פסקי דין על אביב כהן | פסקי דין על אבירם רמי קריגל

16044-10/12 א     16/09/2015




א 16044-10/12 אביב כהן נ' אבירם רמי קריגל








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום באילת



ת"א 16044-10-12 אביב כהן
נ' אבירם רמי קריגל




בפני

כב' השופט
יוסי טופף



התובע:
אביב כהן
ע"י ב"כ עו"ד בבת דמארי



נגד

הנתבע:
אבירם רמי קריגל
ע"י ב"כ עו"ד דרורה רחמים






פסק דין



לפניי תביעה פיצויים בסכום של 200,000 ₪, בעילת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק").


הצדדים לתובענה

1.
התובע, אביב כהן
, עוסק באילוף כלבים משנת 2004, ובבעלותו עסק לפנסיון לכלבים וממכר מזון וציוד לכלבים באילת.

2.
הנתבע, רמי קריגל, עוסק באילוף כלבים משנת 1989, ובבעלותו עסק לממכר מזון וציוד לבעלי חיים באילת.





עיקרי טענות וראיות התובע

3.
לטענת התובע, במהלך השנים האחרונות, הובא לידיעתו כי הנתבע מכפיש אותו, על אף שההיכרות ביניהם הייתה שטחית והנתבע לא פגש בו במהלך עבודתו. התובע ציין כי הוא מכיר את הנתבע עוד בטרם החל לעסוק בתחום, ומעולם לא היה ביניהם קשר עסקי או חברי. התובע מסר ששמע מבעלי כלבים כי הנתבע מתריע בפני
הם שלא יביאו את כלביהם לאילוף אצלו ולא ירכשו ממנו מזון עבורם, מפני שהמזון שהוא מוכר הוא "זבל"; כי יכולותיו בתחום אילוף הן בינוניות; כי הוא אינו מקצועי ואינו מיומן; כי הוא נוהג בשיטות אכזריות כלפי הכלבים; כי הוא מכה כלבים ומתעלל בהם עד כדי פגיעה בהם וגרימת נזקים, וכל מה שמניע אותו הוא בצע כסף. התובע העביר מסר לנתבע, באמצעות עובד של הנתבע, כי ככל שימשיך להעליל עליו ולהוציא דיבתו רעה, הוא יפנה לבית המשפט; אך הנתבע המשיך להכפישו, להעליל עליו ולפגוע בשמו.

4.
לצורך אימות השמועות, ביקש התובע ממר יעקב נוי (להלן: "יעקב"), שעבד אצלו בזמנו, לסור לעסקו של הנתבע ולנהל עמו שיחה בנושא אילוף כלבים ובהקשר זה להזכיר את שמו של התובע. יעקב מסר כי אכן הגיע לחנות של הנתבע ובשיחה ביניהם, בנוכחות לקוחות נוספים, הוא ניסה לשכנעו שלא לאלף את הכלב אצל התובע, מפני שהוא מאלף גרוע ונוהג באלימות ואגרסיביות כלפי הכלבים. יעקב הקליט את השיחה באמצעות מכשיר טלפון, ולאחר מכן השיחה תומללה על ידי חב' בונוס פרוטוקולים בע"מ, ואלה עיקריה הרלוונטיים:

"יעקב נוי:
... לחברה שלי אמרו שכדאי לקחת אותו (כלב - י.ט.) לאביב או משהו כזה.
רמי קריגל:
חס וחלילה.
יעקב נוי:
למה חס וחלילה?
רמי קריגל:
הוא גרוע. הוא גרוע. הוא מרביץ. הוא מכה. הוא לא מאלף...

אביב, אביב לא יודע לאלף. אביב מרביץ לכלבים, אביב מתנהג אליהם באלימות בגסות, אביב, כל מה שמעניין אותו כסף ולא מעניין אותו הכלב.
יעקב נוי:
וואלה.
רמי קריגל:
זה אני ראיתי, וראיתי כלבים שהוא אילף והיו על הפנים, על הפנים. יש פה ושם כלבים שלא יודע למה הוא משקיע בהם, וזה נראה קצת משונה. אבל האילוף שלו והעבודה שלו, זה כסף, הוא מעניין אותו כסף..."



5.
נטען כי אמירות הנתבע כנגד התובע משוללות גרעין כלשהו של אמת והן נועדו להשפילו, לבזותו, להכפישו ולפגוע בעסקו ובפרנסתו. התובע הכחיש כי הוא מרביץ או מתעלל בכלבים. לדבריו, הוא עושה שימוש בשיטות אילוף מגוונות ולעתים נעזר באביזרים שונים, באופן אינדיווידואלי בהתאם לנסיבותיו, לצרכיו ואופיו של הכלב, ובכלל זה נעזר בקולר דוקרנים או בקולר אלקטרוני, באופן מידתי, בהסכמה ובשיתוף פעולה מצד בעלי הכלב.

6.
התובע הלין כי הנתבע הציג אותו בפני
כל, בעיקר בקרב לקוחות שפקדו את עסקו, כמפלצת וכמתעלל סדרתי בכלבים, וכך גרם לו נזק כבד, בקרב לקוחות ותיקים ופוטנציאליים, שנמנעו מלהגיע לעסקו ולשכור את שירותיו כמאלף כלבים. התובע העריך כי הנזק הממוני שנגרם לו עולה על 200,000 ₪.

7.
התובע מסר כי לאחר הגשת התביעה, הנתבע פגש אותו, לאחר שהוא נסע אחרי רכבו וביקש ממנו לעצור בשול הדרך. התובע סיפר כי הנתבע הודיע לו בטון מאיים שאם הוא לא יבטל את התביעה נגדו, הוא יפנה לרשויות בבקשה שיסגרו לתובע את העסק.

8.
בנוסף לעדותם של התובע ויעקב, נשמעו מטעם התובע העדים הבאים:


8.1
הווטרינר ד"ר גיא חיימוביץ (להלן: "ד"ר חיימוביץ") מסר שהוא מכיר את התובע מזה שנים רבות, צפה בו בעת עבודתו והתרשם לטובה מטיפולו בכלבים. ד"ר חיימוביץ ציין שהוא ממליץ על התובע בפני
לקוחותיו, בשל היותו מאלף כלבים מקצועי, אמין ובעל ניסיון. ד"ר חיימוביץ שלל כל חשש כי התובע מכה או מתעלל בכלבים. ד"ר חיימוביץ חיווה דעתו כי השימוש בקולר אלקטרוני או קולר דוקרנים הינו לגיטימי, חוקי ומוכר כאמצעי לאילוף. לדבריו, התובע עושה שימוש באביזרים אלו באופן מקצועי ומפוקח, במקרים קיצוניים כאשר לא היו אפשרויות נעימות יותר, ושלל את הטענה כי מדובר בנקיטת אלימות.

ד"ר חיימוביץ פירט כי קיימות שיטות אילוף שונות, כגון: "שיטה חיובית", המבוצעת באמצעות האכלה ושימוש במכשיר שעושה רעש ("קליקר") וכשהכלב מציית הוא מקבל תגמול. לעומתה, "שיטה של התניה קלאסית", לפיה בשעה שהכלב עושה פעולה לא רצויה, הוא עובר "תיקון", בדרכים שונות, כגון: הערה, שימוש בקולר חנק או דקרני, ועוד.

