה המקומית לענין היתר לשימוש חורג ובעקבות מכתב הועדה המקומית האוסר על הפעלת אולם האירועים, שלחו לנתבעים ביום 24.8.12 הודעה על ביטול ההסכם כהסכם בלתי חוקי על פי סעיף 30 לחוק החוזים וכן מחמת עילות נוספות כגון הטעיה, סיכול וכיוב'.

לטענת התובעים, מעולם לא היה למושכר היתר לשימוש חורג והאולם פעל לאורך השנים, ללא היתר, תוך עצימת עיניים מצד הוועדה המקומית שהנפיקה היתר לשימוש חורג בניגוד לחוק, ללא שהתקיימו התנאים הנדרשים וביניהם אישור בעלת המקרקעין – רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"). הנתבעים הוסיפו כי בכל מקרה, גם אם ניתן היתר, הרי היה מוגבל על פי הדין ל- 5 שנים בלבד עד ליום 21.8.10. התובעים הפנו לתביעה לפינוי וסילוק יד, שהגישה הרשות כנגד נתבעות 1-2 וכנגד יתר בעלי הזכויות במושכר (מהם רכשה הנתבעת את זכויות החכירה במושכר). כן הפנו התובעים לתביעה שהגישו נתבעים 1-3 כנגד מי שמהם רכשו את זכויות החכירה במושכר (להלן: "אדריאל" ו"תמדים"). לטענת התובעים, מאותה תביעה ניתן ללמוד כי הנתבעים ידעו היטב שיש להם "סחורה פגומה" - אולם אירועים שלא ניתן להפעילו. התובעים אף הפנו לכך שבאותה תביעה (ת"א 30990-07-11), טענו הנתבעים לאבדן דמי שכירות בה בעת שקיבלו מהתובעים כאן, דמי שכירות.

התובעים טענו כי המדובר בהסכם פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים, שכן מדובר בשימוש במקרקעין ללא היתר, שימוש שהינו עבירה פלילית. כן טענו התובעים למצגי שווא מטעם הנתבעים כאילו בפועל קיים היתר לשימוש חורג, תוך אי גילוי ההתנגדות שהוגשה בענין לוועדה המקומית והסתרת העובדה כי הנתבע 4 ביקש להסב את ההסכם, עקב הפסדים כתוצאה מאי יכולת להפעיל את האולם. עוד טענו התובעים לחוסר תום לב על פי סעיף 39 לחוק החוזים, טעות והטעיה, חובת השבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט , וכן הפנו לפטור מחובת תשלום על פי סעיף 15(א) לחוק השכירות והשאילה.

ראשי הנזק שנתבעו בכתב התביעה הם כדלקמן:
א. 414,363 ₪ הפסד עסקי ישיר (כולל דמי שכירות ששלומו עבור התקופה שעד 31.10.12 בסך של 360,000 ₪ ותשלומי ארנונה עד 31.8.12 בסך 94,195 ₪).
ב. 900,000 ₪ אובדן רווחים ע"פ חוות דעת רואה חשבון, למשך תקופה של 18 חודשים.
ג. עוגמת נפש שנגרמה לאזולאי וישראל בסך 50,000 ₪ כ"א.
כמו כן נתבעו סעדים נוספים כדלמן:
(1) סעד הצהרתי על פיו התוספת להסכם מיום 23.1.12 בטלה.
(2) להורות לנתבעת 2 להחזיר לתובעים את כל השיקים שנמצאים אצלה ולא נפרעו בבנק החל מיום 1.11.12 וכלה ביום 1.7.13.
(3) להורות על ביטול הערבות הבנקאית שנמסרה לתובעת כביטחון להסכם בסך 116,000 ₪.
3.
בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה כנגד נתבעים 2-3 בהעדר עילה או יריבות, שכן התוספת להסכם נחתמה רק בין התובעת, הנתבעת ודהן ובכתב התביעה לא נטענה כל טענה להרמת מסך כנגד נתבעים 2-3. בהתאם נטען כי יש למחוק את התביעה כנגד התובעים 2-3 אשר כלל לא היו צד להתקשרות.


לגופם של דברים, טענו הנתבעים, כי אין בסיס לטענות בדבר מצגי שווא, הטעיה, תרמית, חוסר תום לב ,זאת לאור העובדה שכל הפרטים הובהרו והיו ידועים לתובעים. הנתבעים הפנו לכך שבהסכם, בסעיף 6, הוסכם כי התובעת היא שנוטלת על עצמה את האחריות הבלעדית להשגת, או חידוש, כל הרישיונות, האישורים וההיתרים הנדרשים להפעלת המושכר כאולם אירועים. הנתבעים הפנו
לכך שבהסכם אף צוינה עובדת קיומן של התביעות שהגישה הנתבעת כנגד אדריאל ותמדים והתביעה לסילוק יד שהגישה הרשות כנגדם. לטענת הנתבעים, נסיבות ביטול ההסכם על ידי התובעים היו מאחר שנכשלו בהשגת היתר ואף ניהלו את המושכר בצורה עסקית כושלת.

הנתבעים פרטו בכתב הגנתם את הרקע שקדם לתביעה: ביום 26.5.05 רכשה הנתבעת את זכויות החכירה מחברת אדריאל ייזום וניהול (1999) בע"מ ומחברת תמדים בע"מ. ייעוד המקרקעין על פי התב"ע שחלה הוא מטרות תעשייה ומלאכה ולא ניתן לעשות שימש ביחידה כאולם אירועים. ואולם, הנחת המוצא מבחינתם הייתה שההליך שבו נקטה אדריאל לשינוי ייעוד הקרקע יצלח ובינתיים, יינתן היתר לשימוש חורג. בהתאם, נקבעו בהסכם הרכישה שורה של תנאים מתלים שהקנו לנתבעת את הזכות לבטל את ההסכם, או למכור את המושכר ב"מכר חוזר" לאדרי-אל ותמדים אם לא יתקבל היתר ו/או אם המינהל יתנגד לשינוי מטרות החכירה. הנתבעים טענו כי לאחר שקיבלו, להפתעתם, את התביעה לסילוק יד שהגישה הרשות, שלחו מכתב לאדריאל ותמדים בו הודיעו כי בגין אי קיום התנאים המתלים להסכם שנכרת ביניהם, הרי שהוא בטל החל מיום 26.5.05. אדראיל ותמרים דחו את הודעת הביטול ולפיכך, הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי.

