פסקי דין על בנק לאומי לישראל בע"מ | פסקי דין על אמיר בניה (1991) | פסקי דין על יהודה אמיר גי | פסקי דין על נתי אמיר (עמר) |

5538/06 א     16/09/2015




א 5538/06 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אמיר בניה (1991) בע"מ, יהודה אמיר גי, נתי אמיר (עמר)








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 5538-06 בנק לאומי סניף נתיבות נ' אמיר בניה (1991) בע"מ
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
נעם חת מקוב


תובע
(נתבע שכנגד)

בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ד. גרטנר ואח'


נגד


נתבעת ותובעים שכנגד

1.אמיר בניה (1991) בע"מ

2.יהודה אמיר ג`יי
– לא בעניינו

3.נתי אמיר (עמר)
הנתבעת 1 והתובעים שכנגד ע"י ב"כ עו"ד אבי זילברפלד ואח'




פסק דין


תביעה ותביעה שכנגד בעניין חשבון בנק שנוהל בבנק לאומי לישראל בע"מ
(להלן: "הבנק").
הבנק הגי
ש תביעה על סך 644,313 ₪ כנגד חב' אמיר בניה ופיתוח (1991) בע"מ (להלן: "החברה") ושני בעלי המניות שלה, יהודה ונפתלי אמיר.
החברה ונפתלי אמיר הגי
שו תביעה שכנגד על סך 4 מיליון ₪ כנגד הבנק.

רקע דיוני
התביעה הוגשה ביום 24.7.06 וביום 12.7.07 ניתן צו כינוס נכסים בעניינו של נפתלי אמיר (להלן: "התובע שכנגד").
התובע שכנגד קיבל אישור מבית המשפט המחוזי להמשיך ולנהל את התביעה שכנגד, אולם הבנק לא קיבל אישור להמשיך ולנהל את התביעה נגד התובע שכנגד ועל כן ביום 9.9.14 ניתן ע"י המותב הקודם שדן בהליך זה, כב' הש' י. טישלר,

פסק דין
ה"מעכב" את תביעת הבנק נגד התובע שכנגד בשל הליך פשיטת הרגל בו הוא מצוי.
כמו כן נדחתה במסגרת

פסק דין
זה התביעה שכנגד בשל התיישנותה.
על פסק הדין הוגשו שני ערעורים ושניהם התקבלו.
בפסק הדין בע"א
9525-12-14 שהגי
שו החברה והתובע שכנגד (להלן ביחד יכונו: "התובעים שכנגד"), נקבע כי פסק הדין מיום 9.9.14 יבוטל וכי התיישנות תחול רק לגבי חיובים שקדמו ליום 2.5.95.
כמו כן נקבע כי לגבי יתר החיובים יינתן

פסק דין
על סמך החומר הקיים בתיק.
בפסק הדין בע"א 42905-11-14 שהגי
ש הבנק נקבע כי פסק הדין מיום 9.9.14 בכל הנוגע לחברה, יבוטל והדיון יוחזר לבית משפט השלום.
אוסיף ואציין כי בפסק הדין מיום 9.9.14, אשר בוטל ביחס לחברה, נקבע כי בישיבות המקדמיות שהתקיימו התברר כי החברה חדלת פירעון. כך בפרוטוקול מיום 28.11.11 נאמר מפי ב"כ החברה: "אין כל היגי
ון שבגלל שהחברה, שהבנק יודע שהיא חדלת פירעון, נתבעת...." (ע' 12 ש' 12).
ייתכן ואכן החברה חדלת פירעון, אולם בחומר המצוי בפני
אין אינדיקציה כי היא בהליכי פירוק או כי ניתן צו עיכוב הליכים בעניינה ועל כן יינתן

פסק דין
בעניינה.
בדיון שהתקיים בפני
ביום 23.6.15 הסכימו הצדדים כי מותב זה ייתן

פסק דין
הן בתביעה והן בתביעה שכנגד על סמך החומר המצוי בתיק למרות שהראיות לא נשמעו בפני
מותב זה.
על כן יינתן

פסק דין
להלן.
אציין כי בעניינו של יהודה אמיר (להלן יכונה גם: "יהודה"), ניתנה רשות להתגונן על ידי המותב הקודם שדן בתיק זה, אולם טרם התקיים דיון בהליך עצמו.
הבנק סבר כי נכון יהיה להשלים את הדיון בעניינו של יהודה
ואח"כ ליתן

פסק דין
בהליך כולו, אולם התובעים שכנגד סברו כי אין מקום להמתין והדבר אף מנוגד לפסק הדין שניתן בערעור.
נראה כי בטענה שנייה זו הצדק עימם ועל כן יינתן

פסק דין
זה בעניין תביעת הבנק נגד החברה ובעניין התביעה שכנגד של התובעים שכנגד נגד הבנק.

המחלוקות בין הצדדים
בכל הנוגע לתביעת הבנק לא הייתה לחברה טענת הגנה, למעט הטענות שהועלו על ידי התובעים שכנגד במסגרת התביעה שכנגד, היינו שהתנהלות הבנק היא שהביאה את חשבון החברה
שמספרו 744900/10 בסניף הבנק בנתיבות (להלן: "החשבון") ואת החברה, למצב אליו הגי
עו ובגי
נו הוגשה תביעת הבנק.
יש אם כן לבדוק את טענות הצדדים בכל הנוגע לתביעה שכנגד.
המחלוקות העיקריות בין הצדדים בנוגע לתביעה שכנגד הן כדלקמן:
מתי שונו מורשי החתימה בחשבון.
האם החשבון התנהל באופן חריג ובלתי סביר החל ממחצית 1999 ועד מרץ 2001 ואם כן, האם הבנק התרשל כשלא הבחין בכך ולא פנה לברר עניין זה עם התובע שכנגד.
האם הבנק הפר את ההסכם בינו לבין התובעים שכנגד ונהג כלפיהם
בחוסר תום לב.
אם ייקבע כי הבנק התרשל או הפר את ההסכם עם התובעים שכנגד, מה הנזק שנגרם עקב כך לתובעים שכנגד. כן עלו שאלות לגבי הפקדת כספים שהתקבלו ממקורות לחשבון החברה ושל קבלת תגמולי ביטוח בגי
ן רכב שהיה משועבד לטובת בנק.
להלן אבחן מחלוקות אלה.

רקע כללי
החשבון נפתח על ידי החברה ביום 2.9.93.
החברה ובעלי מניותיה חתמו על הסכם פתיחת החשבון (להלן: "ההסכם") וביום 5.9.93 חתמו התובע שכנגד ויהודה (אשר ביחד יכונו: "בעלי המניות") על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לטובת החברה.
בעלי המניות המציאו לבנק החלטה של החברה מיום 18.11.92 בה נקבע כי המורשים לחתום בשם החברה יהיו כל אחד מבעלי המניות לחוד בצירוף חותמת החברה.
בנובמבר 1995 החשבון הוגבל הגבלה חמורה (מוצג נ/1).
לטענת התובעים שכנגד, כשנה ומחצה לאחר שהחשבון חדל להיות פעיל, הצליח יהודה להשיג הזמנת עבודה ולשם ביצועה הוקמה חברת
גני אמיר בע"מ.
לטענת התובעים שכנגד, פעילות החברה כולה הועברה לחברה חדשה זו
(להלן: "גני אמיר").
ביום 13.11.97 נפתח חשבון לגני אמיר.
לגבי חשבון זה קיימת החלטה של החברה בה נקבע כי חתימתו של יהודה אמיר בצירוף חותמת החברה תחייב את גני אמיר (נספח י' לתצהירה של הגב' פרטוק).
לטענת התובעים שכנגד, ממחצית 1998 ועד מרץ 2001, כל הפעילות העסקית והבנקאית אמורה הייתה להתבצע והתבצעה בפועל דרך גני אמיר.