ד"ר חיימוביץ מסר שבמרבית הכלבים בהם טיפל, מבין אלה שאולפו אצל התובע, נעשה שימוש ב"שיטה החיובית" לצורך האילוף; והוסיף כי ככלל, במרבית המקרים, נעשה שימוש המשלב את שתי השיטות, לפי הצורך.


8.2
שמואלה אוחנה (להלן: "שמואלה") מסרה כי התובע אילף בעבר את כלבתה. לדבריה, במהלך תקופת האילוף, בשנת 2008, הגיעה לעסקו של הנתבע כדי לרכוש ציוד, וסיפרה לו שהתובע מאלף את כלבתה. בתגובה, כך לדבריה, הנתבע החל במסכת השמצות על התובע, ובין היתר אמר לה שהתובע מרביץ לכלבים ומתעלל בהם, ומי שמוסר את כלבו לטיפול אצל התובע הוא עצמו שותף להתעללות. שמואלה מסרה כי האמירות נשמעו לה דמיוניות וכוזבות. לדבריה, במהלך תקופת האילוף כלבתה נראתה רגועה בקרבת התובע ולא נראו עליה סימני אלימות, בהלה או מצוקה, ולא נעשה שימוש בקולר אלקטרוני. שמואלה ציינה כי לעתים היא משאירה את כלבתה למשמורת אצל התובע, כשהיא נוסעת מחוץ לעיר, באמונה מלאה וללא כל חשש.


8.3
עילית לוי (להלן: "עילית") מסרה כי שני כלביה, שסבלו מבעיות התנהגותיות קשות, אולפו בהצלחה על ידי התובע, אשר הפגין סבלנות, אהבה ומקצועיות רבה. לדבריה, היא לא נתקלה ביחס אלים או חוסר סבלנות מצד התובע, וכלביה רצים אליו בשמחה וקופצים עליו. עילית מסרה כי בזמנו, בשנת 2004 או 2005, פגשה את הנתבע באקראי, וסיפרה לו שהתובע מאלף את כלביה. לשמע הדברים, ניסה הנתבע לשכנעה להרחיק מידית את הכלבים מהתובע, מפני שהוא משתמש באלימות ומרביץ לכלבים. הנתבע הציע לעילית לאלף את כלביה בעצמו, ללא תשלום. עילית לא שוכנעה מדברי הנתבע.


8.4
ד"ר אנה שיפמן (להלן: "ד"ר שיפמן") מסרה שהתובע אילף את כלבתה, לשביעות רצונה המלאה, ולעתים הוא משגיח על הכלבה ודואג לה במסירות, כאשר נבצר ממנה לטפל בה. הכלבה מגיבה בשמחה במפגשיה עם התובע.


8.5
מלכה (מלי) פישמן (להלן: "מלי"), כתבת בעיתון מקומי באילת, סיפרה כי הכירה את התובע, לפני כשבע שנים, במסגרת כתבה שפרסמה בנושא טיפול בכלבים. לימים, החליטה לאמץ כלב ונועצה בתובע כיצד לטפל בכלב ולהרגילו לאורח חיים חדש, לאחר ששהה בהסגר. מלי ציינה כי התובע אילף את כלבה לשביעות רצונה, והיא עצמה לקחה חלק פעיל בכל בשלבי האילוף. התובע משגיח על הכלב, כשמלי נוסעת מחוץ לעיר, והכלב מגיב אליו בשמחה. מלי שללה כל חשש שהתובע מתעלל בכלבים. היא ציינה כי כלבה אוהב לרוץ למרחקים, ולכן כל אימת ששוחרר הוא לא שמע את קריאותיה. בשל כך, היא נועצה ביוזמתה עם התובע בנוגע לשימוש בקולר אלקטרוני. לדבריה, התובע הדריך אותה כיצד להשתמש בקולר זה, מנה בפני
ה את יתרונותיו וחסרונותיו, והבהיר לה שהשימוש בקולר צריך להיות זמני ובפיקוח. מלי ציינה כי בטרם עשתה שימוש בקולר האלקטרוני, היא הפעילה אותו על עצמה כדי לחוש את עוצמתו, מחששה שתכאיב לכלב, ורק לאחר ששוכנעה כי השימוש בקולר האלקטרוני אינו מסב סבל לכלב, החלה להשתמש בו. לדבריה, הכלב הגיב לזרמים שבקולר, ולאחר כחודש וחצי כבר לא היה צורך בשימוש בו. כיום היא עושה שימוש בקולר אלקטרוני לעתים רחוקות בלבד, במקומות שאינם מוכרים לכלב, כשיש חשש שהוא לא ישמע את קריאותיה לשוב אליה חזרה.


8.6
גרסיאלה פופובסקי (להלן: "גרסיאלה") מסרה כי התובע אילף את כלבתה במסירות, בנאמנות, במקצועיות ולשביעות רצונה. גרסיאלה מסרה כי אילוף הכלבה בוצע בהצלחה, בהשתתפותה וללא שימוש בקולר דוקרני או אלקטרוני. גרסיאלה ציינה כי בימים שהיא עובדת עד מאוחר, היא משאירה את כלבתה אצל התובע, והכלבה שמחה לפגוש אותו.


8.7
מאיה בן אדיבה (להלן: "מאיה") מסרה כי בעבר עבדה אצל התובע, במקביל לפועלה להקמת עמותה למען בעלי חיים באילת. לדבריה, התובע נרתם לפעילות העמותה, תרם מזון וצעצועים וניאות להחזיק אצלו כלבים עד שנמצאו להם משפחות מאמצות. מאיה הפליאה שבחים על הטיפול המסור והמקצועי של התובע למען כלבים וסיפרה שלעתים טיפל ללא תמורה בכלבים שהגיעו להסגר העירוני, סייע באילופם ותרם להם מזון. מאיה ציינה כי בעבודתה אצל התובע נחשפה למקרים בודדים בהם נעשה שימוש בקולר אלקטרוני. לדבריה, התובע הסביר לה שמדובר בשיטה המופעלת על ידי בעלי הכלב ולכן יש לבחון בקפידה התאמה לסוג זה של אילוף. לדבריה, התובע הדגיש באזנייה שיש להשתמש בשיטה זו רק כאשר שיטות אחרות נמצאו בלתי יעילות או שהן אינן משיגות את המטרה, וכי בכל מקרה השימוש בקולר אלקטרוני מיועד לתקופה קצרה ובפיקוח. מאיה ציינה כי ניסתה את הקולר על עצמה וחשה תחושת זרם ללא כל כאב.




