פסקי דין על משה קול ובניו חברה לניהול | פסקי דין על משה קול | פסקי דין על מרכז האירועים ירוק בעיר (2011) | פסקי דין על ישראל שמעון כהן ואח' |

1447-12/14 הפ     16/09/2015




הפ 1447-12/14 משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ, משה קול נ' מרכז האירועים ירוק בעיר (2011) בע"מ, ישראל שמעון כהן ואח'








בית משפט השלום בירושלים



ה"פ 1447-12-14 משה קול
ובניו חברה לניהול בע"מ
ואח'
נ' מרכז האירועים ירוק בעיר (2011) בע"מ
ואח'









מספר בקשה:
9

לפני


כבוד השופטת
תמר בר-אשר צבן

המבקשים (המשיבים בבקשה)

1. משה קול
ובניו חברה לניהול בע"מ
2. משה קול


נגד

המשיבים (המבקשים בבקשה)


1
.
מרכז האירועים ירוק בעיר (2011) בע"מ

2
.
ישראל שמעון כהן

3
.
מרדכי אושר


בא-כוח המבקשים (המשיבים בבקשה): עו"ד רן בסה
בא-כוח המשיבים (המבקשים בבקשה): עו"ד יאיר שופל

החלטה

במסגרת הסכם פשרה שאושר בפסק-דין הסכימו הצדדים כי "התביעות ההדדיות הכספיות" המתבררות ביניהם, יידונו בהליך בוררות. כעבור פחות משבוע מאז הסכמה זו, הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני במסגרת התובענה הנדונה, שבה עתרו לסעד הצהרתי. המשיבים טענו, כי אף על התובענה הנדונה להתברר בהליך הבוררות. מכאן בקשתם מכוח סעיף 5 בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות), לעיכוב ההליכים בתובענה הנדונה לשם בירורה במסגרת הליכי הבוררות שבין הצדדים, אשר טרם החלו.

רקע ועיקרי העובדות

2.
במוקד המחלוקות שבין הצדדים עומד אולם אירועים ברחוב יד חרוצים 22 בירושלים (להלן – האולם). על-פי הנטען, המבקש 2 (להלן – משה קול
), הוא בעל האולם ואילו המבקשת 1 (משה קול
ובניו חברה לניהול בע"מ
) (להלן – חברת משה קול
או המבקשת), היא חברה פרטית שבאמצעותה מנהל משה קול
את עסקיו. קודם לכן, הפעיל משה קול
האולם באמצעות חברה בשם "ביג פאלאס (1994) בע"מ" (להלן – ביג פאלאס).

בהתאם להסכם שכירות שנחתם ביום 19.5.2011, השכירה ביג פאלאס את האולם למשיבה 1 (מרכז האירועים ירוק בעיר (2011) (להלן – מרכז האירועים או המשיבה)), שהמשיב 2 (ישראל שמעון כהן. להלן גם – כהן) והמשיב 3 (מרדכי אושר) הם מנהליה.

בהסכם השכירות נקבעו בין השאר, הוראות בקשר למיטלטלין ולציוד המצויים באולם, הוראות בעניין אופן החזרתם בתום תקופת השכירות ועוד כיוצא באלו הוראות בקשר לאותו ציוד.

3.
בין הצדדים התנהלו מספר הליכים בבית משפט זה (אשר כפי שניתן ללמוד ממספריהם, הוגשו בסמיכות זמנים): ה"פ 37651-10-14 מרכז האירועים נ' חברת משה קול
ואהרן (רוני) קול – במסגרת הליך זה ניתן צו מניעה זמני שאסר על חברת משה קול
ועל רוני קול (בנו של משה קול
) לפעול נגד השימוש של מרכז האירועים באולם ואסר עליהם להפריע לה בכך; תא"ח 52404-10-14 – חברת משה קול
ומשה קול
נ' מרכז האירועים – תביעה לפינוי מרכז האירועים מהאולם; ת"א 9517-11-14 – חברת משה קול
נ' מרכז האירועים – תביעה בסך של 500,000 ₪, בקשר לחובות נטענים ולהפרות נטענות שונות של הסכם השכירות; ה"ט 35313-10-14 – כהן ומרכז האירועים נ' רוני קול – בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת שבמסגרתו ניתן צו נגד רוני קול.