הנתבעים טענו כי הובהר לתובעים בפגישות שנערכו עימם כי אין למושכר היתר לשימוש חורג, והובהר להם המצב התכנוני והמשפטי של המקרקעין, אולם, מאחר שאדריאל הגישה בסמוך לאותה תקופה, בקשה לשימוש חורג והתובעים הודיעו כי הבקשה התקבלה, פנו התובעים, שוב ושוב וביקשו לחתום על התוספת להסכם. לטענת הנתבעים, התנאים לחתימת התוספת סוכמו בין התובעת, באמצעות אזולאי וישראל ובין לוי, בסיוע מר מוטי אסרף (להלן: "אסרף"). הנתבעים הדגישו כי מאחר שהתובעים סיפרו כאמור, שניתן היתר, אך לא הציגו כל מסמך בענין,אף לא בוצע כל שינוי בנוסח ההסכם. הנתבעים ציינו כי דמי השכירות היו אף נמוכים מהמקובל בגין המצב התכנוני והמשפטי המורכב של המושכר. הנתבעים טענו כי בדיעבד הסתבר להם שלמושכר היה היתר לשימוש חורג מיום 15.1.12 ועד 31.7.12. הנתבעים טענו כי אין המדובר בהסכם בלתי חוקי להפעלה בלתי חוקית, אלא בהסכם על פיו הוטלה האחריות להשגת ההיתר, לצורך הפעלה כדין, על התובעת. עוד טענו הנתבעים כי התובעים אינם יכולים להעלות טענה להסכם בלתי חוקי לאחר שבחרו לממשו ולהפעיל את האולם במשך 7 חודשים. בנוסף טענו הנתבעים כי התובעים אינם זכאים לפיצויים בשל אובדן רווח – פיצויים שהינם פיצויי קיום, שעה שהם טוענים שההסכם בטל מחמת אי חוקיות. הנתבעים דחו את ראשי הנזק והסעדים שנתבעו בכתב התביעה.

4.
מטעם התובעים העידו- התובעים 2,3 מר בנצי בן יעקב (להלן: "בנצי") וכן מר צביאלי דוד- רכז הוועדה המקומית לתכנון ובניה בקרית שמונה (להלן: "צביאלי") ומר טלביץ דוד ששימש בעבר מהנדס עירית קרית שמונה (להלן: "המהנדס"). מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 3,4 וכן מר מרדכי אסרף (להלן: "אסרף").

דיון
:

5.
לאחר שעייתי בכל המסמכים שבפני
, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, שוכנעתי כי אין לקבל את טענות התובעים ביחס למצגי שווא, תרמית, טעות והטעיה, חוסר תום לב בכריתת חוזה וכיוב'. יחד עם זאת בנסיבות, היתה זכאית התובעת להפסיק את ההתקשרות עם הנתבעת ובנסיבות, חלה על הצדדים חובת השבה.

6.
אין חולק שעל פי התוכניות החלות על המושכר, יעוד המבנה לתעשיה ולפיכך, על מנת להפעיל במושכר אולם אירועים, קיים צורך בהיתר לשימוש חורג. עוד שוכנעתי כי תקופות מסוימות, כפי שיפורט, הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בק"ש, היתר לשימוש חורג למושכר– ראה החלטת ועדת הערר המחוזית בערר מס' 60/12 (נספח ג' לתצהיר התובעים: "... אושר בחודש ספטמבר 2005 שימוש חורג לקומה העליונה מתעשיה לאולם אירועים, לתקופה של חמש שנים". ועדת הערר ציינה כי ערר שהוגש בעבר על ידי אלי יוסף נדחה ולכן, לכאורה לתקופה של 5 שנים- עד 2010 היה למושכר היתר לשימוש חורג. בהמשך ניתן היתר נוסף החל מיום 15.1.12 אשר בוטל
לאחר 7 חודשים, בהתאם להחלטת ועדת הערר.


אינני מקבלת את טענת התובעים בסיכומיהם, כאילו לא היה לנכס היתר לשימוש חורג. גם התובעים לא הכחישו כי בפועל ניתן היתר, אלא שלטענתם, לא היה תוקף להיתר, או שלא היה חוקי. המהנדס נשאל לגבי חתימתו על ההיתר וכיצד הוצא ההיתר ללא הסכמת המנהל. גם משאלות אלו עולה שאין חולק, כי בפועל הוצא היתר. (ראה גם בחקירת אזולאי עת הודה מספר פעמים כי היה היתר,וראה ההפניות לעדותו בסיכומי הנתבעים).


זאת ועוד, צודקים הנתבעים בטענתם, כי ככל שלא היה היתר לשימוש חורג, לא היה מקום להחלטת ועדת הערר, אשר ביטלה היתר זה וגם מכאן שהיה היתר, כאמור.


טענות התובעים, לרבות חוות דעת המהנדס שהמציאו, כאילו ההיתרים לשימוש חורג אינם חוקיים, שכן לא נתמלאו תנאים הכרחיים לנתינתם (בכללם להסכמת בעל המקרקעין- רשות מנהל מקרקעי ישראל), אינם רלוונטיים לתביעה שבנידון. בית משפט זה אינו בית משפט מנהלי ואינו נדרש לבחון האם הועדה המקומית פעלה כדין בעת שנתנה היתרים לשימוש חורג.
יתרה מכך, השאלה העומדת בפני
, הינה האם הוטעו התובעים על ידי הנתבעים והאם הוצגו להם מצגי שווא כאילו למושכר היתר שימוש חורג וכאילו הפעלתו מותרת בחוק, שעה שאין חולק כי בהסכם הובהרה לתובעים במפורש הבעייתיות שבהשגת היתר לשימוש חורג, עד כדי כך שנרשם במפורש, כי אין לאולם היתר לשימוש חורג כאמור, זאת אף שמס' ימים קודם לכריתת התוספת להסכם, החליטה הועדה המקומית לשוב וליתן היתר חורג לתקופה מוגבלת. ראה בסעיף 4 להחלטת ועדת הערר: בהחלטה מיום 15.1.12 החליטה הועדה המקומית כי השימוש החורג יינתן עד ליום 30.6.13.

מבחינה עובדתית ניתן לסכם ולומר, כי ניתן היתר לשימוש חורג מ- 9/05 (בין אם ניתן כדין ובין אם לאו). היתר זה פקע בחלוף 5 שנים ומאז פעל האולם ללא היתר, עד שב- 9/11 הוגשה על ידי אדריאל בקשה להארכת שימוש חורג. בעקבות התנגדות שהוגשה על ידי סלמה, החליטה הועדה המקומית ביום 15.1.12 כי השימוש החורג יינתן עד ליום 30.6.13, אלא שהחלטה זו בוטלה על ידי ועדת הערר המחוזית ביום 31.7.12. כאמור אלמלא היה קיים היתר בשנת 2012, לא הייתה ניתנת כלל החלטת ועדת הערר אשר ביטלה את אותה החלטה אליה הפנו התובעים עצמם.