מועד שינוי מורשי החתימה בחשבון – טענות הצדדים
המחלוקת בנוגע לזכויות החתימה בחשבון מקורה בשני מסמכים: החלטה של החברה מיום 2.5.95 (להלן: "ההחלטה", מוצג ת/2) ומכתב של הבנק מיום 28.3.01 (להלן יכונה גם: "המכתב", מוצג נ/3).
לטענת הבנק, עד יום 28.3.01 לא שונו זכויות החתימה בחשבון ולטענת התובעים שכנגד, כבר ביום 2.5.95, שונו זכויות החתימה ונדרשו חתימות של שני בעלי המניות ביחד בצירוף חותמת החברה כדי לחייב את החברה.
הבנק אינו חולק על כך שבהחלטה נקבע כי מורשי החתימה של החברה יהיו שני בעלי המניות ביחד בצירוף חותמת החברה.
אלא שלטענת הבנק ההחלטה נגעה לחשבון ספציפי שפתחה החברה באותו יום (2.5.95) שמספרו 754100/36 ושנסגר ביום 13.10.96 (להלן:
"החשבון הנוסף").
אין מחלוקת כי בהחלטה, החליטה החברה בין היתר לפתוח חשבון נוסף בסניף נתיבות של הבנק ואין מחלוקת כי באותו יום אכן נפתח החשבון הנוסף.
המחלוקת היא כאמור אם זכויות החתימה שנקבעו בהחלטה התיימרו להיות לגבי כל חשבונות החברה בסניף נתיבות של הבנק או שמא התייחסו רק לחשבון הנוסף שעל פתיחתו החליטה החברה בסעיף הקודם של ההחלטה.
הצדדים מנסים לתמוך כל אחד את פרשנותו בעניין זה בנוסח ההחלטה ובמסמכים שונים אחרים.
התובעים שכנגד טוענים כי נוסח ההחלטה הוא כללי ואינו מצומצם לחשבון כזה או אחר של החברה.
בנוסף טוענים התובעים שכנגד, כי מי שניסח את ההחלטה היה רואה החשבון ועל כן אין לבוא אליהם בטענות אם המילה "שינוי" לא נרשמה בהחלטה (ע' 72 ש' 5,6).
התובע שכנגד, נשאל בחקירתו בעניין זה וטען כי ברגע שהביא פרוטוקול נוסף לבנק, שינה את מורשי החתימה גם בחשבון (ע' 51 ש' 15-18).
טענה נוספת של התובעים שכנגד היא כי נספח ד' לתצהירה של הגב' פרטוק שהצהירה מטעם הבנק ומוצג נ/4 (שהוא העמוד השני של נספח ד') ביחד תומכים בגרסתם. מדובר במסמך של הבנק בו נרשמה החלטת מועצת המנהלים של החברה, צוינה הדרישה כי החתימות של שני בעלי המניות ביחד תחייבנה את החברה בצירוף חותמת וזאת ללא התייחסות לחשבון ספציפי אלא לחברה.
יתר על כן, בנ/4 מצוין כי המסמך מבטל כל החלטה קודמת וקיימת אפשרות להחריג החלטות שלא מבוטלות – אולם אין במקום שנועד לכך כל החרגה ומכאן לטענת התובעים שכנגד, שמדובר במסמך של הבנק שתומך בטענתם.
לטענתם, על מנת שההחלטה תיוחד לחשבון הנוסף, היה הדבר צריך להיאמר במפורש.
התובעים שכנגד טוענים כי אילו נפתח החשבון הנוסף במועד אחר, לא הייתה לבנק טענה בעניין זה ומדובר בצירוף זמנים מקרי.
התובעים שכנגד טוענים כי הגב' פרטוק בעדותה, תמכה אומנם בטענת הבנק כי ההחלטה התייחסה אך ורק לחשבון הנוסף (ע' 24 ש' 24,25), אולם מכיוון שהודתה כי עדותה אינה נסמכת על הזיכרון אלא על עיון במסמכי הבנק (ע' 18 ש' 23-25), יש לייחס משקל נמוך לעדותה.
לטענם, למרות שנספח ד' מתייחס לזכויות חתימה באופן כללי, התעקשה הגב' פרטוק כי הוא מתייחס לחשבון ספציפי ובכך גי
לתה הטיה לטובת הבנק שצריכה להשליך על משקלה של עדותה.
לטענת התובעים שכנגד, הבנק נמנע מלהביא את מנהל הסניף דאז לעדות כדי לסתור את הטענה שברור היה לו כי שינוי מורשי החתימה הוא כללי. הבנק אף לא העיד את יהודה אמיר בעניין זה.
מן הצד השני, התובעים שכנגד לא העידו את רואה החשבון שלהם (אשר אישר כי ההחלטה התקבלה כדין) מאחר שלטענתם בירור עמו העלה כי אינו זוכר דבר.


כנגד טענות אלה של התובעים שכנגד, טוען הבנק כי לא נקבע בהחלטה כי יהיה בה כדי לשנות את מורשי החתימה של החברה בחשבון ועל כן לא הייתה כוונה כזו.
כמו כן טוען הבנק כי התובע שכנגד, לא הצליח להסביר מדוע שונו זכויות החתימה בחשבון בשנת 1995.
כשנשאל בעניין זה טען כי קיבל ייעוץ מרואה החשבון שלו שכשהם עוברים מניהול מכולת לניהול סופר, ראוי ששני בעלי המניות יחד יהיו מורשי חתימה.
לטענתו לא ראה בכך הגבלה על פעילות החברה.
לטענת הבנק, אין בכך היגי
ון, שכן דווקא כשהיקף הפעילות גדל, דרישה כזו מסרבלת את הפעילות.
חוסר ההיגי
ון בולט במיוחד על רקע טענת התובע שכנגד לגבי עצמו כי לא היה איש ניהול אלא איש שטח והגי
ע רק בסופי שבוע הביתה (ע' 46- 47 ו – 49; ע' 4 לתצהיר התובע שכנגד סעיף 2.15).
עוד טוען הבנק, כי התובע שכנגד לא הצליח להסביר, מדוע לא קיבל עצה דומה כשגדלה הפעילות בגני אמיר (לדבריו בשנת 1999), שם חיוב החשבון נעשה כל הזמן על ידי יהודה לבדו.
כשניסה להסביר זאת, בסופו של דבר טען התובע שכנגד כי הפעילות של גני אמיר בשנת 1999 לא הייתה גדולה כמו זו של החברה בשנת 1995
(ע' 50 ש' 6-12).
לטענת התובעים שכנגד, אין ממש בטענה זו של הבנק, שכן הבנק אינו חולק על כך שהייתה החלטה לפיה מורשי החתימה יהיו שני בעלי המניות ביחד והמחלוקת היא רק אם היא מתייחסת לכלל חשבונות החברה, או רק לחשבון הנוסף.
תוהים התובעים שכנגד, מה ההבדל לעניין תמיהה זו בין חשבון אחד לחשבון אחר.
לכן אם זה היה רצון החברה, אין לבחון אם היה בכך היגי
ון אם לאו.
בסיכומיהם טענו התובעים שכנגד כי התובע שכנגד לא ידע בחקירתו להשתמש במילה "שליטה" ולמעשה לכך התכוון כשניסה להסביר מדוע נעשה השינוי במורשי החתימה ונדרשו שתי חתימות ביחד כשהיקף הפעילות גדל.
כאמור לעיל,
עמדת הבנק הייתה כי זכויות החתימה בחשבון שונו לראשונה במרץ 2001.
הבנק מפנה לפרוטוקול החברה מיום 27.3.01 לעניין שינוי מורשי החתימה בחשבון שהביא לשינוי המורשים ביום 29.3.01.
מכתב הבנק מיום 28.3.01 מציין כי מורשי החתימה בחברה הם התובע שכנגד ויהודה אמיר ביחד (המכתב סומן נ/3).
התובע שכנגד טען כי במרץ 2001 גי
לה כי אחיו פועל בחשבון ללא ידיעתו ועל כן פעל להעביר החלטה בחברה שהדיחה את יהודה מהחברה.
בחקירה בעניין זה היה אצל התובע שכנגד בלבול מסוים בזמנים, כשלכאורה יהודה הודח יום לפני שנודע לתובע שכנגד על הפעילות החריגה לטענתו בחשבון
(ע' 63 ש' 6-15), אולם נראה כי הדברים הובהרו במסגרת החקירה החוזרת (ע' 71).
כאמור לעיל, אף לגבי המכתב יש מחלוקת בין הצדדים, כשכל צד טוען כי האמור בו תומך בגרסתו.
הבנק לומד ממסמך זה כי רק ממועד זה הבין כי יש סכסוך בין הצדדים וכי זכויות החתימה משתנות ואילו התובעים שכנגד לומדים מן המסמך, כי הבנק ידע כל הזמן כי זכויות החתימה בחשבון אמורות להיות של שני בעלי המניות ביחד ומשום מה לא פעל על פי ידיעתו זו.
לטענת הבנק, כשהבין כי יש סכסוך בין בעלי המניות וכפי שמקובל במקרים כאלה, קבע כי זכויות החתימה תהינה של שני בעלי המניות ביחד עד להסדרת המחלוקת בין בעלי המניות.
בהקשר זה, הבנק ביקש וקיבל רשות להגי
ש תצהיר משלים של מר לומברוזו, אחד מן החותמים על המכתב.
בתצהיר נוסף זה הסביר מר לומברוזו כי הסיבה להוצאת המכתב הייתה המחלוקת עליה דיווח התובע שכנגד.
לעמדתו, אילו מראש נדרשה חתימת שני בעלי המניות על כל חיוב, לא הייתה בעיה שכן בהיעדר חתימה כזו, ממילא לא הייתה מבוצעת הוראה כלשהי.
על כן לטענת הבנק לא ניתן ללמוד ממסמך זה כי הבנק ידע עוד קודם למרץ 2001 כי הרשאת החיוב של החשבון שונתה.
לטענת התובעים שכנגד , סעיף 2 למכתב מעיד כי הבנק ידע כי מורשי החתימה הם ביחד ולא לחוד, שכן אם מורשי החתימה הם לחוד, הרי שהמחלוקת בין הצדדים אינה מונעת המשך פעילות בחשבון.
בנוסף, טוענים התובעים שכנגד כי בתצהיר של מר לומברוזו יש
משום הרחבת חזית שכן הטענה כי הסכסוך בין הצדדים גרם לבנק לשנות את זכויות החתימה מעולם לא נטענה על ידי הבנק קודם לכן.
עוד טוענים התובעים שכנגד כי סעיפים 7-9 לתצהיר הם בבחינת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