עיקרי טענות וראיות הנתבע

9.
הנתבע לא הכחיש את אמירת הדברים כנגד התובע, אך שלל כוונה לפגוע בו. בכתב ההגנה ציין הנתבע כי הגיעו אליו לקוחות לשעבר של התובע, אשר ביקרו והתאכזבו מהשיטות בהן נקט לצורך אילוף כלבם, לרבות שימוש באלימות באמצעות קולר דוקרנים וקולר אלקטרוני, שגרמו סבל לכלבים. לטענת הנתבע שיטות אלו פסו ועברו מהעולם ואף מהווים עבירה לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994. הנתבע ציין כי עיקר ביקורתו על "איכותו של התובע כמאלף כלבים ודרך טיפולו בהם", כפי שנודע לו מלקוחות לשעבר של התובע, כך שבבסיס הדברים תחרות לגיטימית, בינו לבין התובע כמוכרי מזון לכלבים. נטען כי הסתייגות הנתבע מדרכי הטיפול של התובע וחוסר מקצועיותו בנוגע לאילוף כלבים אינה בגדר לשון הרע, שכן מדובר בביקורת לגיטימית ומקצועית, כאשר לנגד עיניו אהבתו ודאגתו לשלומם ולרווחתם של בעלי החיים ולכן עומדת לו הגנה מכוח סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.

10.
הנתבע מסר כי בבעלותו חנות לממכר ציוד ומזון באילת, ומזה כ-20 שנה הוא עוסק בתחום אילוף כלבים, כתחביב, ללא תמורה, בשל אהבתו לכלבים. הנתבע ציין כי הוא דוגל בשיטת אילוף בדרכי נועם וחיזוקים חיוביים, ומעולם לא עשה שימוש באמצעים שלשיטתו מהווים "מכשירי עינוי", כגון: קולר דוקרנים וקולר אלקטרוני. הנתבע ציין שהוא יודע שיש כאלה שעושים שימוש בקולר דוקרנים וקולר אלקטרוני כדי להשיג תוצאות מהירות, באמצעות הפחדת הכלב וחששו מסבל ועינוי. הנתבע ציין שהוא מכיר את התובע עוד לפני שהתובע החל לעסוק בתחום אילוף כלבים, משום שקנה ממנו מזון לכלבו. לדבריו, פנו אליו לא מעט אנשים שסיפרו לו שהתובע מאלף כלבים באכזריות ולכן המליץ להם לעבור לשיטת אילוף הומנית, מפני ששיטתו של התובע גורמת לעינוי ולהתעללות בכלבים. הנתבע סיפר שבעבר ראה קבוצת אילוף כלבים, שעל צווארם קולר דוקרנים, ואחד מבעלי הכלבים, בשם דימטרי, סיפר לו שהתובע המליץ לכל הקבוצה לרכוש קולרים אלקטרונים על מנת למנוע מהכלבים לנבוח. הנתבע ציין כי בהזדמנות אחרת ראה את התובע מכה כלב, אך הוא לא העיר לו על כך. הנתבע הדגיש כי טענותיו כנגד שיטות האילוף של התובע ודרכי טיפולו בכלבים הן בבחינת ביקורת לגיטימית, וזכותו שלא להמליץ על התובע כמאלף כלבים ראוי, מפני שלשיטתו הוא מתעלל בכלבים, בהסתמך על שראה ושנודע לו מלקוחות לשעבר של התובע.



11.
בנוסף לעדות הנתבע, נשמעו מטעמו העדים הבאים:


11.1
דימיטרי פצ'ינסקי (להלן: "דימיטרי") מסר כי התובע אילף את כלבתו. במסגרת האילוף, התבקש לרכוש קולר דוקרנים כדי למנוע מהכלבה למשוך בחוזקה את הרצועה ולגרום לה ללכת בצמוד אליו. דימיטרי מסר כי בהמלצת התובע, עשה שימוש בקולר אלקטרוני על מנת להשתיק את הכלבה בעת שנבחה והטרידה את השכנים, אך ללא הועיל. דימיטרי אישר כי היה שבע רצון מאילוף הכלבה, שלל את הטענה כי התובע התעלל או הרביץ לכלבה, אך לדבריו נראה כי השימוש בקולר הדוקרנים הסב לה כאב רגעי.


11.2
יצחק סובל (להלן: "יצחק") מסר כי התובע אילף את כלבו. במסגרת האילוף הונחה לנעוץ "מקל גפרורים" בפי הטבעת של הכלב כדי ללמדו לעשות את צרכיו מחוץ לבית ושיטה זו הצליחה. יצחק הבהיר כי לעניות דעתו, אין בכך התעללות בכלב. יצחק הכחיש כי ראה את התובע מכה את כלבו או כלבים אחרים. יצחק סיפר שפנה לתובע בבקשה שיאלף את כלבו של בנו, היות ולדבריו: "שמו של אביב הולך לפניו".


11.3
דניאלה שולנבורג-אורטנר (להלן: "דניאלה") הציגה עצמה כבוגרת לימודי פסיכולוגיה, המשמשת כמנהלת בעמותת "תנו לחיות לחיות באילת", אחראית בהתנדבות על יחידת בעלי החיים במשטרת אילת ומזה כ-25 שנים משמשת כמאלפת ומומחית להתנהגות בעלי חיים. לדבריה, נמנעה מלהמליץ על התובע כמאלף כלבים משום שלא ראתה את המקום שבו הוא מחזיק כלבים, וציינה כי בעבר הפנתה מכר לפנסיון של התובע, והכלב שב עם שעלת ודלקת בעניים. עם זאת, דניאלה הסכימה כי הדבר יכל להיגרם משלל סיבות, מלבד הימצאות הכלב במקום מוזנח. העדה ציינה כי התובע השיב לה כלב בר שהיה אצלו לצרכי אילוף, משום שלא יכל להחזיק בו עוד, והכלב היה מפוחד. דניאלה ציינה שהיא מתנגדת לשימוש בקולר דוקרני או אלקטרוני לצרכיי אילוף או מניעת נביחות.


11.4
עו"ד אבנר סגל (להלן: "עו"ד סגל") מסר כי הנתבע אילף את כלבו, ללא תמורה, באמצעות חיזוקים חיוביים, לשביעות רצונו. עו"ד סגל אישר שהוא שכן של הנתבע והעניק לו שירותים משפטיים.





11.5
פיליפ פולדצה (להלן: "פיליפ") מסר בתצהירו כי במשך מספר חודשים במהלך שנת 2011 הוא עבד אצל התובע, כמטפל ומשגיח על כלבים. לדבריו, הכלבים היו כלואים בכלובים בלא יכולת לנוע באופן חופשי ורק פעמיים ביום הוצאו לעשיית צרכים. פיליפ מסר כי התובע עשה שימוש בקולרים דוקרניים, לצרכיי הענשת הכלבים ואילופם, כך גם במקרה שארע כשכלב נשך אותו. בנוסף, מסר שהתובע עשה שימוש בקולרים אלקטרוניים למניעת נביחות. בעדותו בבית המשפט, מסר פיליפ שהוא אינו שולט בשפה העברית ואינו מבין את כל הכתוב בתצהירו. כך או כך, פיליפ שלל בעדותו את הטענה כי התובע מתעלל או מרביץ לכלבים.


דיון ומסקנות

12.
חוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד אלה, שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי שהאחת תכרסם באחרת. בדיני לשון הרע מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן (ראו למשל: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 565-566; ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (ניתן ביום 28.12.2005); רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" (ניתן ביום 16.6.2008)). "זו גם זו טבועות ב'קוד הגנטי' של המשטר הדמוקרטי, והוא מחויב להגנה עליהן ולקיומן גם באותם מקרים בהם פוגעת זכות אחת במרחב המחיה של רעותה ומכאן הצורך במלאכת מחשבת של איזונים בכל מקרה ומקרה" (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (ניתן ביום 12.11.2006). נקודת האיזון הראויה, נפסק כבר, היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 91).