7.
אבהיר כי,לא רק שלא שוכנעתי כי הוצג לתובעים מצג כאילו למושכר יש היתר לשימוש חורג
וכאילו אין מניעה להפעלתו כאולם אירועים, אלא שטענה זו אף סותרת את האמור במפורש בהסכם: בהתאם לסעיף 11 לתוספת להסכם, הסכימו הצדדים כי מלבד השינויים המתחייבים בתוספת (הסדרת דמי השכירות ותקופתה), כל יתר הסעיפים בהסכם יעמדו בעינם. לא זו אף זו, התובעת חתמה על ההסכם והטביעה את חותמתה על כל דף ודף בהסכם ובכך אישרה את האמור בו ובכלל זה את הצהרותיה המפורשות של הנתבעת בדבר היעדר היתר, בדבר העדר חובה על הנתבעת לדאוג להשגת ההיתר לצורך הפעלת האולם כדין, בדבר תביעת המנהל לפינוי וסילוק יד ובדבר התביעה שהגישה התובעת כנגד אדריאל וראה בהואיל השני:
"ובמועד חתימת הצדדים על הסכם זה אין למושכר אישור לשימוש חורג בגין שימוש למסחר ואין היתר לשימוש חורג לאולם האירועים (פעילות שאינה מותרת עפ"י התב"ע החלה על המושכר), וכי המשכיר אינו מתחייב להשיג ו/או לפעול להשיג היתר לשימוש חורג
".
מדובר בהבהרה מפורשת שאין למושכר היתר לשימוש חורג לפעול כאולם, פעילות שאינה מותרת וכי הנתבעת אינה מתחייבת להשיג, או לפעול להשגת, היתר לשימוש חורג.
ובסעיף 6.2 להסכם:
"מובהר, כי אין באמור הצהרה ו/או התחייבות כלשהי של המשכיר כי המושכר ו/או השוכר יקבלו אישור לשימוש חורג ו/או רישיון עסק למטרת השכירות כאמור ואין שום התחייבות של המשכיר לפעול על מנת שיקבלו, בפרט על רקע האמור במבוא להסכם זה, ואי הצלחת השוכר לקבל רישיון עסק ו/או שימוש חורג, לא יהווה הדבר הפרה כלשהי של המשכיר את הוראות הסכם זה."

ובסעיף 6.4 להסכם: "השוכר אחראי להשיג על אחריותו ועל חשבונו בלבד, את כל הרישיונות ו/או ההיתרים הדרושים, במידה ודרושים, הן הממשלתיים, הן המוניציפאליים והן מכל רשות ו/או גורם אחר על מנת לנהל במושכר כדין את עסק השוכר ולעמוד בדרישות הנדרשות לאור מטרת השכירות...".

כלומר, הובהר לתובעים מפורשות כי הנתבעת לא מתחייבת להשיג היתר לשימוש חורג ואינה מתחייבת לפעול לצורך כך וכי האחריות להשגת כל ההיתרים מוטלת על התובעת.

גם עובדת הגשת תביעה לפינוי מטעם רשות מקרקעי ישראל, הובהרה בהואיל השלישי להסכם: "וביום 28.08.08 הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") כנגד אדריאל, המשכיר, קטורה אירועים בע"מ ושוכר הנכס הנוכחי תובענה לסילוק יד וצו מניעה קבוע (להלן: "התביעה לסילוק יד") נוכח הפרת הסכמי חכירת המקרקעין שנחתמו בין המינהל לבין אדריאל בדבר יעוד המקרקעין (שלום-נצרת-ת.א 4995/07).

יתרה מזאת, גם העובדה כי הנתבעת ולוי שלחו לאדריאל ותמדים הודעה על ביטול הסכם הרכישה , ואף הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת הובאה לידיעת השוכר (הנתבעת) בהואיל הרביעי להסכם השכירות.

8.
התובעים היו מודעים לכל ההבהרות המפורשות הללו בהסכם, עליו חתמו מרצונם החופשי, אלא שלטענתם, המדובר במעשה תרמית והטעיה, שכן בע"פ נאמרו להם דברים אחרים. אלא שטענה זו לא הוכחה ואף שוכנעתי שאין לקבלה.

ההנחה הינה כי בעסקה הנעשית בכתב, הכתוב מסכם את ההסכמות החוזיות בין הצדדים. בהתאם נקבע בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני ובפסיקה, שאין לאפשר עדות בע"פ כנגד תכנו של מסמך. אמנם, אין כל מניעה להוכיח הסכמות, או מצגים שנוצרו בע"פ או בהתנהלות חיצונית להסכם, במיוחד שעה שמועלות טענות להטעיה, תרמית, מצגי שווא וכיוב'. אלא שנטל ההוכחה במקרה כזה, לא רק שמוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא שמדובר אף בנטל משמעותי ביותר נוכח העובדה שאותן הבטחות, או אמירות וטענות, לא באו לידי ביטוי בהסכם שנערך בכתב.


אכן על פי סעיף 12(א) לחוק החוזים, נקבע כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, כשאחד הביטויים לחובה זו הינה גילוי עובדות מהותיות נדרשות ואמנם, בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים, מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני, או אחר מטעמו, רשאי לבטל את ההסכם. אלא שעל התובעים היה להוכיח את ההטעיה, את מצגי השוא, את התרמית, אשר
מנוגדים לאמור מפורשות בהסכם עליו חתמו. מלבד עצם טענותיהם של התובעים 2-3, (כאילו מעולם לא סופר להם כי יש בעיה ברישיונות, לרבות בעניין ההיתר לשימוש חורג (סעיף 6 לתצהיר ישראל, סעיף 9 לתצהיר אזולאי) או כאילו הוצג להם שהפעלת האולם אפשרית וחוקית (סעיף 13 לתצהיר ישראל), או כאילו הנתבעים הם אלו שהיו אמורים להמציא היתר לשימוש חורג (ראה סעיף 32 לתצהיר אזולאי)
טענות אשר מנוגדות בתכלית לאמור בהסכם
, לא הציגו התובעים כל עדות נטראלית אשר תתמוך בגרסתם לעניין האמירות כאמור, אשר הוכחשו על ידי הנתבעים. משמדובר בגרסה מול גרסה לענין דברים שנאמרו בע"פ בין הצדדים ומשאין עדות נוספת שתביא להעדפת גרסת התובעים דווקא, לא הרימו התובעים את נטל ההוכחה המוטל עליהם (לפחות בשיעור של 51%) להוכחת טענותיהם להבטחות ומצגים בע"פ כאמור.