4.
בדיון שהתקיים ביום 25.11.2014 בעניין הבקשה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת (לפני כבוד השופטת יעל ייטב), אוחדו כל ההליכים וכל הצדדים לארבעת ההליכים הנזכרים הגיעו לידי הסכם, אשר לבקשתם אושר בפסק-דין (להלן – ההסכם). בשל חשיבות הדברים, להלן תוכן ההסכם במלואו:

"מבלי להודות בכל טענה שהיא של צד כנגד רעהו, הגענו להסכמה כדלקמן:

1.
מרכז אירועים ירוק בעיר (2011) בע"מ (להלן: 'השוכרת') ו/או כל חברה שבשליטת או בניהול השוכרת או בעלי מניותיה, ובכלל זה חב' מרכז אירועים ירוק בעיר (קייטרינג ושירות) בע"מ, יפנו את המושכר, לא יאוחר מיום 31.12.14 וישיבו את המושכר, כשהוא פנוי מכל חפץ לידי משה קול
, אשר יאשר את קבלת הנכס וזאת בלבד.

2.
התביעות ההדדיות הכספיות של הצדדים ידונו בפני
בורר, שייקבע ע"י המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין. הצדדים יפנו בפני
יה משותפת למינוי בורר כאמור. הבורר יהיה כפוף לדין המהותי ולדיני הראיות ושכרו ישולם בחלקים שווים ע"י הצדדים. הסכם זה יהווה הסכם בוררות לכל דבר ועניין.

3.
הצדדים יהיו רשאים להעלות כל טענה מקדמית בפני
הבורר.

4.
הצדדים שומרים על כל טענה שיש להם האחד כנגד השני, ולא יהיה בפינוי המושכר או בהסדר זה כדי להוות כל הודאה או מניעות או השתק.

5.
סכום של 85,000 ₪, אשר מתוכו 75,000 ₪ נמסרו כערובה ע"י השוכרת במסגרת הסכם השכירות, וסך נוסף של 10,000 ₪, שהופקדו כערובה במסגרת הליך זה ע"י השוכרת, יעוברו לידי נציג המשכירה רוני קול וזאת כתשלום ע"ח דמי השכירות. כל שישנה יתרה, היא תחושב בין הצדדים במסגרת הליך הבוררות.

6.
דמי שכירות הקבועים, כהגדרתם בהסכם השכירות ובכלל זה תשלומי ועד בית, בגין חודש דצמבר 2014, ישולמו ע"י השוכרת למר רוני קול, כאמור בתנאי הסכם השכירות. כמו כן ישולמו דמי השכירות שנובעים מקיום אירועים במושכר עד ליום 31.12.14 במועדים ובתנאים כאמור בהסכם השכירות.

7.
על אף האמור בסעיף 1, תהיה השוכרת רשאית לקיים אירועים גם לאחר 1.1.15, עד יום 1.4.15, בתנאי כי לא יקוימו יותר מ-8 אירועים. רשימת האירועים ומועדיהם, וכן שמות הצדדים תועבר לעו"ד רן בסה עד ליום חמישי – 27.11.14.

8.
המזכירה או מטעמה מתחייבת כי האולם יהיה ראוי לשימוש על כל הציוד הנדרש לקיום אותם אירועים, כפי שהיה עד כה. התשלום בגין אותם אירועים ישולם כפי התנאים בהסכם השכירות לדמי שכירות בגין קיום אירועים בלבד. ככל שלא ישולם תשלום בגין אחד מהאירועים בתאריך המיועד לתשלום, לא תהיה השוכרת רשאית לקיים אירועים נוספים בהתאם להסכם זה, וזאת מבלי לגרוע בכל טענה אחרת.