13.
ההכרעה בשאלת חיובו של הנתבע כלפי התובע בשל לשון הרע תיבחן אם כן בארבעה שלבים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 568):


בשלב הראשון, יש לבור מתוך ההתבטאויות את המשמעות העולה מהן לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת;


בשלב השני, יש לבחון בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטויים אשר החוק מטיל חבות בגינם, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע.


בשלב השלישי, ככל שקיימת אחריות, יש לבחון האם ההתבטאויות חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק;


בשלב הרביעי, יש לאמוד את גובה הפיצוי, אם בכלל, לו זכאי התובע.


שלב ראשון - משמעותן הסבירה של ההתבטאויות

14.
על בסיס מסכת הראיות שהוצגה לפניי, בעיקר עדותם של יעקב, שמואלה ועידית, אשר לא נסתרו, ולאחר שהקשבתי לשיחה המוקלטת שהתקיימה בין הנתבע לבין יעקב, אשר לא נסתרה על ידי הנתבע, אני קובע כי הנתבע אמר את אותן אמירות, בהתייחסו לתובע, לפיהן: "הוא גרוע"; "הוא לא מאלף"; "הוא מרביץ לכלבים"; הוא מכה כלבים"; "הוא מתנהג אליהם בגסות" ו"כל מה שמעניין אותו זה כסף ולא מעניין אותו הכלב".


עם זאת, היות והתובע לא הניח לפניי תשתית ראייתית לאמירה שיוחסה לנתבע, והוכחשה מצדו, לפיה אמר שהמזון לכלבים שהתובע מוכר הוא "זבל", אין בידי לקבוע כי הדברים אכן נאמרו.

15.
כאמור, יש לבחון מהי המשמעות העולה מן הביטויים לפי אמת מידה אובייקטיבית: "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 617-619). מכאן, על מנת לקבוע אחריות על פי חוק איסור לשון הרע, די לברר לכאורה באופן כללי האם הביטוי הוא משפיל, פוגע או מבזה על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555, בעמ' 561-562; ת"א (תל-אביב-יפו) 111/98 חוטר ישי דרור נ' גילת מרדכי ואח', תק-מח 2005 (2) 2352, בעמ' 2358).


על פרשנות הביטוי להישען הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 4.8.2008)). המבחן בדבר קיום לשון הרע אינו מתמצה בתחושת עלבון סובייקטיבית של מי שעליו נסב אותו פרסום לשון הרע, אלא הוא אובייקטיבי. לאמור: לא קובע, מה חושב מי שמרגיש עצמו נפגע מהדברים, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום (ע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן פ"ד ל"ט(4) 734).


לכן, לרוב אין כל חשיבות למה הייתה כוונתו של המפרסם או מה המשמעות שאותה ייחס קורא או שומע רגיל לפרסום ואין צורך להציג ראיות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ
נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300; ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337-338; וכן ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז-1997 (להלן: "שנהר"), בעמ' 110).


הגם שעל פי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית הכפופה לעקרונות דיני הנזיקין, הרי שיסודותיה של עוולת לשון הרע אינם כוללים גרימת נזק בפועל כתוצאה מהפרסום, אלא די בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת התוצאות המפורטות בסעיף 1, קרי נזק פוטנציאלי לתובע (ראו שנהר, בעמ' 121).

16.
במקרה דנא, בהתבטאויותיו השונות המפורטות לעיל, השמיע הנתבע קביעות בנוגע לפועלו וכישוריו של התובע, בקשר לעיסוקו כמאלף כלבים ובעליו של פנסיון לכלבים. הנתבע תיאר את התובע כמי שמתעלל בכלבים ונוהג בהם באלימות, במקום לשמש דמות חינוכית, שמקנה כלים להשגת הרגלים, התנהגות ותקשורת טובה בין הכלב לבעלו. משמעותן האובייקטיבית של האמירות החריפות בהן נקט הנתבע ביחס לתובע הטילה דופי במקצועיותו וללא ספק עלולות לפגוע בשמו, עיסוקו ולשבור את מטה לחמו. הדבר נכון שבעתיים מקום בו ההתבטאויות המכפישות חזרו ונשנו באזני בעלי כלבים שונים באילת, שהיקף אוכלוסייתה מצומצם, ובכללה ציבור בעלי הכלבים שבה, כנגד מספר מועט של מאלפי כלבים המספקים את שירותיהם באילת.
שלב שני - האם ראוי להטיל על הנתבע אחריות בגין ההתבטאויות?

17.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"



סעיף 2 לחוק קובע מהו פרסום, באופן הבא:

"(א)
פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

18.
שוכנעתי כי בנסיבות שלפניי, לפי כל מבחן, הן אובייקטיבי והן סובייקטיבי, יתפסו האמירות שהשמיע הנתבע ביחס לתובע, כמשפילות ומבזות, אשר מעצם טיבן פוגעות בשמו הטוב, בעסקו, במשלח ידו ובמקצועו. משכך, התבטאויותיו נופלות לגדרה של החלופה השלישית בסעיף 1 לחוק, הדנה בפגיעה במשרתו ובמקצועו של אדם, וזאת בנוסף לחלופה הראשונה המהווה סעיף סל לפגיעה בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות.

19.
כמו כן, מתקיים בענייננו יסוד הפרסום, בהתאם לסעיפים 2 ו-7 לחוק, היות והנתבע השמיע אמירותיו בפני
מספר בעלי כלבים ואחרים, ללא נוכחות התובע. יובהר כי משמיעת הקלטת השיחה שקיים הנתבע עם דוד במקום עסקו של הנתבע, עולה כי במקום נכחו אנשים נוספים.

כמו כן, מלבד תוכן השיחה שניהלו הנתבע ודוד, מצאתי לתן אמון בעדותן של שמואלה ועידית, אשר לא נסתרו, לפיהן הנתבע אמר לכל אחת מהן, בהזדמנויות שונות, כי התובע מרביץ לכלבים, מתעלל בהם והוסיף כי מי שמוסר כלבו לטיפול אצל התובע הוא שותף להתעללות.

20.
משקבעתי כי התבטאויותיו של הנתבע פוגעות בשמו הטוב של התובע, יש להעמיד את אינטרס ההגנה על שמו הטוב של התובע אל מול אינטרס ההגנה על חופש הביטוי של הנתבע, ולקבוע איזה מהשניים גובר בענייננו.


כפי שציין כב' הש' ריבלין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (ניתן ביום 12.11.2006):

"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר."

21.
לצורך מציאת נקודת האיזון בין האינטרסים השונים, יש להביא במכלול השיקולים את מהותן והקשרן של ההתבטאויות, ובכלל זה האם מדובר בהבעת דעה אישית, להבדיל מקביעת אמת עובדתית. יש להביא בחשבון את זהות הנפגע, כאשר הנטייה לתן עדיפות לזכות הביטוי, בנסיבות המתאימות, כשהדברים נוגעים לאמירות נגד אנשי ציבור, להבדיל מאדם פרטי.