התובעת חתמה על הסכם בו נכתבו והובהרו מפורשות דברים הסותרים את המצגים הנטענים. בהתאם
להלכה הפסוקה צד לחוזה או הסכם לא ישמע בטענה, כאילו לא ידע על מה חתם ועל מה התחייב:
"דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (
ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים , פ"ד מד

(1) 341, בעמ' 348).



אציין כי אפילו בנצי, אשר לכאורה הינו עד אובייקטיבי מטעם התובעים, לא טען בתצהירו כי באותה פגישה בה נכח, שמע הבטחות, אמירות, או מצגים, כנטען. דווקא העובדה שבנצי נדרש להתקשר לצביאלי ולברר האם קיים היתר לשימוש חורג, מצביעה על כך שהתובעים היו מודעים לבעייתיות ולכן, ביקשו לברר את הדברים קודם שחתמו על התוספת להסכם. על פי עדות בנצי, תשובת צביאלי לא היתה כי קיים בפועל היתר לשימוש חורג, אלא כי לדעתו הוועדה תאשר את מתן ההיתר. גם מכאן ברור שהתובעים ידעו באותו שלב כי למושכר לא היה באותו זמן היתר לשימוש חורג,אך סברו שיינתן ויעמוד בתקפו לכל תקופת השכירות.

שוכנעתי כי התובעים לא הוטעו על ידי הנתבעים, אלא הם עצמם סברו כי לא תהיה מניעה לקבל את ההיתר והסתמכו על האפשרות, שהיתה סבירה, כי הוועדה תאשר את הבקשה שהוגשה עוד ב- 9/11. גרסת הנתבעים (מתיישבת עם עדותו של בנצי ושל צביאלי) ונמצאה מהימנה בעיני, על פיה הוצגו בפני
התובעים כל הנתונים אודות ההסכם, לרבות העובדה האמורה מפורשות בהסכם, כי באותו זמן (של חתימת ההסכם), לא היה למושכר היתר לשימוש חורג והתובעים אף קיבלו לעיונם את ההסכם ורצו לחתום על התוספת עת הסתבר להם מבירורים שערכו שהועדה המקומית תאשר היתר לשימוש חורג. טענת אזולאי כאילו התייעץ עם בא כוחו רק ביחס להיבטים כלכליים, לא נמצאה סבירה בעיני, שהרי עו"ד אינו יועץ כלכלי, או עסקי והתייעצות עם עו"ד, מטבע הדברים, מתייחסת לפאן המשפטי של העסקה. בהמשך נערכה אותה פגישה במסגרתה התקשר בנצי למזכיר הוועדה. בנצי הבהיר בחקירתו שהסיבה בגינה התקשר לצביאלי, היתה בקשת אזולאי עצמו לבדוק את האופציה לאישור המבנה לשימוש חורג (עמ' 20 שורות 17-18).בהתאם, אכן בסופו של דבר, התוספת נחתמה רק ביום 23.1.12 כשבוע לאחר שהוועדה אישרה את הבקשה לשימוש חורג (ביום 15.1.12). לפיכך ככל שאזולאי טעה, הרי הטעות נבעה מכך שסבר שאישור הוועדה המקומית יבטיח את ההיתר להפעלת האולם ולא הביא בחשבון כי קיימת אפשרות שיבוטל על ידי וועדת הערר.

על הדברים כהוויתם והמנוגדים לגרסת התובעים, ניתן ללמוד גם מהעובדה שבמייל ששלח אזולאי ביום 14.6.12 לעו"ד רוזנברג (נספח טז' לתצהירו), לא טען אזולאי כלל להטעיה או להבטחות, או למצגים, מצד הנתבעים והבהיר כי החתימה על ההסכם היתה לאחר שעיריית קרית שמונה אישרה שימוש חורג. כלומר, התובעים לא הסתמכו על מצגי הנתבעים, אלא, המצב הבעייתי היה ברור להם (הן מאחר שהדברים נכתבו במפורש בהסכם שנמסר לעיונם מבעוד מועד, והן מאחר שהינם תושבי קרית שמונה ולפי הצהרתם, המדובר באיזור קטן שהשמועות בו מתפשטות במהירות). התובעים ידעו שלמושכר אין היתר לשימוש חורג וכי אף יש תביעות בענין ולכן, פנו באמצעות בני לצביאלי לברר אם הבקשה לשימוש חורג אושרה ולא חתמו על ההסכם, עד שהובהר להם מבדיקות שערכו בעצמם, כי הוועדה המקומית אישרה את ההיתר לשימוש חורג.
לאור כל האמור, אין לתובעים להלין על הנתבעים, אלא על עצמם בלבד על שסברו שאותו היתר מטעם הוועדה המקומית שניתן בסמוך לפני חתמתם על ההסכם, הוא שיבטיח את פעילות האולם ללא מניעה. ודוק, אין זה רלוונטי לתביעה דנן, אם אותו היתר ניתן כדין אם לאו, ואין חולק שההיתר בוטל לבסוף על ידי וועדת הערר המחוזית. מה שרלוונטי לענייננו, הינו, כי למרות שהובהרה לתובעים הבעייתיות ואף הודע להם שאין לאולם היתר לשימוש חורג וכי הנתבעת אינה מתכוונת להשיגו וכי המנהל הגיש תביעה לפינוי וסילוק יד, למרות כל זאת, האמינו התובעים בפוטנציאל העסקי של האולם, וכששמעו כי הוועדה המקומית אישרה היתר לשימוש חורג בינואר 2012 (ידיעה שאף התיישבה עם דברי צביאלי לבנצי כי הוא סבור שהוועדה תאשר את הבקשה), החליטו לחתום על התוספת ולקחת על עצמם את הפעלת המושכר (אם כי כפי שיפורט, שמרו על פתח יציאה מההסכם כמפורט בסעיף 8.5 להסכם). אזולאי לא הכחיש בחקירתו כי הסתמך על ההיתר שנתנה הוועדה מקומית בסמוך לחתימתו ובתשובה לשאלה, האם אפשרי שמה שגרם לו לחתום על החוזה הינו האישור החורג שניתן בסמוך לחתימה על ידי הוועדה המקומית (ולא מצגי הנתבעים),השיב: "אני לא אמרתי שלא"(עמ' 13 שורה 29). אזולאי הודה כי ידע על התביעה שהגישה הנתבעת כנגד אדריאל (עמ' 15 שורות 19-20) וכאמור, ידע אף על תביעת המנהל לפינוי וסילוק יד. למרות זאת, הסכים אזולאי וחפץ בחתימת התוספת להסכם. שוכנעתי באופן מוחלט, כי התובעים ידעו במהלך כל המו"מ לחתימת ההסכם, כי אין היתר לשימוש חורג למושכר, וכי הנתבעים אינם מתכוונים לפעול להשגתו, אלא התובעת היא שאחראית להשיג את ההיתר. לפיכך אין לקבל את הצהרתו של אזולאי (סעיף 10 לתצהיר וסעיף 17 לכתב התביעה), כאילו רק עם התחלת הפעילות התברר שאין היתר לשימוש חורג.
לאור כל האמור, לא הוכחה
הטענה להטעיה, תרמית, מצגי שווא וכיוב'.