9.
הצווים שניתנו בה"ט 35313-10-14 ובה"פ 37651-10-14 יעמדו בתוקפם עד ליום 31.12.14, בכפוף לאמור בהסכם זה וכן יעמדו בתוקפם בימים בהם יתקיימו אירועים בחודשים ינואר, פברואר ומרץ. יראו את הצו שניתן כסעד זמני בה"פ 37651-10-14 כצו שניתן בתביעה העיקרית בתיק האמור.

10.
התביעה בתא"ח 52404-10-14 והתביעה בת"א 9517-11-14 יימחקו. האגרה תושב בהתאם לתקנות.

מבקשים ליתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים".

5.
ההסכם אושר כאמור, בפסק-דין עוד באותו דיון (מיום 25.11.2014). כעבור שישה ימים בלבד, ביום 1.12.2014, הגישו המבקשים את הבקשה לסעד הזמני במסגרת התיק הנדון ובמסגרתה עתרו לצו שיאסור על המשיבים להוציא ציוד או מיטלטלין מהאולם. על-פי הנטען, בהתאם להסכם השכירות מסרה המבקשת לשימושה של המשיבה ציוד, אביזרים ומיטלטלין הדרושים להפעלת אולם אירועים, אשר על המשיבים להחזירו בתום תקופת השכירות ואם הציוד נפגם, אזי על המשיבים להשיב אחר תמורתו. לטענת המבקשים בבקשה לסעד הזמני, חרף הוראה זו, פועלים המשיבים לסילוק כל המיטלטלין והציוד מהאולם, לרבות הציוד שעל-פי טענת המבקשים, על המשיבים להותיר באולם.

בו ביום נתן בית המשפט (כבוד השופט עבאס עאסי) צו מניעה ארעי כפי שהתבקש, בכפוף להמצאת התחייבות עצמית, ערבות צד שלישי ועירבון בסך של 5,000 ₪, אשר יבטיח את נזקי המשיבים בשל מתן הצו. כן נקבע, כי דיון במעמד הצדדים יתקיים ביום 4.12.2014.

כבר בפתח הדיון טענו נציגי המשיבים, כי נחתם הסכם בוררות שאושר בפסק-דין, אשר על-פיו הוסכם כי כל מחלוקת בין הצדדים תידון בבוררות. עם זאת ציינו המשיבים, כי טרם מונה בורר ומטעם זה התקיים הדיון בבית המשפט.

בתום הדיון קבע בית המשפט בהחלטתו, כי הצדדים ייפגשו באולם ביום 7.12.2014. ויכינו שתי רשימות. האחת, שבה ייכלל הציוד שלגביו יש הסכמה שהמשיבים יכולים לפנות והשנייה, הכוללת את הציוד שלגביו הצדדים חלוקים. עוד נקבע, כי אם לא יגיעו לידי הסכמה, יגישו השלמת טיעון בכתב במועדים שנקבעו והמבקשת תגיש את כתב התביעה עד יום 17.12.2014.

הצדדים אכן לא הגיעו לידי הסכמה. כפי שנקבע, המבקשים הגישו השלמת טיעון ביום 14.12.2014 וביום 17.12.2014 הגישו את המרצת הפתיחה שבמסגרתה עתרו לקבלת צו הצהרתי, הזהה בעיקרו לסעד הזמני שהתבקש.

השלמת הטיעון מטעם המשיבים הוגשה ביום 21.12.2014. במסגרתה, שבו המשיבים על טענתם, כי בהתאם להסכם הבוררות שאושר בפסק-דין, יש להעביר גם את המחלוקות בתובענה הנדונה להכרעה בהליך הבוררות. כן טענו, כי הסכם השכירות לא נחתם עם מי מהמבקשים, אלא עם חברת ביג פאלאס, אשר ניתן בעניינה צו פירוק. כך שלטענתם, המבקשים כלל אינם צד להסכם וממילא שאינם רשאים לטעון בשמה של ביג פאלאס, שכן הם אף לא הראו כי זכויותיה הועברו אל מי מבין המבקשים. לגופו של עניין טענו המשיבים, כי מעולם לא ביקשו לפנות מהאולם ציוד שאינו שייך להם וכי חלק ניכר של הציוד באולם שלהם ובבעלותם.