מועד שינוי זכויות החתימה – דיון והכרעה
במחלוקת בין הצדדים בשאלת מועד שינוי זכויות החתימה בחשבון, אני מקבלת את עמדת הבנק.
אני סבורה שלא היה בכוונת החברה לשנות את זכויות החתימה בכל החשבונות בסניף נתיבות של הבנק ואם היה בכוונתה לעשות זאת, הרי שהיא לא עשתה כן ולא הודיעה על כך לבנק.
ההחלטה נוסחה כך:
"....
לפתוח חשבון בנק בבנק לאומי סניף נתיבות.
חתימתם של מר אמיר ג'י ושל מר עמר נפתלי בצירוף חותמת החברה, תחייב את החברה בכל פעולותיה בבנק לאומי סניף נתיבות, לכל דבר ועניין.
..."
ההחלטה אומנם מנוסחת באופן כללי ולא מתייחסת מפורשות לחשבון הנוסף על פתיחתו הוחלט, אולם אין בנוסח ההחלטה כל מילה לעניין כוונה לשנות את זכויות החתימה בחשבון.
יתר על כן, לא ניתן לפטור כצירוף מקרים את פתיחת החשבון הנוסף וההחלטה על זכויות החתימה.
על פי התצהיר של התובע שכנגד, החשבון הנוסף נועד לאפשר לחברה לנהל את הפרויקטים הקיימים והצפויים של החברה בחשבונות נפרדים. ייתכן וכך, אולם לא עלה מהחומר שהונח בפני
אם הייתה בחשבון הנוסף פעילות כלשהי אם לאו.
אין מחלוקת כי החשבון הנוסף נסגר באוקטובר 1996.
גם התובעים שכנגד אינם טוענים כי החשבון הנוסף היה חשבון עיקרי של החברה או כי נעשתה בו פעילות כלשהי של החברה ועל כן גם אם לא ברור מדוע נקבעו בו שני בעלי המניות כחותמים במשותף, אין בכך כדי להשליך על דבר.
אין ספק כי בעת שנפתח חשבון של חברה כלשהי בבנק, נדרשת החלטה של אותה חברה לגבי המוסמכים לחייב את החשבון.
כך היה גם כאן וההחלטה עונה על דרישה זו.
על כן, עמדתה של הגב' פרטוק כי ההחלטה נמסרה לבנק בהקשר של פתיחת החשבון הנוסף, וודאי משקפת התנהלות מקובלת בבנק גם אם הגב' פרטוק לא זכרה את ההתרחשות עצמה.
טענו התובעים שכנגד כי לא ניתן לטעון כנגד התובע שכנגד לגבי הניסוח של ההחלטה, אשר לא ציין במפורש שהוא מהווה שינוי להחלטה קודמת בדבר מורשי החתימה בחשבון, שכן זו נוסחה על ידי רואה החשבון של החברה.
אני סבורה כי דווקא משום שרואה החשבון ניסח את ההחלטה, ניתן להסיק מסקנות מהנוסח שלה.
אילו התובע שכנגד היה מנסח את ההחלטה, היה קשה יותר לבחון כל מילה בה ולייחס לה חשיבות.
טוענים התובעים שכנגד, כי אין מקום לתהות על ההיגי
ון בהחלטה זו של החברה, שכן אין מחלוקת שהחשבון הנוסף נפתח עם דרישה של חתימה משותפת של שני בעלי המניות.
אינני יכולה לקבל טענה זו.
דווקא בתקופה שלפי עדות התובע שכנגד הפעילות בחברה הייתה בשיאה, כיצד ניתן להעלות על הדעת כי כל פעולה של החברה בבנק תהיה תלויה בחתימתו של התובע שכנגד, אשר לפי עדותו שלו היה איש שטח שהגי
ע רק בסופי שבוע הביתה.
יתר על כן, כשהחלו בעלי המניות לנהל את עסקיהם דרך גני אמיר בשנת 1997, זכות החתימה בחשבון של גני אמיר, לא רק שלא הייתה לכל בעל מניות בנפרד, אלא שלתובע שכנגד לא ניתנה זכות חתימה כלל (נספח י' לתצהירה של הגב' פרטוק).
התובע שכנגד העיד כי יהודה השיג מספר פרויקטים במועד זה והחברה נכנסה לפעילות שהתגברה לקראת שנת 1999, מדוע אם כן לפי אותו היגי
ון לא נקבעה זכות חתימה משותפת בחשבון של גני אמיר מלכתחילה או לפחות עם התגברות הפעילות?
אתייחס בהמשך לטענת התובע שכנגד כי כלל לא ידע על ההחלטה לפיה בגני אמיר רק יהודה היה מוסמך לחייב את החשבון, אולם גם לגרסת התובעים שכנגד, בגני אמיר לא נדרשה חתימה של שני בעלי המניות ביחד כדי לחייב את החשבון.
בנובמבר 1995 נכנס החשבון להגבלה חמורה ולמשך שנתיים לא הייתה בו פעילות.
לפי סעיף 2.11 לתצהירו של התובע שכנגד, בשלב כלשהו במחצית השנייה של שנת 1995 נכנס החשבון להגבלה רגי
לה, אולם לא הובא בפני
תאריך מדויק של אירוע זה.
בין מאי 1995 לבין מועד הגבלת החשבון, החשבון היה פעיל ואף החברה הייתה פעילה.
התובעים שכנגד לא טענו בשום שלב, כי בתקופה זו הפך התובע שכנגד מאיש שטח, למי שחותם על כל פעולות החברה בבנק.
למעשה הם לא טענו כי הוא חתם על פעולה כלשהי.
האם לטענתם בחשבון הפעיל של החברה בשיא הפעילות שלה, לא נעשתה כל פעולה משך תקופה זו?
קשה לקבל טענה זו.
התובעים שכנגד הפנו לנ/12, החלטה על שעבוד כספי מקורות לטובת הבנק מיום 26.4.98, שם נדרשה חתימה של שני בעלי המניות על שטר המשכון.
לטענתם, עולה מדרישה זו כי הבנק היה מודע לשינוי הרשאת החתימה בחברה.
ספק בעיני אם ניתן להקיש מעניין זה, שכן מדובר בהחלטה ספציפית לגבי פעולה ספציפית.
טענת התובעים שכנגד בדבר אי העדת מנהל הסניף אינה טענה חזקה, מאחר שכאמור לעיל, התובעים שכנגד עצמם החליטו לא להעיד את רואה החשבון שאישר את ההחלטה מאחר שאמר להם כי אינו זוכר דבר והם לא ראו בכך קושי.
אף העדים מן הבנק הבהירו בעדותם כי אינם זוכרים את ההתרחשות, אלא לומדים עליה מתוך המסמכים ומזהים את החתימות של עצמם על מסמכים שונים.
על כן ספק אם היה טעם בזימון מנהל הסניף.
קשה אף להסיק מסקנות כנגד הבנק בשל אי זימונו של יהודה לעדות, לאחר שבתחילה זומן על ידי הבנק כעד.
הבנק מנהל הליך נפרד נגד יהודה וייתכן כי היו לו שיקולים שונים שלא להעידו, אולם ככל שהתובעים שכנגד סברו כי עדותו של יהודה תתמוך בגרסתם, יכולים היו לזמנו בעצמם והם נמנעו מכך.
כנגד כל האמור עומדת העבודה כי נוסח ההחלטה, גם אם לא ציין במפורש שינוי של מורשי החתימה בחשבון, הוא נוסח כללי שלא מתייחס לחשבון הנוסף במפורש וכן העובדה כי גם במסמך של הבנק (מוצג נ/4 ונספח ד' לתצהירה של הגב' פרטוק) לא צוין מספר חשבון, אלא רק שם החברה. אני סבורה כי אין בשני אלה כדי לשכנע כי היה בכוונת החברה לשנות את מורשי החתימה בחשבון ובוודאי אין בכך כדי לשכנע כי החברה הבהירה זאת לבנק והבנק ידע זאת.
העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת עמדת הבנק כי ההחלטה לא נועדה לשנות את מורשי החתימה בחשבון. לבעלי המניות לא הייתה כוונה כזו והבנק לא סבר בשום שלב ולא הייתה לו סיבה לסבור כי זכויות החתימה בחשבון שונו.
בנסיבות אלה, אני סבורה כי החשיבות של המכתב (מיום 28.3.01) פחותה, מאחר שאין טענה של התובעים שכנגד, כי הייתה החלטה נוספת כלשהי של החברה בעניין זכויות החתימה ועל כן אם השינוי לא נעשה במאי 1995, המועד הבא בו יכול היה להיעשות היה מרץ 2001.
אני מסכימה עם התובעים שכנגד, כי עמדת הבנק בנוגע למכתב הייתה לא עקבית ולא ברורה. ההסברים שניתנו על ידי מר לומברוזו בעניין זה, לא תואמים באופן מוחלט את נוסח המכתב.
במכתב לא נקבע כי עקב הסכסוך הבנק דורש חתימה של שני המורשים עד ליישוב הסכסוך.
נכתב כי הדרישה לשני מורשי חתימה היא על פי החלטת החברה.
אני סבורה כי מכתב זה לא נוסח כמלאכת מחשבת והניסיונות לאחר שנים רבות לפרשו, אינם מוצלחים במיוחד.
זאת ועוד, אף אם ככלל, הבנק מעדיף כי בחשבון של תאגי
ד לא תהיה זכות חתימה משותפת על מנת לאפשר פעילות נוחה בחשבון, צודקים התובעים שכנגד, כי בחשבון הנוסף, נקבעו שני בעלי המניות כמורשי חתימה ביחד למרות שלא היה בינהם סכסוך באותו מועד ועל כן נראה כי מר לומברוזו הגזים בטענתו כי הבנק לא יאפשר לפתוח חשבון חברה בו נדרשת חתימה של שני מורשי חתימה יחד אלא במקרה של סכסוך (ע' 38,39).
אולם כל האמור אינו משנה את מסקנתי, שכן התובע שכנגד עצמו מסכים כי במרץ 2001 הוא שינה את זכויות החתימה בחשבון ואין מועד קודם בו התרחש הדבר.
בנסיבות אלה, אינני נדרשת להכריע בשאלה אם תצהירו של מר לומברוזו היה בגדר הרחבת חזית ואם סעיפים 7-9 לתצהיר יש בהם משום טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.
אני סבורה כי במרץ 2001 הייתה "התעוררות" של התובע שכנגד והוא הניע תהליכים שבסופם הפך הוא למנהל היחידי בחברה ומורשה החתימה היחידי שלה ובמסגרת זאת יצא גם המכתב בניסוחו הלא בהיר.
אין במכתב כדי להעיד כי הבנק ידע קודם לכן על השינוי במורשי החתימה נוכח קביעתי כי השינוי לא קרה ולא הודע לבנק במאי 1995 ובוודאי לא קרה או הודע לבנק מאז.