9.
הטענה כי מדובר בחוזה פסול- על פי סעיף 30 לחוק החוזים, חלק כללי התשל"ג- 1973- "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור, בטל".

אינני סבורה כי בעת כריתת ההסכם, היה מדובר בהסכם בלתי חוקי
. אמנם הובהרה הבעייתיות בקיום מטרת השכירות בהעדרו של היתר לשימוש חורג. אולם, התובעת אשר היתה מודעת להעדרו של ההיתר, התחייבה לפעול להשגתו. במצב זה, בו השוכר התחייב לדאוג להשגת הרישיונות ובכללם להשגת היתר לשימוש חורג ואף הובהר על ידי 2 הצדדים, כי בעת חתימת ההסכם, כבר היה ידוע שהוועדה המקומית אישרה היתר לשימוש חורג,
הרי אין המדובר בהסכם פסול. אין זה מקרה חריג שמושכר נכס לצורכי עסק, כשהאחראי להשגת רישוי עסק, היתרים למינהם וכיוב', הינו השוכר. אין בעצם העובדה שבעת החתימה, עדיין לא הושגו האישורים, כדי להפוך את ההסכם לבלתי חוקי.

יחד עם זאת, בפסיקה ובספרי המלומדים כבר הובעה דיעה לפיה חוזה ייחשב בטל ופסול כאשר ביצועו הפך בלתי חוקי, גם בנסיבות בהן, בעת כריתתו, היה חוקי. בענין זה ראה דברי כב' השופטת פרוקציה ברע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ. זוהר. כב' השופטת קבעה, כי הסכם השכירות בין הצדדים שם, היה חוקי בעת כריתתו, הן בהיבט כריתתו והן בהיבט תכנו ומטרתו שכן הוראות ההסכם נשענו על ההנחה כי השוכר שם, ישיג את ההיתרים הנדרשים מרשויות התכנון כדי שניתן יהיה ליישם את הסדר ההשכרה על פי תנאי ההסכם. אולם, מאחר ש"רשות התכנון לא אישרה את תנאי האכלוס ובכך הפך ביצועו של החוזה – קרי אכלוס 165 יחידות הדיור בבנין על פי תנאיו המקוריים לאסור, בהעדר היתר לשימוש חורג מרשות התכנון...".

על פי דעה משפטית הקיימת בשיראל ובארצות אחרות, חוזה שנקשר כדין, אך ביצועו הפך מאוחר יותר בלתי חוקי, חוחזק כחוזה פסול ובטל, עליו חלות הוקראות סעיף 30 לחוק החוזים.

אומרת על כך פרופ' גבריאלה שלו בספרה:

"שאלתנו נסבה על חוזה שיצא לדרך כחוזה כשר וחוקי, ובשלב מאוחר של חייו הפך ביצועו לבלתי חוקי. לכאורה, סיטואציה כזו אינה נכללת בגדר סעיף 30. התוצאה שלפיה אין סעיף 30 חל על ביצוע בלתי חוקי אינה ראויה. ניתן להגיע לתחולת סעיף 30 גם על חוזה שביצועו אינו חוקי באחת משתי דרכים: האחת- על ידי ראיית הסכמתם, המאוחרת לכריתה של שני הצדדים להשתמש בחוזה למטרה בלתי חוקית כחוזה חדש שמטרתו אינה חוקית; השניה- באמצעות ראיית סעיף 30 כהוראת חוק דינמית, החלה אף על התרחשויות מאוחרות בחיי החוזה. בדרך זו, יחול סעיף 30 גם כאשר אי החוקיות מופיעה בשלב מאוחר של חיי החוזה, לאחר עריכתו. פירוש רחב זה של סעיף 30 מתיישב עם הגיון הוראתו הן במישור העקרוני, והן במישור הקונקרטי" (שלו, בעמ' 508).


בית המשפט ציין שם, כי קיימות גם דיעות שונות, כמו דעתו השונה של פרופ' טדסקי, בסוגיה זו ופסקי דין המצוטטים שם, ואולם, כב' השופטת הביעה דעתה כי היא נוטה להעדיף את הגישה המסווגת חוזה שהיה חוקי מתחילתו, אך ביצועו הפך בלתי חוקי, לתחומי הקטגוריה של "חוזה פסול" וזאת לאור הפרשנות התכליתית הראויה של סעיף 30 לחוק החוזים. בית המשפט הפנה שם לכך שסעיף 31 לחוק החוזים, נותן בידי בית המשפט אמצעים מגוונים ומרחב תימרון ניכר לעשיית צדק עם הצדדים בנסיבות העניין.

10.
במקרה דנן, אינני נדרשת להכרעה בין הגישות השונות בפסיקה ובספרי המלומדים: גם אם אקבל את הגישה שבמקרה דנן, החלטת הוועדה המחוזית (שאסרה על השימוש במבנה כאולם אירועים), הפכה את ביצוע ההסכם לבלתי חוקי ובין אם לא אקבל גישה זו, הרי בכל מקרה על פי סעיף 8.5 להסכם, בנסיבות שנוצרו, עמדה לתובעת הזכות לבטל את ההסכם.