6.
ביום 21.12.2014 קבע בית המשפט כי במסגרת הבקשה לסעד הזמני אין מקום להכריע בשאלת הבעלות של כל אחד מהפריטים שנמצאו באולם וכי עניין זה יוכרע במסגרת בירור התביעה העיקרית. לפיכך ניתן צו מניעה זמני, שעל-פיו נאסר על המשיבים לפנות מהאולם פריטים שהיו בו בעת כניסתם אליו. עוד נקבע, כי אם לאחר בירור התביעה העיקרית יתברר כי המשיבים נטלו מהאולם פריטים השייכים למבקשים, כי אז יוכלו המבקשים לתבוע את שווים הכספי, כשם שיהיו רשאים לתבוע כל נזק אחר העשוי להיגרם בשל נטילת אותם פריטים. בדרך זו, כך נקבע, לא יעוכב פינוי האולם, אך בשל מחלוקות בעניין פריטים כאלה ואחרים.

לשלמות הדברים נוסיף, כי בעקבות בקשת הבהרה שהגישו המבקשים ביום 25.12.2015 ניתנה החלטת בית המשפט באותו יום, כי "יש לצפות מהמשיבים לפעול על-פי ההחלטה מיום 21.12.2014. ככל שלא יעשו כן, המבקשת תוכל לתבוע סעד כספי כאמור בהחלטה הנ"ל".

דומה כי אין מחלוקת על כך שביום 31.12.2014 פינו המשיבים את האולם, כפי שנקבע בהסכם.

7.
משלא הוגשה תשובת המשיבים להמרצת הפתיחה, עתרו המבקשים ביום 24.3.2015 לקבלת פסק-דין בהיעדר תשובה. פסק הדין אמנם ניתן ביום 21.4.2015, אולם הוא בוטל ביום 7.6.2015 בעקבות בקשת המשיבים לביטול פסק הדין (לאחר שהתקבלה תגובת המבקשים ותשובת המשיבים לתגובתם), תוך חיוב המשיבים בתשלום הוצאות המבקשים בסך של 5,000 ₪.

8.
הבקשה הנדונה הוגשה ביום 21.6.2015 ובה עתרו המשיבים לעיכוב ההליכים בתביעה הנדונה בשל תניית הבוררות שנקבעה בהסכם שאושר כאמור, בפסק-דין. תגובת המבקשים הוגשה ביום 12.7.2015 וביום 10.9.2015 (לאחר ארכה ביוזמת בית המשפט), הוגשה תשובת המשיבים (התובענה הועברה לשמיעתה לפניי, ביום 13.7.2015).

עיקרי טענות הצדדים

9.
בבקשתם לעיכוב ההליכים ולהעברת התובענה לבירור בהליך בוררות, טענו המשיבים, כי יש לפעול בהתאם לאמור בתניית הבוררות שנקבעה בהסכם ולהעביר אף את המחלוקות נושא התובענה הנדונה להכרעה במסגרת הליכי הבוררות. לטענתם, חרף פניות רבות אל המבקשים כדי לפנות להליך בוררות לפני המוסד לבוררות או בעניין הסכמה על זהות הבורר, לא שיתפו המבקשים פעולה. אולם, לטענת המשיבים, משהוסכם כי המחלוקות תתבררנה בהליך בוררות, לא ניתן לברר את המחלוקות ביניהם בבית המשפט.

10.
המבקשים הודיעו על התנגדותם לבקשה להעברת המחלוקות להכרעה בהליך בוררות. תחילה טענו, כי המשיבים מפרים את החלטת בית המשפט מיום 7.6.2015, אשר על-פיה, כך לטענתם, "תנאי לביטול פסק הדין", שניתן בהיעדר הגנה היה, תשלום ההוצאות, שטרם שולמו. לפיכך כל עוד לא שולמו ההוצאות, לכאורה לא בוטל פסק הדין. כן טענו המבקשים, כי כבר בדיון שהתקיים בעניין הסעד הזמני ביום 4.12.2014, ביקשו המשיבים להעביר את עניין התובענה הנדונה להליך בוררות, אך בקשתם נדחתה.