ביצוע פעולות שלא כדין בחשבון – טענות הצדדים
התובעים שכנגד טוענים כנגד הבנק כי אפשר משיכת מזומנים, נתן הלוואות, אפשר העברת כספים לצדדים שלישיים, משיכת שיקים וחיוב החשבון בכרטיסי אשראי והכל שלא כדין, באופן לא סביר ותוך גרימת נזק לתובעים שכנגד.
לטענת התובעים שכנגד, החשבון לא היה פעיל מנוב' 1995 ועד אמצע 1998 עקב ההגבלה שהוטלה עליו. לטענתם, הפעלת החשבון לאחר שנתיים וחצי נעשתה על ידי יהודה בלבד והבנק לא פעל על סמך החלטה כלשהי של החברה לחדש את הפעילות בחשבון.
התובעים שכנגד צירפו לראיותיהם חוות דעת מומחית לגבי הפעולות שלטענתם נעשו שלא כדין בחשבון וההשלכה שלהן על החשבון ועל הרווח שהייתה החברה יכולה להרוויח בשנים הרלוונטיות.
חוות דעת זו היוותה בסיס לתביעה שכנגד אולם איננה חלק מן הראיות המצויות בפני
בית המשפט מאחר שהמומחית לא התייצבה לחקירה ולמעשה התובעים שכנגד וויתרו על חוות הדעת.
בסיכומיהם, מסתמכים התובעים שכנגד על מוצג נ/2 - דפי החשבון של החברה משנת 1998 ועד מרץ 2001.
לטענתם, עיון בנ/2 מראה כי היו משיכות רבות של כספים במזומן מן החשבון, ויש לתהות על כך בהתחשב בכך שמדובר בחברה בע"מ שלא פועלת בדרך כלל במזומן. כמו כן ניתנו הלוואות במאות אלפי שקלים ללא בטחונות, נרכש רכב עבור האם הקשישה של בעלי המניות, נעשו פעולות בכרטיס אשראי והעברות לצדדים שלישיים.
התובעים שכנגד תוהים כיצד כל זה לא נראה לבנק חשוד, למרות שמדובר בחשבון שמצוי בחריגה, ללא מסגרת אשראי, ללא בטחונות ובעברו היה מוגבל.
יתר על כן, לטענת התובעים שכנגד, כל זה מתרחש כשהבנק יודע כי הפעילות של העסק מתנהלת בחשבון של גני אמיר. לטענת התובעים שכנגד, עקב ידיעה זו של הבנק, היה ברור לבנק או היה צריך להיות ברור לו כי מדובר בפעילות שכל כולה למטרותיו האישיות של יהודה.
התובעים שכנגד מפנים לעדותה של הגב' פרטוק על פיה כל הפעילות הזו נעשתה על פי חתימה אחת של יהודה (ע' 20 ש' 19-21).
ביתר פירוט, התובעים שכנגד מתייחסים לפעולות הבאות שלטענתם נעשו שלא כדין, כפי שנטען על ידי התובע שכנגד בתצהירו: משיכות מזומן על ידי יהודה, מיום 1.1.00 ועד יום 26.3.01 בסכום של 75,194 ₪ (נספח 15 לתצהיר התובע שכנגד); משיכת שיקים בסכום של 590,861.6 ₪ בחתימתו של יהודה בלבד בתקופה זו.
הלוואות שניתנו: ביום 22.12.99 הלוואה בסכום של 120,000 ₪ (נ/7 ו - נ/8);
ביום 24.3.00 הלוואה בסכום של 360,000 ₪ (ניתן לראות אסמכתא בנ/2); ביום 23.2.01, הלוואה בסכום של 40,000 ₪ לרכישת רכב על שם האמא (נ/9 ו - נ/10) ובאותו יום הלוואה נוספת בסכום של 40,000 ₪ (נ/11);
העברת כספים לצדדים שלישיים בסכום של 101,903 ₪ וכרטיסי אשראי פרטיים שחויבו בסכום של 154,519 ₪.
לעניין ההלוואה בסכום של 120,000 ₪ מיום 22.12.99, התובעים שכנגד מפנים לנ/8, אשר הוא לכאורה החלטה של החברה לקחת הלוואה זו, אולם אין במסמך אישור עו"ד או רו"ח של החברה, במקום בו אמור להיות אישור כזה. התובעים שכנגד מציינים כי לגבי ההלוואה של 40,000 ₪ לרכישת הרכב, אין לבנק כל פרוטוקול של החברה שהחליטה לקחת הלוואה זו.
לגבי פרוטוקולים של החברה לפיהם לכאורה הוסמך יהודה לבקש כרטיס אשראי לחברה ולחתום על שטרי משכון מקרקעין לטובת הבנק (צורפו כנספחים ז' וח' לתצהירה של הגב' פרטוק), טוענים התובעים שכנגד כי מדובר בפרוטוקולים מזויפים, התובע שכנגד מעולם לא ראה אותם ועו"ד עמיאור שלכאורה אישר כי ההחלטות התקבלו כדין, כלל לא היה עורך הדין של החברה באותה תקופה.
עוד טוענים התובעים שכנגד כי עדותו של התובע שכנגד לא נסתרה ועלה ממנה כי הוא לא ידע על ת/1 ו – ת/9 (ע' 71 לפרוטוקול).
ת/1 הוא הפרוטוקול של גני אמיר לפיו יהודה היה מורשה חתימה בלעדי בגני אמיר ות/9 הוא מסמך מיום 15.5.97 מסוכנות הביטוח לפיו על בעלי המניות לעמוד בתנאים שונים כדי שסוכן הביטוח ייפגש עם חברת הביטוח שדחתה את תביעתם בעניין הרכב שנגנב.
לטענת התובעים שכנגד, מי שחתם על מסמכים אלה היה יהודה שניהל את כל עסקי החברה מאחורי גבו של התובע שכנגד.
הבנק מצידו טען כי פעל על סמך זכויות החתימה הידועות לו של החשבון על פיהן יהודה היה מוסמך לחייב את החשבון לבד ולא נדרשה חתימה של התובע שכנגד כדי לחייב את החשבון.
הגב' פרטוק בסעיף 19 לתצהירה טענה כי יהודה שעבד נכסי מקרקעין וקיבל אשראים שונים והדבר אפשר את המשך פעילותה העסקית של החברה.
הבנק אינו טוען כי ערך בירור כלשהו עם יהודה בנוגע לפעילות בחשבון ותשובותיו של יהודה הניחו את דעתו ואינו מסביר בשום דרך, מדוע החשבון חזר להיות פעיל ואם לעמדת הבנק מדובר בפעילות שגרתית וסבירה של החברה אם לאו.
עם זאת לבנק טענות אחרות.
לטענת הבנק, טענות התובעים שכנגד נסמכו על חוות דעת שהוכנה על ידם ובסופו של יום לא הוגשה לאחר שהם וויתרו על עדותה של המומחית מטעמם ועל כן למעשה אין לטענותיהם על מה לסמוך.
הבנק טוען כי אין לקבל גרסתו המיתממת של התובע שכנגד לעניין ידיעותיו לגבי הנעשה בחשבון מאחר שדיווחים על הנעשה בחשבון נשלחו באופן מסודר לחברה והתובע שכנגד הוא מנהל ובעל מניות בחברה.
אולם עיקר טענתו של הבנק היא, כי לא נגרם שום נזק לתובעים שכנגד, מאחר שבנוב' 1995 כשהחשבון הוגבל, יתרת החובה בו עמדה על 771,847 ₪ (ת/3) וביום 28.3.01, יתרת החובה הייתה 413,566 ₪ (ת/3, ת/4, ע' 51 ו – 52).
על כן גם אם החשבון התנהל שלא כדין, והבנק אינו מודה בכך, הרי שלטענתו לא ניתן להצביע על נזק שנגרם לתובעים שכנגד ועל כן דין התביעה להידחות.