נקודת האיזון מושפעת גם מההגנות הקבועות בחוק, אשר כשלעצמן משקפות איזון בין ערך השמירה על השם הטוב, כשמולו ניצבים ערכים פרטיים וחברתיים נוגדים, שיש לתת להם משקל. ההגנות השונות משקפות אינטרסים חברתיים שונים, ומביאות כל אחת לנקודת איזון שונה בין ההגנה על השם הטוב לבין האינטרס הנוגד, התואמת את עוצמתם היחסית של האינטרסים המתנגשים במקרה הנתון.


אי לכך, על מנת לקבוע האם הנתבע נושא באחריות בגין התבטאויות שמוקד דיוננו על פי חוק איסור לשון הרע, יש לבדוק בשלב זה, כפי שצוין לעיל, האם ההתבטאויות חוסות תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק.


שלב שלישי - האם ההתבטאויות חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק?

22.
"ההגנות הקבועות בחוק מגלמות נקודות איזון שונות, במישורים ובמצבים שונים, בין הזכות לשם הטוב לבין אינטרסים שונים שהמחוקק מצא לנכון להגן עליהם, גם במחיר פגיעה בזכות החוקתית לשם טוב. זאת, מתוך התפישה הגורסת כי ערובה לקיומם של אינטרסים אלו הוא שיח ציבורי פתוח וחופשי" (רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" (ניתן ביום 16.6.08)).


בענייננו טען הנתבע לשתי הגנות נפרדות: אמת בפרסום והבעת דעה בתום לב.


הגנת אמת הפרסום

23.
הגנת אמת הפרסום קבועה בסעיף 14 לחוק, בזו הלשון: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".


הגנה זו מתבססת, אם כן, על אמיתותו של הפרסום המהווה לשון הרע ועל קיומו של עניין ציבורי באותו הפרסום (ראו: א' שנהר, בעמ' 215).

24.
הקביעה האם יש אמת בפרסומים הינה קביעה עובדתית, המושתתת על ראיות ועדויות הצדדים, במסגרתה יש לבחון את תוכן הפרסום אל מול המציאות העובדתית. תוכן הפרסום ומשמעותו נבחנים על פי מבחן השומע או הקורא הסביר, והם כוללים הן את המסר המובע בפרסום באופן ישיר, והן את המסרים המובעים בו בעקיפין ו"בין השורות" (סעיף 3 לחוק; ע"א 89/04 יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 4.8.2008)). ואילו, קיומו של עניין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע. שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה (שנהר, עמ' 215; ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל, פ"ד לא(2) 281, 299-300; ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808; ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב (ניתן ביום 12.12.2006)).

25.
מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת בפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169). על כן, כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לתובע, הנטל הוא מוגבר, לאמור: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589).

26.
בנסיבות שלפניי, לאחר שבחנתי את כלל חומר הראיות, לרבות העדויות הרבות שנשמעו מטעם הצדדים ונסקרו בהרחבה לעיל, באתי למסקנה כי הנתבע לא הוכיח, ברף ההוכחה הנדרש, כי יש אמת באמירות שהשמיע ביחס לתובע, לפיהן הוא "מרביץ לכלבים", "מכה כלבים", "מתנהג אליהם בגסות" ו"כל מה שמעניין אותו זה כסף ולא מעניין אותו הכלב".


ודוקו, מלבד עדי התביעה, אשר כולם כאחד דיברו בשבחו של התובע, והדגישו את מקצועיותו הרבה, אורך הרוח ואהבה שהפגין כלפי כלביהם; הרי שגם העדים מטעם הנתבע, אשר הביעו הסתייגות משימוש בקולר דוקרנים או אלקטרוני, שללו מפורשות כל הפגנת אלימות או התעללות מצד התובע כלפי כלביהם.


אמנם, לא נעלמה מעיני עדותו של הנתבע בבית המשפט, לפיה ראה את התובע מכה כלב, אך לא מצאתי לתן משקל רב לעדותו בעניין זה, ולבטח אין די בה כדי לצלוח את רף ההוכחה הדרוש להוכחת אמת במכלול אמירותיו כנגד התובע. גרסה זו נשמעה לראשונה מפי הנתבע בעדותו, במענה לשאלות ב"כ התובע, אך מסיבה לא נהירה אירוע זה לא נזכר מלכתחילה בכתב הגנתו או בתצהירו ולא נשמע מטעמו כל הסבר לכך.

בנוסף לכך, וזה העיקר, הנתבע מסר כי בעת שראה לדבריו את התובע מכה כלב הוא עצמו היה במרחק של כ- 100-120 מטר מהמקום, בעודו נוהג ברכבו. בנסיבות אלה, סבורני כי יש לנהוג משנה זהירות, מאשר להיחפז לקביעת מסקנות, היות ומדובר במרחק רב יחסית לזיהוי הכאת כלב, לבטח כאשר עד הראיה, הוא הנתבע, היה עסוק בנהיגה. בנוסף לכך, הנתבע ציין בעדותו שהוא עצר את הרכב כדי להעיר על כך למכה, אך כשהבין שמדובר בתובע, שב על עקבותיו. הנתבע לא פירט מדוע לא נחלץ להצלת הכלב המוכה לכאורה, ולא הסביר מה מנע ממנו להעיר לתובע, ככל שאכן ראה אותו מכה כלב, בעיקר לאור הנטען כי לא היה קיים ביניהם כל סכסוך.

27.
נכון אני לקבל כי קיימות גישות שונות לאילוף כלבים, כפי שפירט אודותן ד"ר חיימוביץ, וכי השימוש בקולרים דוקרניים או אלקטרוניים, מעורר הסתייגויות בקרב הנתבע וחלק מבעלי הכלבים. מבלי לקבוע מסמרות באשר לטיבן של שיטות האילוף השונות, שוכנעתי כי התובע ער לחסרונות הטמונים בקולרים מסוג דא והוא עושה בהם שימוש מבוקר ומדוד, לאחר הדרכה ופיקוח, ובמקרים חריגים בלבד, כשהנסיבות מצדיקות זאת. ברם, מכאן ועד למסקנה כי התובע מכה ומתעלל בכלבים, לצורך אילופם, רב הוא המרחק. מכאן, על בסיס הראיות שנפרסו לפניי אני קובע כי לא הוכח בסיס של אמת בדבריו של הנתבע.

28.
הנה כי כן, לאור חשיבות האמת והפסול שבשקר, חוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מיוחדת לפרסום שיש בו אמת, גם אם יש בו לשון הרע, וכל עוד יש בו עניין לציבור. אולם, החוק אינו מקנה הגנה דומה לפרסום שקרי, בין אם יש בו עניין לציבור, ובין אם לאו.

מכאן, על אף שסבורני כי השאלות המהותיות בנוגע לשיטות אילוף מעוררות עניין ציבורי, הרי משלא מצאתי בסיס של אמת בפרסומים, אין הנתבע זכאי ליהנות מהגנת אמת הפרסום.


הגנת תום הלב

29.
הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום. הגנה כאמור תינתן למפרסם אם הוכיח שני תנאים מצטברים - הראשון הוא שהפרסום נעשה בתום לב, והשני הוא שעשה את הפרסום באחת משתים עשרה הנסיבות הקבועות בסעיף (א' שנהר, בעמ' 249-250).