לעצם הבקשה טענו המבקשים, כי תניית הבוררות מתייחסת רק לתביעות כספיות. בענייננו, כך טענו, מדובר בתביעה לסעד הצהרתי, בעוד שבית המשפט הבהיר במפורש, כי המבקשים יוכלו להגיש תביעה כספית אם ייקבע שהמשיבים נטלו מהאולם פריטים השייכים למבקשים, שאותם לא היו רשאים ליטול. טענה נוספת שטענו המבקשים היא, כי ההסכם הכולל את תניית הבוררות התייחס רק אל התביעות שהיו תלויות ועומדות בבית המשפט בעת שהושג ההסכם ואושר בפסק-דין. מאחר שהתובענה הנדונה הוגשה מאוחר יותר, תניית הבוררות אינה חלה עליה.

11.
בתשובת המשיבים הודיעו הם, כי ביום 13.8.2015 מונה בורר מטעם המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין בישראל (כתב מינוי הבורר צורף אל תשובת המשיבים).

דיון והכרעה

12.
קודם שנידרש אל השאלה נושא הבקשה, שעניינה אם יש להורות על עיכוב ההליכים לשם הפניית התובענה הנדונה לבירורה בהליך הבוררות, נבקש להסיר מהדרך את שתי טענותיהם הראשונות של המבקשים.

תחילה יש לדחות את טענת המבקשים כי ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ביום 21.4.2015 הותנה בכך שהמשיבים ישלמו את סכום ההוצאות שנקבע בהחלטה מיום 7.6.2015, וכי כל עוד לא שולם, לא יכולים היו המשיבים להגיש את הבקשה הנדונה. הטעם לדחיית הטענה הוא, שבית המשפט כלל לא התנה את ביטול פסק הדין בתשלום הוצאות. בהחלטה מיום 7.6.2015 נקבע, כי יש לבטל את פסק הדין שניתן מהטעמים שפורטו בהחלטה. עוד נקבע, כי "המבקשים (הנתבעים) ישלמו למשיבים (התובעים) הוצאות משפט בגין מחדלם בסך 5,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך". קביעת חיוב בתשלום הוצאות, ללא תלות בתוצאת ההליך, אין משמעה כי ביטול פסק הדין מותנה בתשלום ההוצאות. למעלה מן הצורך אף נעיר, כי הכלל הוא שביטול פסק-דין אף לא יותנה בתשלום הוצאות, למעט במקרים חריגים, שלא נראה כי המקרה הנדון נמנה עמם (לעניין התניית ביטול פסק-דין בתשלום הוצאות, ראו: רע"א 4838/12 עידן מורדוב נ' יונתן טייב (13.8.2012), כבוד השופט צ' זילברטל, פסקה 9).

טענה נוספת של המבקשים שיש לדחות היא, כי בית המשפט כבר דחה את בקשת המשיבים להורות על עיכוב הליכי התביעה בשל הליכי הבוררות שעליהם הסכימו הצדדים. אף טענה זו אינה נכונה. בפתח הדיון בעניין הבקשה לסעד הזמני, שהתקיים ביום 4.12.2014, המשיבים אמנם טענו, כי הוסכם שהמחלוקות בין הצדדים יוכרעו בהליך בוררות. אולם לאחר שטענו טענה זו, לא ניתנה כל החלטה בעניין, מעבר להערת בית המשפט, כי מאחר שטרם מונה בורר, בית המשפט מוסמך להידרש לבקשה לסעד הזמני (עמ' 1 בפרוטוקול, שורה 20).

אף לעניין הבקשה לגופה, אין לקבל את טענת המבקשים כי תניית הבוררות אינה חלה על המחלוקות נושא התביעה הנדונה. לכך נידרש עתה בקצרה.