ביצוע פעולות שלא כדין בחשבון – דיון והכרעה
אתחיל ואומר כי אכן לא ניתן להסתמך על חוות דעת המומחית מטעם התובעים שכנגד, לאחר שלא התייצבה לחקירה והתובעים שכנגד למעשה וויתרו על חוות דעתה.
עם זאת, נראה כי ההתנהלות בחשבון, של משיכות מזומן, משיכות שיקים, הלוואות וכיו"ב, ניתנת לבחינה אף מתוך דפי החשבון עצמם (מוצג נ/2) וככל שהיא עולה מתוך דפי החשבון ניתן להתייחס אליה ולבחון טיבה, גם ללא חוות הדעת.
אני סבורה כי התנהלות הבנק איננה נקייה מספקות.
עיון בדפי החשבון (נ/2), מראה כי החל מינואר 2000 ועד מרץ 2001, הפעילות בחשבון התגברה מאוד והבנק לא טען כי ידע את הטעם לכך או ביקש לדעת את הטעם לכך. אף ההלוואה לרכישת רכב לאמם של בעלי המניות, לא קיבלה הסבר מניח את הדעת על ידי המצהירים מטעם הבנק.
ניתן אף לתהות בנוגע להלוואות האחרות שניתנו לחברה.
כפי שציינו התובעים שכנגד, החלטת החברה במוצג נ/8, לקחת הלוואה בסכום של 120,000 ₪ ביום 22.12.99, לא קיבלה אישור עו"ד או רו"ח.
הגב' פרטוק נחקרה בעניין זה ואישרה כי על סמך ההחלטה במוצג נ/8 ניתנה ההלוואה ומוצג נ/8 אף הוגש באמצעותה.
ניתן לתהות אם כן על התנהלות הבנק בנוגע להלוואה זו, אולם אין מחלוקת כי הלוואה זו נפרעה מתוך החשבון חודשיים לאחר שנלקחה.
על כן, לכל היותר הנזק במתן הלוואה זו היה ריבית של חודשיים.
במאמר מוסגר אציין כי הגב' פרטוק לא נחקרה בנוגע להיעדר אישור עו"ד או רו"ח להחלטה וככל שהיה לה הסבר בעניין זה, לא ניתנה לה אפשרות לתת אותו.
אף ההלוואה בסכום של 360,000 ₪ מיום 24.3.00, נפרעה במלואה חודש לאחר שנלקחה, ביום 10.4.00 (ע' 68 ש' 17-23).
העלות לחברה של הלוואה זו הייתה ריבית של 17 יום.
על כן, ניתן לתהות מה תכלית הייתה למתן הלוואות אלה שהושבו לבנק בסמוך לאחר נטילתן, או אף אם ניטלו כדין, אולם קשה לדבר על נזק משמעותי שהן גרמו לתובעים שכנגד.
למרות הספיקות עליהם עמדתי לעיל בנוגע להתנהלות הבנק בנוגע לחשבון, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי הבנק התרשל כלפי התובעים שכנגד או הפר את ההסכם עמם וזאת מטעמים רבים שאפרט להלן.
אתחיל בכך שהתובע שכנגד העיד על עצמו כי מי שטיפל בענייני הבנק היה יהודה והוא עצמו היה איש שטח.
על כן אם פעל הבנק על פי הנחיותיו של יהודה בשנים 1998-2001, הרי שבכך המשיך ונהג כפי שנהג כל השנים, הן בחשבון והן בחשבון של גני אמיר.
זו הייתה ההתנהלות המקובלת על כל הנוגעים בדבר.
התובע שכנגד בסעיף 2.15 לתצהירו מצהיר כי לא בדק את החשבון משום שכל הפעילות הייתה אמורה להתבצע בחשבון של גני אמיר.
אולם התובע שכנגד אינו טוען כי את החשבון של גני אמיר הוא בדק. כפי שהסביר התובע שכנגד היטב, הוא היה איש השטח והניהול כולו נעשה על ידי יהודה, עליו סמך התובע שכנגד בעיניים עצומות כאמור בסעיף 2.16 לתצהירו ("נתתי אמון מלא ביהודה...").
מדוע אם כן צריך היה הבנק לחשוד ביהודה?
התובע שכנגד היה מגי
ע רק בסופי שבוע הביתה וברור שלא בדק דבר וחצי דבר לגבי ההתנהלות הכספית של העסק המשפחתי, לא בחשבון, ולא בחשבון של גני אמיר.
התובעים שכנגד טוענים לכמעט לקנוניה בין יהודה לבין הבנק.
על כן הגי
שו תביעתם שכנגד.
מה שלא ברור הוא מדוע לא הוגשה הודעת צד שלישי נגד יהודה בכל הנוגע לתביעה של הבנק.
לטענת התובעים שכנגד המרוויח העיקרי ממצב הדברים היה יהודה – מדוע אם כן, למרות שלטענת התובעים שכנגד, כל הכספים שנמשכו שלא כדין מהחשבון שימשו את יהודה באופן אישי – לא הוגשה נגדו הודעת צד שלישי על ידי התובעים שכנגד.
כשנחקר התובע שכנגד בעניין זה, טען כי לא תבע את יהודה משום שהוא אח שלו (ע' 58 ש' 18).
אולם התובע שכנגד הצהיר בתצהירו כי מרגע שהבין מה נעשה בחשבון פרצה מריבה קשה בינו לבין יהודה ונוצר בינהם נתק שנשאר מאז (סעיף 3.5 לתצהיר).
קשה אם כן לקבל הסבר זה לאי הגשת תביעה נגד יהודה.
אוסיף לכך, כי בניגוד לטענה של התובע שכנגד, כי חברה בע"מ לא מתנהלת באמצעות משיכת מזומנים ועל כן עצם משיכת המזומנים מן החשבון הייתה צריכה לעורר חשד אצל הבנק, טען הוא עצמו בסעיף 2.15 לתצהירו כי בחשבון של גני אמיר לא הונפקו כלל שיקים וכל הפעילות נעשתה באמצעות העברות בנקאיות ומשיכות מזומן בדלפק.
מדוע אם כן צריכה הייתה להידלק נורה אדומה אצל הבנק בשל משיכות מזומן בחשבון?
לא ניתן אף להתעלם מכך שבשורה התחתונה, האובליגו של החברה בחשבון קטן לאורך שנים אלה.
לא הוצגו בפני
כל דפי החשבון מנוב' 1995 ועד מרץ 2001 שכן נ/2 מתחיל בינואר 1998.
בנוב' 1995 יתרת החובה בחשבון עמדה על קרוב ל – 800,000 ₪, אולם בינואר 1998, יתרת החובה ירדה לכ – 180,000 ₪.
הצדדים לא הבהירו לבית המשפט כיצד התרחשה ירידה זו.
לאורך שנות הפעילות בחשבון עד מרץ 2001, היתרה עלתה וירדה, כשמלבד ההלוואות ופעילות משיכת השיקים והמזומן וכיו"ב, היו גם העברות של כספים לחשבון בפעולות יומן.
למעט 99,000 ₪ שהועברו מחשבון האם לחשבון החברה והעניין הועלה בחקירה הנגדית של מר לומברוזו, כל שאר הסכומים שהועברו (לעיתים מאות אלפי שקלים), לא הוסברו על ידי מי מהצדדים.
בחשבון הייתה אם כן פעילות של חיובים אולם גם נכנסו כספים לחשבון וגם אם בסופו של יום נותרה יתרת חובה של כ – 413,000 ₪, לא ניתן לומר כי החשבון התנהל באופן "שערורייתי", שחייב כל פקיד בר דעת לתהות לגביו.
יתר על כן, אני סבורה כי מחומר הראיות עולה ספק משמעותי אם התובע אכן היה שרוי באי ידיעה מוחלט של התנהלות הדברים בחשבון עד שנת 2001.
אני סבורה כי התובע שכנגד ידע הרבה יותר ממה שהוא מודה שידע.
הוא ידע כי אמורים להתקבל כספים ממקורות וחתם על שיעבוד שלהם לטובת הבנק.
הוא ידע כי החשבון מוגבל וכי על מנת להפעיל את העסק הוקמה חברה חדשה (גני אמיר) ונפתח חשבון חדש.
התובע שכנגד ידע כי יהודה משכן נכסים של אמם לטובת החשבון.
כאמור לעיל, הבנק הצביע על משכון שני נכסים על ידי יהודה לטובת חשבון החברה והתובע שכנגד טען כי מדובר בפרוטוקולים מזויפים של החברה.
עם זאת הסכים התובע שכנגד כי שמע על המשכון, כלומר הוא לא היה מנותק לחלוטין מן ההתרחשות.
התובע שכנגד תהה מדוע לשעבד נכסים כשלחברה יש הרבה כסף (ע' 70 ש' 8-11).
למרות תהייה זו של התובע שכנגד, הוא לא ניגש לבנק בזמן אמת (מאי 1999) לברר מדוע נעשה המשכון.
התובע שכנגד מציג עצמו כצד נפגע תמים, אולם קשה לקבל הצגה זו של הדברים.
התובע שכנגד מספר בשוויון נפש על כך שבשל חובות רבים של החברה, כשהתקבלה הזמנת עבודה חדשה משמעותית, החליטו הוא ואחיו לפתוח חברה חדשה וחשבון בנק חדש.
על פני הדברים נראה כי במקום לשלם לנושים של החברה את החובות כלפיהם (שהוא עצמו טוען כי היו רבים – סעיף 2.13 לתצהירו), החליטו בעלי המניות לפתוח חברה חדשה.
ניתן לתהות אם הבנק ידע זאת ונתן לכך יד, אולם התובע שכנגד ללא ספק ידע זאת וראה בכך התנהלות סבירה לחלוטין.
אם יטען התובע שכנגד, כי עשה זאת משום שסבר כי חובות החברה ייפרעו מתוך התקבולים שצפויים היו להתקבל ממקורות (ע' 53 ש' 9-19), ניתן לתהות כיצד קרה שהתובע שכנגד לטענתו, לא בדק בזמן אמת אם תקבולים אלה אכן שימשו לפירעון חובות החברה ולכך אתייחס בהמשך הדברים.
הדבר מתמיה במיוחד נוכח טענת התובע שכנגד כי החל ממאי 1995 חתימתו נדרשה לצורך ביצוע כל פעולה בחשבון.
קשה לטעון טענה זו ומן הצד השני לטעון לבורות מוחלטת בכל הנוגע להתנהלות בחשבון, לרבות יתרת החובה הגדולה, תקבולים שהתקבלו או שהיו אמורים להתקבל, חיובים שחויבו וכיו"ב (ע' 53-56).
התובע אף מעיד על עצמו כי לא חתם על דוחות כספיים של החברה (ע' 54 ש' 9-10).
קשה אף לקבל את גרסת התובע שכנגד בנוגע לשכרו.
לטענתו עד 11/95 קיבל משכורות באופן מסודר ולאחר מכן
בין 1995 ל – 2001, קיבל משכורת לא מסודרת "אני לא יודע מה הסיבה יכול להיות מצב שקיבלתי 30,000 ₪ על כמה משכורות..." (ע' 56 ש' 7-9).
אף משנת 2001 ואילך לא קיבל התובע שכנגד משכורת מסודרת (ע' 55 ש' 1-3).
קשה להבין במצב זה, כיצד היה התובע ביתרת חובה בחשבון האישי שלו של 30,000
₪ בלבד (ע' 55 ש' 12-18).
אם במשך חמש שנים וחצי שבין נובמבר 1995 למרץ 2001, התובע שכנגד לא קיבל משכורת מסודרת, כיצד זה לא בדק את מצב החשבונות של החברה.
התובע שכנגד מנסה ליצור מצג, לפיו רכב בעלות של 80,000 ₪ שראה אצל אמו, גרם לו לגלות את כל מעשיו של יהודה בחשבון החברה, אולם אינו מסביר כיצד שש שנים של משכורת לא סדירה, לא גרמו לו לתהייה כלשהי.
התובע שכנגד אף ידע כי היו חובות נוספים של לקוחות לחברה וידע כי לחברה לא היה כסף להגי
ש תביעות נגד לקוחות אלה ובסופו של יום התביעות התיישנו (ע' 53 ש' 23). ספציפית ידע התובע שכנגד כי מועצה מקומית באר יעקב הייתה חייבת לחברה על פי חשבונות מאושרים כ – 680,000 ₪ וטען כי רק בשל קשיים כספיים (היעדר מימון לתשלום אגרת בית המשפט) סכום זה לא נתבע.
התובע שכנגד האשים בכך את הבנק שלא הסכים להעמיד את סכום האגרה לטובת העניין.
ספק אם ניתן להטיל את האחריות על הבנק בעניין זה, אולם אין ספק כי התובע שכנגד היה מעורה במצבה של החברה יותר מכפי שהוא מוכן להודות.
התובע שכנגד ידע כי היה לחברה חשבון נוסף בבנק מזרחי.
ידע כי יהודה היה מורשה חתימה גם בחשבון זה וכי בנק מזרחי הגי
ש תביעה כנגד החברה בנוגע לחשבון זה ובסוף היה הסדר חוב.
אף בעניין חשבון זה טען התובע שכנגד כי לא ידע דבר בנוגע להתנהלותו (ע' 70 ש' 12-22), למרות שבאופן כללי ידע על החשבון ועל הגי
רעון.
על כן עולה האפשרות שהתובע שכנגד ידע היטב מה קרה בחשבון ועד שלב מסוים התנהלות זו הייתה מקובלת עליו ומשלב מסוים מטעמים שלא הובהרו, התנגד לה.
אפשרות זו מסתברת יותר כשבוחנים את התנהלות התובע שכנגד במרץ 2001.
על פני הדברים, אם גרסת התובע שכנגד הייתה נכונה, עם גי
לוי מעשיו של יהודה בחשבון, הדבר ההגי
וני לעשות היה שהתובע שכנגד יעזוב את החשבון ואת החברה וישאיר את יהודה עם כל ה"נזק" שהוא יצר, לכאורה ללא ידיעת התובע שכנגד.
אולם התובע שכנגד עשה בדיוק ההפך.
משום מה, הוא לקח על עצמו את כל האחריות להתנהלות של יהודה, אשר לטענתו לא ידע עליה והיא נעשתה מאחורי גבו ובניגוד להחלטות החברה.
התובע שכנגד נשאל אם לאחר שבשנת 2001, הבין מרואה החשבון של החברה כי יהודה לקח את כל הניירת, פנה ליהודה ושאל אותו מדוע עשה כן.
התובע שכנגד השיב כי לא פנה בעניין זה ליהודה כי היה בריב איתו (ע' 60 ש' 17-21).
התובע שכנגד טען שהוא פנה בעניין לרואה החשבון עצמו (הפנה לנספח ג' לבקשה לביטול