בענייננו טען הנתבע לחלופה הרביעית בסעיף, שעניינה בפרסום המהווה הבעת דעה:

"15.
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

...

...

(4)
הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;"

30.
בנסיבות המקרה דנא, לא שוכנעתי כי הנתבע זכאי לחסות תחת הגנת הבעת דעה בתום לב, ואפרט טעמיי.

דרישת תום הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שונה במהותה מדרישת תום הלב בדיני החוזים, שם מקובל לזהות את דרישת תום הלב עם התנהגות מוסרית, יושר והגינות. בחוק איסור לשון הרע התווה לנו המחוקק דרך לבחינת תום הלב, מתווה אשר מתמקד בסבירות הפרסום. תנאי הסבירות הוא עניין נורמטיבי-ערכי, אשר מחייב את בית המשפט לבחון מערך רחב של שיקולים לצורך מתיחת קו בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.


סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(א)
הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3)
הוא התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת ערכים המוגנים על ידי סעיף 15".

31.
ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקר, תק-על 2006(4), 1410, מנה כב' השופט ריבלין שיקולים שיש להביאם בחשבון על מנת לבדוק, אם פרסום נעשה בתום לב. כך למשל, יש לבחון האם מאחורי הפרסום הייתה כוונת זדון; אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום; נושא הפרסום ומושאו - האם הפרסום נסב על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות שלציבור יש עניין בהן, וכן בודקים את מידתיות הפרסום - לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו.
32.
במקרה דנא, באתי למסקנה כי הנתבע לא נהג בתום לב בשעה שפרסם את האמירות ביחס לתובע ופועלו, מבלי שהקדים לבדוק עמו את התלונות שלדבריו שמע מאחרים. נקבע כי תום-הלב, בהקשרה של ההגנה הנדונה, מחייב פנייה דווקא לגורמים הרלבנטיים לבירור התלונה. לפיכך אף לא ייחשב כתם-לב, לעניין ההגנה הנדונה, מי שהתלונן במשטרה על פלוני ומיהר לפרסם, במקביל, את מושא התלונה בשער בת רבים, או הפיצה לגורמים נוספים שאינם רלבנטיים (ע"א (חי') 2141/05 שרון נ' פישר (ניתן ביום 16.1.2007); ע"א (נצ') 1090/05 שלום נ' ניצנה (ניתן ביום 22.1.2006)). הנתבע ייחס לתובע התעללות ונקיטת אלימות קשה, כשיטה לאילוף כלבים, ובדרך זו ביקש לכאורה להתריע מפניו לבל בעלי כלבים יישכרו את שירותיו, אחרת ייחשבו אף הם, כך לשיטתו, כשותפים להתעללות בכלביהם. מדובר בפרסומים שנועדו כל כולם לפגוע בתובע, לבזותו ולפגוע במטה לחמו, בעיקר כשמדובר במקום מצומצם בהיקפו ומרוחק באופן יחסי, כגון העיר אילת. מעדותם של התובע והנתבע גם יחד, עלה כי הנתבע מעולם לא פנה לתובע כדי לשוחח עמו אודות שיטות האילוף בהן הוא נוקט, יחסו לכלבים, השימוש בקולרים השונים או תנאי המחיה בפנסיון הכלבים שבבעלותו. הנתבע נמנע מלהעלות בפני
התובע את חששותיו ודעותיו, ובמקום זאת בחר להפיץ בפני
כל, קביעות נחרצות אודות יחסו האלים לכאורה של התובע כלפי הכלבים.


כאמור, הנתבע אף העיד כי ראה את התובע מכה כלב, אך נמנע מלהעיר לו על כך, אך משום שהבין שמדובר בתובע ולא באדם אחר. הנתבע אף נמנע מלהתלונן במשטרה על כך שלשיטתו התובע מתעלל ומפגין אלימות כלפי כלבים.


טעם רב מצאתי בטענות התובע, כך בעדותו: "אם הנתבע ראה אותי מתעלל בכלבים או מרביץ לכלבים, אם חרה לו למה הוא לא פנה אליי והעיר את תשומת לבי לזה. אני מוכן לקבל ביקורת באופן בונה. ... למה הוא לא הביע את זה בפני
י? שנינו מאלפים, אנו אמורים להיות קולגות. אפשר לנהל דיון תרבותי ולא להכפיש ולא לנסות לפגוע בפרנסה וכבוד של בן אדם ומבחינה אישית אין סיבה לעשות את זה. מעולם לא עשיתי לאיש הזה דבר רע." (עמ' 13-14 לפרוט').


לפיכך, בענייננו, יש לזקוף לחובת הנתבע אי-נקיטה של אמצעים סבירים, קרי: אמצעים מתבקשים, להיווכח בנוגע לנכונות מושא טרוניותיו כנגד התנהלות התובע עם הכלבים שבטיפולו.


בנוסף לכך, נמצא כי לנתבע אינטרס עסקי לפגוע בשמו ובעיסוקו של התובע. הדברים עלו מפורשות בכתב ההגנה של הנתבע, בזו הלשון: "...בבסיס הדברים הינה תחרות לגיטימית בין התובע לנתבע כמוכרי מזון לכלבים. ועיקרם הינה ביקורת על איכותו של התובע כמאלף כלבים ודרך טיפול בהם כפי שנודע לנתבע מלקוחות לשעבר של התובע".


הנה כי כן, הנתבע העדיף לפרסם אמירות קשות אודות התובע, מבלי שהקדים לברר עמו האם יש אמת בכל אותן שמועות שלדבריו שמע מלקוחותיו, ומבלי שניסה להניעו לשנות את שיטותיו, ככל שסבר שהתובע שוגה בשימוש בקולר דוקרנים או אלקטרוני לצרכיי אילוף. המלים בהן נקט הנתבע בתיאורו את התובע אינן יכולות לחסות תחת הגנה זו, היות ולא נאמרו בתום לב, אלא מתוך כוונה מודעת להזיק לתובע ולהטיל בו דופי. דומה כי לא בכדי, הציע הנתבע את שירותיו כמאלף כלבים, ללא תמורה, ללקוחותיו של התובע, מיד לאחר שהתריע בפני
הם שהתובע יפגע ויתעלל בכלביהם, וכל זאת כאמור מבלי שבדק באופן בלתי אמצעי את אמיתות הדברים. התנהלות שכזו לבטח אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות בתום לב.

33.
בנוסף לכך, ולו למעלה מהצורך, יש להביא בכלל חשבון, בין היתר, האם הנפגע מההתבטאויות הינו איש ציבור או אדם פרטי. נקבע בפסיקה כי איש ציבור, להבדיל מאדם פרטי, נוטל על עצמו מעצם תפקידו ומעמדו סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמו הטוב, וכי אדם ציבורי הוא בעל כלים ויכולות להגן על שמו הטוב באופן פומבי, ולכן זכותו לשם טוב תיסוג על פי רוב בפני
חופש הביטוי (ראו: ע"א 214/89 אריה אבנרי ואח' נ' אברהם שפירא ואח', פ"ד מג(3) 840, 863-864; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 621-622; רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ ואח' נ' פרופ' משה אטינגר, תק-על 2004 (4) 2109, 2113- 2114).