אדגיש כי אין המדובר בפגם בהסכם בעת כריתתו, כפי שטענו התובעים בתביעתם, שכן לא קיבלתי את הטענה כי היה מדובר בהטעיה, מצגי שווא, תרמית, או חוזה בלתי חוקי, מלכתחילה. עוד אציין כי, גם על פי חוק השכירות והשאילה המחייב את המשכיר למסור לשוכר נכס המתאים למטרה המוסכמת של השכירות, נקבע כי אין המדובר בהפרה מצד המשכיר, אם השוכר ידע על אי ההתאמה בעת כריתת ההסכם (ראה סעיף 6 לחוק השכירות והשאילה:

"המשכיר לא קיים את חיוביו אם מסר לשוכר נכס שבזמן המסירה לא התאים מבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו או מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים (להלן- אי התאמה) אולם אין השוכר זכאי להסתמך על אי התאמה בכך אחת מאלה:

(1) הוא ידע עליה בעת כריתת החוזה...".


בהתאם להסכם וכפי שפורט לעיל בהרחבה,אין ספק שהתובעים ידעו על הבעייתיות שבשימוש במבנה כאולם אירועים ועל אחריותם וחובתם להשגת היתר לשימוש חורג.

11.
יחד עם זאת, אם לאור הגישה שההסכם הפך בלתי חוקי מעת שניתנה החלטה מפורשת האוסרת את השימוש בו, ואם לאור סעיף 8.5 להסכם המשקף הסכמה חוזית של הצדדים, עמדה לתובעת עילת ביטול:

בסעיף 8.5 להסכם נקבע:

"השוכר מצהיר ומאשר, כי הובהר לו על ידי המשכיר שנוכח התביעה שהגיש המינהל נגדו ואחרים בקשר עם המושכר, קיימת אפשרות סבירה שבמהלך תקופת השכירות יינתן

פסק דין
ו/או צו ו/או החלטה שיפוטית, לרבות במסגרת הליך קיים ו/או הליך חדש שייפתח על ידי הרשות המקומית ו/או כל רשות רלוונטית אחרת בקשר עם ניהול מושכר ללא קבלת היתר לשימוש חורג, אשר יורה על פינוי המושכר (לאלתר או בהתראה). הפינוי המוקדם וסיום תקופת השכירות קודם למועד הנקוב בהסכם זה, לא יהווה הפרה כלשהי של הסכם השכירות והשוכר לא יהיה זכאי לשום סעד ו/או פיצוי מהמשכיר

בגין סיום תקופת השכירות
קודם למועדים הנקובים בהסכם זה ולא תהיה לו שום טענה ו/או תביעה ו/או דרישה לפיצוי נוסף בגין השקעות ו/או הפסדים ו/או אובדן רווחים ו/או בכלל כלפי המשכיר ו/או מי מטעמו ו/או כל מי שיבוא במקומו של המשכיר.
מובהר ומוסכם כי סיום תקופת השכירות מהטעמים המפורטים בסעיף 8.5 לעיל, לא יהווה הפרת הסכם השכירות גם מצד השוכר
"
.



בהתאם לסעיף זה ולאחר שהוועדה המחוזית ביטלה ביום 31.7.12 את החלטת הוועדה המקומית וקבעה מפורשות כי ההיתר לשימוש חורג בטל וכי יש להפסיק את הפעילות באולם ובהמשך אף נשלח מכתב ממהנדס העיריה (מכתב מיום 12.8.12)- ת/3, לאדריאל- בעלת המקרקעין, ובו נאסרה הפעילות באולם, עמדה לשוכרת- התובעת, זכות לסיים את תקופת השכירות, באופן שהדבר לא יהווה הפרת הסכם מצידה. בהתאם להסכמת הצדדים המפורשת בסעיף זה, נקבע כי בנסיבות בהן במסגרת כל הליך קיים, או חדש, שיפתח על ידי כל רשות רלוונטית, בקשר עם ניהול המושכר ללא קבלת היתר לשימוש חורג, תינתן הוראה לפינוי המושכר לאלתר או בהתראה, הרי שסיומו המוקדם של ההסכם לא יהווה הפרת הסכם לא מצד המשכירה ולא מצד השוכרת. בהחלטת ועדת הערר נקבע מפורשות כי החלטת הועדה המקומית בדבר מתן ההיתר מבוטלת וכי על הועדה המקומית לדרוש כי תנאי להוצאת היתר במשך, יהיה הפסקה מיידית (או תוך זמן קצר מאוד, הנועד להיערכות לכך) של הפעילות במקום. אומנם ועדת הערר קבעה את הנדרש לצורך קידום הליך של היתר לשימוש חורג בעתיד (הסדרת את נושא החניה, הפקדת תוכנית לאחר שהתקבלו כל האישורים הנדרשים) ואולם הוועדה הדגישה, כי היה והשימוש החורג לא יופסק, אין להוציא היתר לשימוש חורג בדיעבד. (ראה נספח ג' לתצהיר התובע-החלטת ועדת הערר, סעיף 18 שם וכן ת/3 מכתב מהנדס הועדה – בו הורה על הפסקת הפעילות באולם תוך 45 יום מיום 12.8.12).


אציין כי ייתכן שהטעם לביטול ההסכם היה גם אי הצלחה כלכלית של התובעת, כטענת הנתבעים בסעיף 15 לסיכומיהם. אולם, בנסיבות בהן בנוסף קיים גם הטעם שביצוע ההסכם הפך מאותה עת לבלתי חוקי, ולחילופין, בנסיבות בהן מאותה עת קמה לתובעת גם זכות חוזית, לסיים את תקופת השכירות, אין בטעם הנוסף כדי לפגוע בזכותה זו. בענין זה ראה דברי בית המשפט בע"א 189/86 דורון לוי נ. אפרים פייגנבלט פ"ד מ"ב (4) 214, שם נקבע כי גם אם המניע העיקרי לעזיבת החנות היה חוסר כדאיות כלכלית, עדיין, רשאי היה המערער להיאחז באי השגת הרישיון על ידי המשיב, כעילה המשפטית לביטול ההסכם.

במקרה דנן, אמנם בהתאם להסכמת הצדדים, לא היה מחובתה של הנתבעת להשיג את ההיתר. אולם, מעת שנאסר על השימוש במושכר, רשאית היתה התובעת להיאחז בכך (הן על פי סעיף 8.5 להסכם והן מאחר שהפעילות במושכר הפכה בלתי חוקית), על מנת לבטל את ההסכם וזאת גם אם ברקע עמד בנוסף חוסר ההצלחה הכלכלית בניהול האולם.