13.
עיכוב הליכים בתובענה בשל הסכמת הצדדים על כך שנושא הסכסוך ביניהם יוכרע בהליך בוררות נקבע בסעיף 5 בחוק הבוררות, הקובע כך:

(א)
הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב)
בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג)
בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.

כדי להורות על עיכוב הליכים לפי הוראת סעיף 5 בחוק הבוררות יש להראות כי התמלאו שישה תנאים אלו: קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים; התובענה מתייחסת לסכסוך שהסכם הבוררות חל עליו; בעל הדין המבקש את עיכוב ההליכים הוא צד להסכם הבוררות; מבקש עיכוב ההליכים היה מוכן ועודנו מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות; הבקשה לעיכוב ההליכים הוגשה בכתב ההגנה או בדרך אחרת; עיכוב ההליכים התבקש לפני שהמבקש טען לראשונה לגופו של עניין התובענה (סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית, תשס"ה-2005, כרך א', עמ' 256-255. כן ראו דיון נרחב בכל התנאים שם, עמ' 279-256).

14.
בענייננו, אין מחלוקת על קיומם של רובם של התנאים. קיים הסכם בוררות בין הצדדים, אשר אושר בפסק-דין מיום 25.11.2014; המשיבים, אשר מבקשים להורות על עיכוב ההליכים, הם צד להסכם הבוררות; המשיבים, אשר ממבקשים להורות על עיכוב ההליכים הראו כי היו מוכנים ועודם מוכנים לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות. כך עולה מכל כתבי הטענות, לרבות מכתבו של בא-כוחם מיום 2.6.2015 (נספח ב' של הבקשה הנדונה) ובכל מקרה, המבקשים לא טענו אחרת; הוגשה הבקשה הנדונה לעיכוב ההליכים; עיכוב ההליכים התבקש בהזדמנות הראשונה. כאמור לעיל, המשיבים ביקשו זאת גם בעל-פה כבר בדיון הראשון שהתקיים בעניין הבקשה לסעד הזמני, חזרו על כך בהשלמת הטיעון שהגישו ביום 21.12.2014, וכן בבקשה הנדונה, שהייתה ההזדמנות הראשונה שבה נדרשו המשיבים להשיב להמרצת הפתיחה.

נמצא אפוא, שהמחלוקת היחידה היא בשאלה אם התובענה מתייחסת לסכסוך שהסכם הבוררות חל עליו. המשיבים טענו כי הסכסוך נושא התובענה הנדונה, הוא חלק מהסכסוך כולו, לרבות הסכסוך הכספי, אשר מתברר בהליך הבוררות. מנגד טענו המבקשים, כי הסכם הבוררות התייחס רק אל "התביעות ההדדיות הכספיות" שבין הצדדים (פסקה 2 בהסכם) וכי הוגבל לנושא התביעות שהיו תלויות ועומדות בעת ההסכמה ואישורה בפסק-דין, מה שאין כן, כך לטענתם, לגבי התובענה הנדונה.