פסק דין
שהוגשה ביום 19.2.08, למכתב מיום 28.3.01 לרואה החשבון).
אולם עיון במכתב זה אינו תואם את דברי התובע שכנגד.
במכתב זה מודיע התובע שכנגד לרואה החשבון על השינויים בחברה ומציין כי כל מה שנעשה על ידי רואה החשבון על פי הוראת יהודה יהיה באחריות יהודה ורואה החשבון.
הוא איננו דורש להבין מדוע כל המסמכים נלקחו על ידי יהודה ומדוע רואה החשבון אפשר זאת.
אילו הגי
ש התובע שכנגד הודעת צד שלישי כנגד יהודה ורואה החשבון, ברוח הדברים שנאמרו במכתבו האמור, היה בכך משום תמיכה לגרסתו, אולם הוא כאמור לא עשה כן (ורואה החשבון אף איננו בן משפחה).
כלומר, במכתב אחד ומן השפה ולחוץ טוען התובע שכנגד כי האחריות היא על יהודה ולמרות זאת לוקח על עצמו את כל האחריות כלפי הבנק, הופך עצמו לבעל זכות חתימה יחיד בחשבון וזאת מבלי שהוא נותן כל הסבר להחלטה זו שלו.
התנהגות זו מתיישבת יותר עם שיתוף פעולה בין בעלי המניות אם לא עד היום, אז לפחות עד מרץ 2001.
הדבר עולה אף מההתנהלות לגבי החשבון של גני אמיר.
בתצהירו בסעיף 2.15 טוען התובע שכנגד, שמאחר שבחשבון של גני אמיר לא היו שיקים ובשל היותו איש השטח שלא היה מגי
ע לבנק ולא יכול היה לחתום על כל ההעברות, הוחלט בין בעלי המניות כי בחשבון של גני אמיר כל אחד מבעלי המניות יוכל לחייב את החברה לחוד.
כשנשאל התובע שכנגד לגבי החלטת החברה מיום 11.11.97, על פיה יהודה היה מורשה חתימה יחיד בגני אמיר (ת/1), טען התובע שכנגד שאינו מכיר החלטה כזו ואף אחד לא התייעץ איתו (ע' 47 ש' 26-30). אולם אף לגרסת התובע שכנגד, בגני אמיר לא נדרשו שתי חתימות של בעלי המניות ביחד, אלא נדרשה חתימה אחת בלבד.
מה שברור הוא, כי אם הבנק סבר שרק יהודה מורשה לפעול בחשבון של גני אמיר והתובע שכנגד מעולם לא שמע על כך, הרי שהוא אף לא ניסה לברר דבר לגבי חשבון זה, שכן אילו ניסה לעשות כן, היה מן הסתם נתקל בתשובה שאיננו מורשה חתימה בחשבון ועליו לפנות באמצעות יהודה.
התובע שכנגד לא טען כי היה פעיל בחשבון של גני אמיר וידע מה מתרחש בו.
היה מקום כי התובע שכנגד יבהיר כיצד הוא מתיימר לדעת כי החשבון של גני אמיר היה היחיד באמצעותו נוהלו העסקים המשפחתיים (סעיף 2.15 לתצהירו) בנסיבות בהן הוא לא פעל בחשבון וייתכן כי אף לא היה מורשה לפעול בחשבון.
התובע שכנגד נחקר בעניין זה וטען בניגוד לאמור בתצהירו, כי רק בשנת 1999 שונו מורשי החתימה בגני אמיר כך שכל בעל מניות יוכל לחתום לבד, אולם לא יכול היה להציג פרוטוקול של גני אמיר לתמוך בטענה זו (ע' 48 ש' 16-30). בשורה התחתונה, גרסתו הייתה כי הוא היה איש השטח והבין מאחיו כי נכנסים תקבולים לחשבון גני אמיר והסתפק בכך. על כן, לא ברור על בסיס מה טוען התובע שכנגד לידיעות מסוימות ונחרצות לגבי אופן הפעילות בחשבון, בעוד הוא מתכחש לכל ידיעה אחרת.
ככלל, נושא הפעילות בחשבון ובחברה לא התבהר דיו.
התובע שכנגד טען כי משנת 1998 עד שנת 2001 לא ידע מה קורה בחברה כי לא ביצע בה עבודות (ע' 49 ש' 4-6. בשנים 1996-1997 החשבון היה מוגבל).
התובע שכנגד טען בתצהירו כי החוב שנוצר בחשבון עקב מעשיו של יהודה והסטת תקבולי מקורות לחשבון האם, יצרו "בור" שמנע מהחברה להרוויח וממנו להתפרנס ממנה (סעיף 3.2 לתצהיר).
כל זאת למרות שלכאורה, משנת 1995, מדובר בחשבון של חברה לא פעילה שהתובע שכנגד כלל לא התפרנס ממנה.
אין ספק כי לפחות ממרץ 2001, מטעם כלשהו חזר התובע שכנגד לפעול דרך החשבון.
התובע שכנגד טוען שאולץ על ידי הבנק לקחת הלוואה של 250,000 ₪ לכיסוי חלק מהגי
רעון בחשבון משום שהיה באמצע פרויקטים ולא יכול היה להתנגד לבנק.
כלומר הפעילות של העסק לא כולה הייתה דרך גני אמיר.
התובע שכנגד נשאל מדוע החל לפעול דרך החברה ולא דרך גני אמיר בשנת 2001 וטען כי עבד דרך גני אמיר וגני אמיר הכניסה כסף לחשבון (ע' 66 ש' 31,32).
אולם יש יסוד לסברה כי הייתה פעילות של החברה בחשבון אף בין השנים 1998 ל – 2001 שכן כאמור לעיל, במהלך שנים אלה היו גם תקבולים בחשבון זה.
הסכומים שטוען התובע שכנגד שהוצאו מהחשבון, מגי
עים לקרוב למיליון וחצי ₪ ואין מחלוקת על כך שבחשבון החברה במרץ 2001 לא הייתה יתרת חובה בסכום זה.
כאמור היו אף תקבולים בחשבון והשאלה מניין נכנסו לא התבהרה וניתן רק לשער כי הם נכנסו מפעילות של החברה.
העולה מן המקובץ הוא, כי אינני יכולה לקבל את גרסתו של התובע שכנגד לבורות מוחלטת שלו בנוגע לחשבון ובוודאי אינני יכולה לקבל את גרסתו הנחרצת כי משנת 1995, כל פעילות העסק המשפחתי בוצעה דרך גני אמיר בלבד ובאמצעות החשבון של גני אמיר.
החשבון היה מוגבל שנתיים ולאחר מכן הייתה בו פעילות מינורית עד שנת 2000 ולאחר מכן החלה בו פעילות משמעותית יותר, אולם לא השתכנעתי כי התובע שכנגד לא ידע על כך דבר והכל נעשה מאחורי גבו וכן לא השתכנעתי כי כל הפעילות הייתה קשורה ביהודה לבדו, או כי הפעילות הייתה חריגה באופן כזה שלא סביר היה כי הבנק לא פנה אליו לברר את פשרה.
לא השתכנעתי אף בטענת התובעים שכנגד כי הבנק היה מודע לכך שכל הפעילות העסקית של העסק נעשתה באמצעות גני אמיר החל משנת 1997.
בניגוד לטענת התובעים שכנגד,
עניין זה לא אושר על ידי הגב' פרטוק בעדותה.
הגב' פרטוק נשאלה על כך והשיבה כי באותה תקופה לא הייתה בסניף (ע' 19 ש' 19-21).
על כן, ספק אם כל פעילות העסק בוצעה דרך גני אמיר וספק אם כך סבר הבנק.
כדי לקבוע כי הבנק התרשל, יש לבחון את רמת הזהירות הנדרשת מבנק בנוגע לחשבון של לקוח אשר על פני הדברים מתנהל באמצעות מורשה חתימה כדין.
בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט קוסטמן ואח' פד מז(5)31 נקבעו השיקולים שיש לשקול בקביעת גבולות אחריות הבנק כלפי לקוחו.
שם בע' 32 נקבע:
"... נזכור ונזכיר כי מדברים אנו במורשה הלקוח, שעל-פי חזות פני הדברים פועל הוא בסמכות (כגון על-פי ייפוי-כוח), אך למעשה חורג הוא מהרשאתו תוך פגי
עה באינטרסים של הלקוח.
.41
גורם אחד העשוי להיות לעניין הוא אישיותו של הלקוח (גי
ל, רמת השכלה, הבנה). אשר לחברה - הפועלת ברגי
ל באמצעות מיופי-כוח - עשויה להישאל שאלה על דבר גודלה (חברה "קטנה" נדמית יותר לאדם). גורם נוסף יימצא ברמת הפעילות העסקית המקובלת של הלקוח. עשויה להישאל שאלה אם הלקוח מוכר לבנק (למנהל הסניף, לסגנו וכולי), ומה מסכת היחסים שהתפתחה ביניהם. האם סניף הבנק הוא גדול או קטן, ומה דרך הטיפול המקובלת בו בלקוחות. גורמים נוספים שלעניין עשויים להימצא במקרה ספציפי זה או אחר, כגון בענייננו, שכחולי נהג לבקר בבנק מעת לעת ולשוחח עם הפקידים בו....".
באותו עניין נקבעה רשלנות של הבנק גם על סמך פערי ההתנהלות של הלקוח ומיופה הכוח שמעל וכך נקבע בע' 35:

"... העובדה שכחולי נהג לבקר בבנק לעתים מזומנות, התעניין בחשבונותיו ה"רגי
לים" (ב"חשבונות פרוסט" לא התעניין כי לא ידע כלל על קיומם), אך איש בסניף לא גלה את אוזנו באשר לפעילותו הכספית ההרפתקנית של פרוסט בשמו (של כחולי), לא כל שכן באשר לאותם מסמכים "מיוחדים" שפרוסט יצר בסיוע הבנק וסכומי העתק ששולמו מחשבונו כריבית ... תופעות מוזרות אלו הפכו מוזרות שבעה מונים בשים לב לפעילות הכספית האדירה שניהל פרוסט בחשבון הדביטורי - לרבות חיובו של אותו חשבון בריבית בת עשרות אלפי שקלים - ובצדה התמקחותו של כחולי על "אגורות" שהבנק חייב אותו כעמלות בחשבונותיו ה"רגי
לים". האם לא עלה על דעתם של מנהלי הסניף כי תופעה מוזרה מתרחשת לנגד עיניהם, שכחולי כמו מחפש את האתונות ובה בעת מאבד את המלוכה? ... אכן, אין להקל ראש בשיקולים שמעלה חברי, השופט גולדברג*, באשר לפעילויות עסקיות של כחולי בשנות השבעים. ואולם גם אם עשה כחולי אותן פעילויות עסקיות המיוחסות לו - דבר שהוטל בו ספק - דומני שאין באלו כדי להכריע את הכף. וכמה טעמים בדבר: ראשית, והוא עיקר: אותם מסמכים שחברי, השופט גולדברג, מצביע עליהם - והם משנת