בענייננו, התובע הוא אדם פרטי ולא דמות ציבורית, עובדה שלכאורה מטה את הכף לטובת ערך ההגנה על שמו הטוב ועל משלח ידו. עם זאת, ניתן לזהות קיומו של עניין ציבורי, בכל הנוגע לשיטות השונות הנהוגות לצורך אילוף כלבים, ואין להתעלם מכך כי התובע מציע שירותיו בעיר שרחוקה באופן יחסי ממרכזי אוכלוסין ואינה משופעת במאלפי כלבים (ר' עדותה של מלי בעמ' 22, לפיה התובע היה מאלף הכלבים היחיד באילת בעת שפרסמה כתבה בנושא טיפול בכלבים). משכך, אם קיימת סיבה כלשהי שבגינה על ציבור בעלי הכלבים באזור להיזהר מפני שירותיו של התובע כמאלף כלבים, ככל שהוא מכה ומתעלל בהם (וכמובן שאין בכך כדי קביעה כי כך הדבר), הרי שמן הראוי להביאה לידיעת ציבור בעלי הכלבים. יוצא כי גם אם התובע אינו דמות ציבורית הרי שקיים עניין ציבורי בפרסום ביקורת על פועלו. אינטרס ציבורי מתקיים אם ניתן לומר כי הבאת המידע בפני
הציבור תתרום ליכולתו לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו (ע"א 10281/03 קור נ' ארגוב (ניתן ביום 12.12.2006)). לא ניתן להתעלם מן העובדה שבעת האחרונה עלתה המודעות בכל הנוגע להקפדה על זכויות בעלי החיים, והנכונות שלא להסב להם סבל מיותר, ועל כן סבורני כי יש עניין בשיח ציבורי בנוגע לשיטות האילוף השונות.

עם זאת, יש להדגיש כי קיומו הלכאורי של עניין ציבורי אין משמעו כי ניתן לפרסם דברים, מבלי לבחון את תוכן הפרסום בזהירות רבה ולהישמר מפני הטלת דופי לשווא (רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ ואח' נ' פרופ' משה אטינגר, תק-על 2004 (4) 2109, 2113; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 898-896). יתרה מכך, סבורני כי במקרה דוגמת המקרה דנן מוטלת על המפרסם חובת בדיקה מוגברת ומוקפדת לפני הפרסום לנוכח העובדה כי התכונות המיוחדות המאפיינות "איש ציבור" אינן מתקיימות אצל "איש פרטי", ובייחוד אמורים הדברים לגבי היכולת הפחותה של "האיש הפרטי" לנקות את עצמו מכתם שידבק בו בעקבות פרסום שקרי על אודותיו (ראו: ת"א (ת"א) 2427/01 ד"ר יוסף ברנר נ' פרופ רפאל קטן (ניתן ביום 10.11.2005)). כפי שציינתי, הנתבע לא פעל כנדרש על מנת להימנע מהטלת דופי בתובע ובעיסוקו.

34.
שיקול נוסף בעריכת איזון האינטרסים כאמור הוא מהותה והקשרה של ההתבטאות הפוגעת בשם הטוב. כאשר עסקינן בהתבטאות שעניינה הבעת דעה אישית, להבדיל מקביעת אמת עובדתית, הנטייה בפסיקה היא שלא להגביל את חופש הביטוי על מנת שלא למנוע קיומו של "שוק רעיונות" חופשי ולא לפגוע בשיח הדמוקרטי הלגיטימי (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 567-568). הקביעה האם פרסום מסוים מהווה תיאור עובדתי או הבעת דעה תיעשה על פי מבחן הרושם הכללי בעיני הקורא או השומע הסביר או האדם הרגיל, כשהוא מושפע מניסוחם של ההתבטאויות והקשר אמירתן (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 858-859).


כב' השופט א' מצא התייחס למאפייניה של הבעת דעה בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', תק-על 2002 (1) 158, 167, כך:

"ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן (ראו, מתוך רבים אחרים: ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, בדברי מ"מ הנשיא (לימים הנשיא), השופט לנדוי, בעמ' 349-351; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, בדברי השופט בך, בעמ' 566; וכן את חיבורו הנזכר של שנהר, בעמ' 312 ואילך)."


בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337 נפסק "שאדם הנשען על 'הבעת דעה בתום לב' חייב להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך". דרישה זו מנומקת בכך שמתן הגנה למסקנה כוזבת, תהיה מוצדקת רק אם העובדות שעליהן מסתמכת הדעה יימסרו לקורא, והוא יוכל לשפוט בעצמו אם הדעה מבוססת או לא. לפיכך, אם פרסום כולל טענה משמיצה המנוסחת כדעה, מבלי לציין את העובדות שעליהן היא מסתמכת, יתכן כי יראו את הפרסום כפרסום עובדתי, והגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע לא תחול עליו (שנהר, בעמ' 315). עמדה זו קשורה גם לפסיקה, לפיה הבעת דעה, המבוססת על עובדות אשר לא פורטו, עשויה להיתפס כטענה משתמעת של עובדה, ולצאת מגדר ההגנות הנתונות להבעת דעה.


במקרה דנא, נכון אני לקבל כי משנתו של הנתבע, כמאלף כלבים, פוסלת שימוש באביזרים כגון הקולרים בהם נעזר התובע, בנסיבות המתאימות, לצורך אילוף כלבים. לכל אחת מהשיטות יתרונות וחסרונות, תומכים ומתנגדים, ואין כאן המקום לפאר או לפסול שיטה זו או אחרת. ברם, בחינת התבטאויותיו של הנתבע, כפי שנשמעו בתיעוד השיחה שניהל עם יעקב בעסקו וכפי שעלה מעדויותיהם של יעקב, שמואלה ועידית, מובילה למסקנה כי הנתבע התיימר לקבוע עובדות נחרצות, ולצורך כך אף נקט בלשון בוטה וקשה, כנגד פועלו של התובע ביחסו לכלבים המטופלים אצלו, מבלי שטרח לציין את הבסיס העובדתי עליו הסתמך.


התנאים הבסיסיים לתחולתה של הגנה זו, מעבר ליסודות שבסעיף, הינם כי מן הפרסום יהא זה מובן כי מדובר בדעה גרידא וכי ככל שלצורך הבעת הדעה הובאו עובדות, יהיו אלה עובדות אמת. כאמור, בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות המיוחסת לתובע חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות. כפי שפירטתי, הגעתי למסקנה כי האמת לא הייתה שגורה בפיו של הנתבע בכל הנוגע לאמירות כי התובע מכה ומתעלל בכלבים (שנהר, בע"מ 308; רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' כל הזמן ואח' (ניתן ביום 16.6.2008); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ, פד לב(3) 337, 350).


יתר על כן, אף אם דברי הנתבע נועדו להזהיר בעלי כלבים כביקורת לגיטימית מפני שיטות האילוף של התובע, בעיקר בכל הנוגע לשימוש בקולרים השונים, הרי שהלשון שבה בחר הנתבע וקביעת עובדות ומסקנות נחרצות מצדו, המציגות את התובע כמי שאינו מאלף כלבים, מתעלל בהם, מכה אותם ונוהג כלפיהם באלימות – כל זאת אינו יכול לשמש
כאצטלה לפגיעה של ממש בשמו הטוב של התובע.