אין לקבל את טענת המבקשים מטעמים לו: ראשית, בהסכם לא נאמר כי הליך הבוררות יתייחס רק אל התביעות שהיו תלויות ועומדות בבית המשפט באותה עת. שנית, אפילו התקבלה הטענה כי הליך הבוררות מתייחס רק אל תביעות כספיות, בשונה מתביעה לצו הצהרתי, הרי שכיום הפכה התובענה הנדונה, במידה רבה, לתביעה כספית. שכן, אין מחלוקת והדבר אף עלה מכתבי הטענות, כי בהתאם להסכם פינו המשיבים את האולם עוד ביום 31.12.2014, לרבות את הציוד ואת החפצים העומדים במוקד התובענה הנדונה. לפיכך ובהתאם להחלטות שניתנו במסגרת הבקשה לסעד הזמני, דומה שכיום יכולים המבקשים לעתור, לכל היותר, לסעד כספי בקשר לשווי החפצים והציוד אשר לטענתם, לא היו המשיבים רשאים לפנות מהנכס. שלישית, וזה העיקר, כל המחלוקות בין הצדדים בכל ההליכים שבהם נקטו המבקשים התייחסו אל אותו עניין. כל המחלוקות עסקו בחוזה שמכוחו שכרו המשיבים את האולם, באופן שבו פעלו המשיבים בהתאם לחוזה, בשאלה אם אמנם, כטענת המבקשים, הפרו המשיבים הוראות מהוראותיו וכן אם המשיבים נותרו חייבים כסף למבקשים. במצב דברים זה, כל המחלוקות נוגעות לאותו עניין וכך גם כל המחלוקות בעניין החפצים והציוד, אשר לטענת המבקשים שייכים להם וכל כיוצא באלו עניינים שיש לברר בקשר למיטלטלין. הפרדת בירור המחלוקות, כך שרובן תתבררנה בהליך הבוררות ואחרות (אלו הנוגעות למיטלטלין) תתבררנה בבית המשפט, היא מלאכותית, היא תגרום להכבדה לא סבירה על הצדדים ואף עשויה להוביל לקביעות סותרות. לפיכך, גם בשל טעמים אלו אין מקום להפרדת הדיון, כך שרק נושא המיטלטלין, או שוויו, יתברר בבית המשפט.

לעניין אחרון זה אף ראוי להזכיר, כי בטרם תתברר התביעה הנדונה תידרש הכרעה בטענת הסף של המשיבים, כי לכאורה, אין יריבות בינם לבין המבקשים. כזכור, חוזה השכירות העומד ביסוד כל המחלוקות שבין הצדדים, לרבות המחלוקות העולות בתובענה הנדונה, נחתם בין ביג פאלאס לבין מרכז האירועים. המבקשים כלל לא הראו כי הוסמכו לבוא בנעליה של ביג פאלאס. חזקה היא, כי אף במסגרת הבוררות תידרש תחילה הכרעה בשאלת היריבות. לפיכך וכדי להימנע ממצב של הכרעות סותרות בין השאר, בטענת היעדר היריבות שטוענים המשיבים, מן הראוי שכל ענייניהם של הצדדים יתבררו במקום אחד. משבחרו הצדדים כי רובן המכריע של המחלוקות ביניהם תתבררנה במסגרת הליך בוררות, הרי שיש לראות אף את המחלוקת נושא התובענה הנדונה, הקשורה בשאר המחלוקות, ככזו שעליה להתברר במסגרת הליך הבוררות.

15.
ככלל, בהיעדר נימוק המצדיק שלא לעכב הליכים, יכבד בית המשפט את הסכמת הצדדים וייתן תוקף לתניית הבוררות שנקבעה בהסכם ביניהם, אלא אם כן וכפי שנקבע בסעיף קטן (ג), נמצא טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא יידון בבוררות (ראו למשל, רע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, פ"ד נו(5) 769 (2001), כבוד השופטת ד' דורנר, בעמ' 771). בענייננו כאמור, לא נמצא טעם המצדיק שלא להפנות את נושא התובענה הנדונה להכרעה בהליך בוררות.

לפיכך ומכל הטעמים שעליהם עמדנו, בקשת המשיבים להורות על הפסקת ההליכים והעברתם להליך בוררות לפני הבורר שמונה, מתקבלת.

ראוי היה לחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבים. במקום קביעת חיוב כאמור, יבוטל חיוב המשיבים בתשלום הוצאות המבקשים, שנקבע בהחלטה מיום 7.6.2015. התוצאה היא, שאין כל חיוב בתשלום הוצאות של מי מהצדדים לצד השני.



ניתנה היום, ג' תשרי תשע"ו, 16 ספטמבר 2015, בהיעדר הצדדים.










הפ בית משפט שלום 1447-12/14 משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ, משה קול נ' מרכז האירועים ירוק בעיר (2011) בע"מ, ישראל שמעון כהן ואח' (פורסם ב-ֽ 16/09/2015)