12.
בנסיבות בהן מדובר בסיום תקופת השכירות כדין (אם מחמת סעיף 8.5 להסכם המאפשר חלון יציאה ואם מאחר שההסכם הפך לבלתי חוקי), אולם אין המדובר בפגם שנפל בהסכם בעת כריתתו, או בהפרה מצד המשכיר, אין התובעת זכאית לפיצויים בגין אבדן רווחים או לפיצויים בגין תשלומים ששילמה בעבר.יחד עם זאת, גם בנסיבות אלו קיימת, כפי שיפורט, חובת השבה ביחס לתשלומים לחודשים בהם ההסכם כבר בוטל והתובעת פסקה מלהשתמש במושכר.

ראשית יש לציין כי בהתאם לסעיף 8.5 להסכם (אותו סעיף המהווה את חלון היציאה מן ההסכם), נקבע מפורשות כי פינוי מוקדם וסיום תקופת השכירות קודם למועד הנקוב בהסכם מאותם טעמים, לא יהווה הפרה של ההסכם גם מצד המשכיר והשוכר לא יהיה זכאי לשום סעד או פיצוי מהמשכיר... ולא תהיה לו שם טענה ו/או תביעה ו/או דרישה לפיצוי נוסף בגין השקעות ו/או הפסדים ו/או אובדן רווחים. לפיכך, התובעת לא זכאית לפיצוי בגין תשלומים ששילמה בגין חודשי השכירות בהם שהתה באולם לרבות המקדמה לחודשים 9-11/11 ובחודשים שלאחר מכן עד הפינוי וכן אינה זכאית לפיצוי בין הפסד רווחים. בהערת אגב אציין כי האמור בסעיף 49 (ג) לסיכומי התובעים, כאילו אותה מקדמה נכללה בחוות דעת רואה החשבון,אינו נכון,שכן חוות הדעת עסקה באבדן רווחים בלבד ואף זאת ביחס לשנת 2012 בלבד. בכל מקרה,כאמור,התובעת אינה זכאית להשבה, אלא ביחס לתקופה שלאחר ביטול ההסכם והפסקת השימוש במושכר.


זאת ועוד,התביעה לפיצויים בגין הפסדים עסקיים ואובדן רווחים מהווה דרישה לפיצויים המוגדרים בפסיקה כפיצויי קיום. אדגיש כי התובעת לא היתה זכאית בכל מקרה לפיצויים (הן לפיצויי הסתמכות והן לפיצויי קיום),שכן תרופת הפיצויים הינה תרופה על הפרה. במקרה דנן כאמור, אין המדובר כלל בהפרה ולפיכך, התובעים אינם זכאים בכל מקרה לפיצויים כלל וכלל.

למעלה מן הצורך אוסיף כי ממילא, משנתבעו החזר דמי השכירות והבטחונות שניתנו, לא היו זכאים התובעים (גם אילו היה מדובר בהפרה, או בביטול מחמת פגמים בהסכם), גם לפיצויי קיום.
פיצויי קיום, באים להעמיד את הנפגע במקום בו היה נתון אילו קוים החוזה ולא הופר (ראה: דברי כב' השופט חשין בע"א 3666/90


עירית

נתניה

נ

'

מלון

צוקים

בע

"

מ

,

פ

"

ד

מו

(4) 45, פסקה 16 ודברי כב' השופט מלץ בפסקה 7). מנגד, נזקו של הנפגע עשוי להתבטא גם בהוצאות הסתמכות שהוצאו על ידו. מטרת "פיצויי ההסתמכות" שונה ומנוגדת לזו של פיצויי הקיום. מסיבה זו לא ניתן לתבוע פיצויי קיום ובו זמנית, בגין אותה עילה, לתבוע גם פיצויי הסתמכות, שכן מדובר בתביעות סותרות (גבריאלה
שלו

יהודה

אדר

דיני

חוזים

–

התרופות

לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי

(2009) (להלן: "שלו") 51).

פיצויי הקיום מבקשים להעמיד את הנפגע במקום בו היה נתון אילו קוים החוזה. מטרתם לתת תוקף לעובדה שהחוזה נכרת כדין ושהנפגע זכאי להפיק רווח מקיומו. פיצויי ההסתמכות, לעומת זאת, מבקשים להעמיד את הנפגע במצב הפוך, בו היה נתון אילולא נכרת החוזה מלכתחילה (ולכן ממילא גם לא היה מקוים). מכיוון שכל אחד מסוגי הפיצוי פועל בכיוון הפוך וסותר,לא ניתן לצרף את התרופות זו לזו (ראו: שלו, עמ' 78) בהתאם לעקרון זה, לא ניתן לצרף את תרופה לפיצויי קיום (אובדן הרווחים) יחד עם תביעה לפיצויי הסתמכות (החזר דמי השכירות)
,שהרי אילו החוזה היה מקויים והרווחים היו מושגים, ממילא היה צריך אותו צד, לשלם את דמי השכירות.

כאמור,הדברים נאמרו למעלה מן הצורך שכן סעיף 8.5 סיפא להסכם שולל ממילא באופן מפורש את הזכות לדרוש פיצויים ובכללם בגין אובדן רווחים במקרה של ביטול הסכם בנסיבות דנן.

13.
למרות שהתובעת אינה זכאית לפיצויים ולמרות שאין המדובר בפגמים שנפלו בעת כריתת ההסכם, אלא בסיומו של ההסכם- פקיעתו, בהתאם לתנאי החוזה (8.5) וכתוצאה מהמצב שנוצר עם החלטת הוועדה המחוזית, עדיין יש להיעתר לדרישת ההשבה של דמי השכירות לתקופה שלאחר ביטול ההסכם והבטחונות שניתנו.

בעניין זה אבהיר כי לעניין ההשבה, אין רלוונטיות לאשמת צד זה או אחר להסכם.
מעת שההסכם פקע, על הצדדים להשיב זה לזה את מה שקיבלו
(ראה בספרם של ג'
שלו, י. אדר דיני חוזים

– התרופות לקראת קודפיקציה של השפט האזרחי, התשס"ט בעמודים 558-559 וכן בעמ' 695, שם נאמר כי ההשבה היא איננה תרופה כי אם סעד המוענק לשני הצדדים. זאת, משום שההשבה איננה נובעת מהפרת חוזה, אלא מפקיעתו.

"חרף היותה מעוגנת ב
חוק התרופות

, אין הזכות להשבה בעקבות ביטול החוזה בגדר תרופה על הפרת החוזה ואין היא נמנית עם התרופות הקבועות בסעיף 2 לחוק התרופות. אכן, במובחן מתרופות משפטיות – שהן זכויות משניות הנולדות בתגובה להפרה של הזכויות הראשוניות- אין הזכות להשבה נובעת מהפרת החוזה אלא מפקיעתו. יתר על כן, שלא כאחיותיה התרופות העומדות רק לרשות הצד הנפגע, ההשבה מוענקת ב
חוק התרופות

לשני הצדדים לחוזה – לנפגע ולמפר גם יחד
"
(ההדגשה שלי ר.א.).