35.
לאור המקובץ, באתי למסקנה כי הנתבע אינו עונה על כל יסודות ההגנה של הבעת דעה בתום לב. יתר על כן, שוכנעתי כי הנתבע השתלח בתובע, על רקע עיסוקם, בעודם מתחרים על שוק לקוחות מצומצם, שמלבד אילוף הכלבים (שבגינו הנתבע אינו גובה כסף), הרי שהשניים מוכרים מזון וציוד לבעלי חיים, ובכך שואפים לשמר את קהל לקוחותיהם.

שלב רביעי - גובה הפיצוי לתובע

36.
משקבעתי כי התובע פרסם לשון הרע על הנתבע, וכי הפרסום אינו חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, מוטלת על התובע האחריות לפצות את הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרסום. בהתאם לסעיף 7א לחוק נתונה לבית המשפט סמכות לחייב את התובע בפיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק; ואם שוכנע, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי שגובהו עד 100,000 ₪.

37.
האיזון החוקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ולכבוד האדם נעשה לא רק בקביעת האחריות אלא גם בשלב של פסיקת הסעד. הסעד המתבקש ברגיל בתביעות לשון הרע, כמו גם בענייננו, הינו סעד של פיצויים. חיובו של אדם בפיצויים בגין לשון הרע הוא רב תכליתי.

ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 524 נאמר כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשגת 3 יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב שנפגע בגין לשון הרע. בנוגע לקביעת גובה הפיצוי נאמר כך:

"לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר (השוו
ע"א 357/80

הנ"ל). רק כך יהא ניתן – בגדרי הפיצוי התרופתי – לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי 'נמוך' כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית המשפט לפסוק פיצוי 'גבוה' כדי להגן על השם הטוב. על בית המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק – הרכושי והלא רכושי
שנגרם לניזוק (ראו

ע"א 492/89

סלונים נ' דבר בע"מ). בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים...".


וכן ראו דברי כב' השופט ד. לוין בע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493:

"חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר יפסק כפיצויים לצד זה הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון
הרע ועל ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:
ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצויי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.
שנית - כי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב' (ע.א 30/72 (1) בעמ' 244) הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומחנכת כאחד".


בנוסף לכך, בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 04.08.2008) נאמר כי בין יתר השיקולים שעל בית המשפט לשקול בעת שפוסק הוא פיצויים בתביעת לשון הרע יש להתחשב גם בהתנהגות הצדדים לאחר הפרסום, ואף במהלך הדיון המשפטי, ויש להתחשב בבחינת כוונת המפרסם, האם פעל מתוך זדון או מתוך רישול וקלות דעת. כן יש לשקול את הנסיבות הכלולות בסעיף 19 לחוק. פסיקת פיצויים על ידי בית משפט, תיעשה בין היתר, על פי אמות מידה כלליות וכן לפי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה.
38.
התובע טען לאבדן הכנסות, כתוצאה מהנזקים שהסב לו הנתבע בשל הוצאת לשון הרע נגדו. התובע ציין כי הוא גובה סכום שבין 1,500 לבין 3,000 ₪ לאילוף כלב, והעריך שהנתבע גרם לו לאבד במשך מספר שנים לקוח פוטנציאלי אחד מדי חודש, כך שמדובר באבדן הכנסה שנתי בסך של כ- 25,000 ₪. לאור זאת, עתר התובע לפיצוי כספי, שנקצב מטעמי אגרה, לסך
200,000 ₪; ולחלופין עתר לפיצוי בסך של כ- 139,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק היות ולשיטתו הנתבע פרסם לשון הרע בכוונה לפגוע בו.


ברם, התובע לא הציג כל ראיה לביסוס הערכתו באשר לאבדן הכנסות שנתי של כ- 25,000 ₪. למעשה כל עדי התביעה ציינו כי דברי הנתבע לא הניעו אותם מלפנות לתובע ולצרוך את שירותיו. התובע מצדו לא הציג ולו אדם אחד שנמנע מלהביא את כלבו לאילוף אצלו, בשל דברי הנתבע.

39.
הנה כי כן, במכלול השיקולים לקביעת גובה הפיצוי הבאתי בכלל חשבון את חומרת המעשים שהנתבע ייחס לתובע, שיש בהם לא רק פוטנציאל לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב, אלא ובעיקר פגיעה פוטנציאלית בעיסוקו כמאלף כלבים ובנגזר מכך פגיעה בפרנסתו. בנסיבות במקרה דנא, סבורני כי גם אם היקף הפרסום הינו מצומצם, הרי שהשפעתו רבה יותר ביחס להיקפו, בשל העובדה כי הנתבע השמיע את אמירותיו הפוגעניות באזני קהל לקוחות פוטנציאלי של התובע, בעלי כלבים בעיר אילת, המצומצמת בהיקפה ומרוחקת יחסית מריכוזי אוכלוסין אחרים.
לכן הבאתי בחשבון כי על הפיצוי הכספי לבטא הכרה שיפוטית בכך שנעשתה כלפי התובע עוולה ובכך ששמו הטוב נפגע ללא הצדקה מוכחת.


עוד הבאתי בכלל חשבון את אינטרס ההרתעה והחינוך, מפני פגיעה בכבודו של אדם ומטה לחמו.


מנגד הבאתי בחשבון כי לא הוכחה האמירה שיוחסה לנתבע, באשר לטיב מזון הכלבים שהתובע מוכר.


בנוסף לכך, סבורני כי התובע שקט על שמריו במשך תקופה ממושכת, שלטענתו נמשכה מאז שנת 2004, במהלכה הנתבע הוציא דיבתו רעה מבלי שפנה אליו בבקשה שיחדל מכך, או נקט בהליכים משפטיים כדי לאלצו להימנע מכך. התובע הסתפק בפני
ה מקרית לעובד של הנתבע, לאחר שפגש בו באקראי, כאשר לטענת הנתבע הוא כלל לא ידע על כך. סבורני כי התובע יכל לצמצם את היקף הפגיעה בו, באופן ניכר, ככל שהיה מקדים לפנות לנתבע או פונה בתביעה מתאימה לבית המשפט.


עוד הבאתי בחשבון כי הנתבע לא הפנים את חומרת מעשיו, לא התנצל בשל הפרסומים הפוגעניים, ואף הגדיל לעשות כאשר פנה לתובע, לאחר הגשת התביעה, בדרישה שיבטל את התביעה, אחרת יפנה לרשויות בבקשה שיסגרו לו את העסק בשל ניהול עסק ללא רישיון מתאים (ראו עמ' 57 לפרוט').

40.
בהתחשב בכל הנתונים שפרטתי לעיל החלטתי לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪.

סוף דבר

41.
על יסוד כל האמור, הנני מקבל את התביעה וקובע כי הנתבע פרסם דבר לשון הרע כנגד התובע. לכן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪

(עשרים אלף שקלים חדשים), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.


בנוסף לכך, ישלם הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪, בנוסף לדמי אגרת בית המשפט. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.


זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.



פסק הדין יישלח לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ו, 16 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 16044-10/12 אביב כהן נ' אבירם רמי קריגל (פורסם ב-ֽ 16/09/2015)