וכן בעמ' 699: "מטרתו של חיוב ההשבה היא אפוא למנוע את המצב המתואר, של החזקה שלא כדין במשאבים החוזיים לאחר ביטול החוזה. מטרה זו מושגת על ידי השבת המשאבים –
שנתקבלו על ידי כל אחד מן הצדדים – לצד שכנגד, שהעניק לו אותם משאבים. השבה הדדית זו מבטיחה שאיש מן הצדדים לא יוותר שבידיו משאבים וטובות הנאה שמהם בהינתן העובדה שהחוזה בוטל – אין הוא זכאי ליהנות. כך מגן חיוב ההשבה על אינטרס ההשבה (במובן הצר), הוא האינטרס של כל אחד מן הצדדים לחוזה – כי בעקבות הביטול לא יימצא רעהו מתעשר שלא כדין על חשבונו".

לאור האמור, משהודעת הביטול נשלחה לנתבעת ביום 24.8.12 ומשקבעתי כי היתה קיימת עילה לסיום ההסכם, על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים ששולמו לחודשים שלאחר סיום ההסכם.

14.
על פי סעיף 10 (ב) לתוספת להסכם, דמי השכירות עבור התקופה שבין 1.5.12 ועד 1.11.12 (שישה חודשים), עמדו על סכום גלובלי של
285,000 ₪ בצירוף מע"מ. היינו, 47,500 ₪ עבור כל חודש. לפיכך על הנתבעת להשיב לתובעת 95,000 ₪ בצירוף מע"מ (על פי שיעורו באותו מועד), וזאת ביחס לחודשים 9-10/12.
טענת התובעת כי מדובר בדמי שכירות ששולמו בגין חודשים אלו בהם כבר בוטל ההסכם, לא הוכחשו על ידי הנתבעים. בענין זה אציין כי אין להיעתר לדרישת התובעים להשבת דמי השכירות ביחס לתקופה בה הופעל האולם והסכם השכירות עמד בתקפו, הן כאמור, מאחר שהתובעים אינם זכאים לפיצויים בגין הפסדים או הוצאות, שכן לא מצאתי פגם או הפרה מצד הנתבעת, והן מאחר שהתובעת הרי הפעילה את האולם באותה תקופה, בה קוים ההסכם על ידי הצדדים.

בהתאם, זכאית התובעת גם להשבת השיקים המעותדים שנמסרו בעבור המשך תקופת השכירות, לאחר שכאמור ההסכם כבר הסתיים. אמנם ההסכם נכרת עם הנתבעת 1, אולם הנתבעות 1 ו-2 לא כפרו בטענה כי השיקים נמצאים ברשות הנתבעת 2 ולוי הודה בחקירתו כי הפעלת האולם נעשתה על ידי נתבעת 2 והיא גם מי שאליה עברו דמי השכירות (עמ' 36 שורה 16).

לפיכך, יש להורות לנתבעים 1-2 להשיב לידי התובעת את השיקים המעותדים עבור דמי השכירות (מ- 1.11.12 ואילך) וכן את הערבות הבנקאית (להלן: "השיקים המעותדים והערבות").

אציין, כי לא מצאתי שהנתבעים העלו טענה כאילו השיקים כבר הוסבו לצדדים שלישיים ואולם מכל מקום, מאחר שבתקופה זו ההסכם כבר פקע, הרי ככל שמסיבה כלשהיא לא ניתן יהיה להשיב את השיקים המקוריים וככל שהתובעת תאלץ לפרעם לצדדי ג', ברי כי

פסק דין
זה מהווה מעשה בית דין ביחסים שבין התובעת לנתבעות 1-2 (וראה בעניין זה ע"א 3341/99 חכמי יוסף ואח'
נ. בני עווידה למסחר ושיווק עמ' בסעיף 9 לפס"ד שם).

עוד אציין כי מאחר שהסכם השכירות נכרת בין התובעת 1 לנתבעת 1
(ואף שלתובעים 2-3 הייתה עילת תביעה כערבים להסכם),הרי שהסעד להשבה כמפורט לעיל ולהלן, הינו ביחס לתובעת 1 בלבד.

15.
לסיכום:

א.
לא מצאתי כי הוכחה עילת תביעה אישית כנגד נתבעים 3-4.
בעניין זה אפנה לכל המפורט לעיל לעניין העדר הוכחה של מצגי שווא, תרמית וכיוב'. המדובר בזכות לסיום ההסכם שנכרת עם הנתבעת 1 ואין המדובר בפגמים בכריתת חוזה כנטען. לפיכך, ברי כי אין לקבל את התביעה האישית כנגד נתבעים 3-4 בגין מצגים או הטעויות, בעניין.

לאחר ששקלתי את כל הנסיבות הרלוונטיות, אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות נתבעים 3-4 בסכום של 8,000 ₪ לכל אחד מהם.

ב.
אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1 סך של 95,000

₪ בצירוף מע"מ (לפי שיעורו בחודשים 9-10/12) וכן הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.



לעניין הוצאות המשפט, אציין כי לא נעלם מעיני סכום האגרה הגבוה ששילמו התובעים ואולם, בנסיבות בהן התביעה הוגשה על סכום הגבוה ממיליון ₪ (ובהתאם שולמה האגרה), ומשהתביעה התקבלה לבסוף בסכום של 95,000 ₪ בלבד בתוספת סעד הצהרתי להשבת הערבויות, אין לתובעים להלין אלא על עצמם על שלא הגישו את התביעה מלכתחילה, בסכום ריאלי.

ג.
אני מחייבת את הנתבעות 1-2 להשיב לתובעת 1 את השיקים המעותדים שנמסרו להם על ידי התובעת, עבור דמי השכירות מ- 1.11.12 ואילך וכן את הערבות הבנקאית שנמסרה להבטחת התוספת להסכם השכירות, שנכרתה בין הצדדים.


ניתן היום, כ"ד אלול
כ"ד אלול תשע"ה
,
08 ספטמבר 2015
, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 2936-12/12 אדיב ליחידות בע"מ, דוד אזולאי, ישראל אזולאי נ' דקורל השקעות בע"מ, קטורה ארועים בע"מ, דוד לוי ואח' (פורסם ב-ֽ 08/09/2015)