1972
ומשנת

1974
- נחתמו בידי כחולי עצמו ולא בידי פרוסט, ועל כן קשה בעיניי להקיש מהם ל"מסמכי פרוסט". שנית, מסמכים אלה היו מוגבלים בסכומי הכסף שבהם, להבדילם ממסמכי פרוסט שהיו מסמכים "פתוחים" וללא כל הגבלה, לא בסכומי כסף ולא בזמן. ואחרון: בעת פתיחת החשבון הדביטורי בידי פרוסט היה כחולי בן

.83
הכך ראוי לנו כי נפרש חובתו של בנק כלפי לקוח שהוא בין "גבורה" לבין "לשוח", והוא מיושבי בית ואינו מאנשים השקועים בעסקיהם? השאלה שאלה והתשובה בה. ..." .
אם ננסה ליישם אמות מידה אלה לענייננו, הרי שעד מרץ 2001, התובע שכנגד לפי עדותו שלו לא פקד את הסניף.
כל ההתנהלות תמיד הייתה מול יהודה.
כל המסמכים תמיד נחתמו על ידי יהודה עבור החברה – כיצד היה על הבנק לנחש שעד שלב מסוים נעשה הדבר בהרשאה ומשלב מסוים נעשה הדבר ללא הרשאה (ככל שאכן נעשה הדבר ללא הרשאה)?
ברע"א 3394/13 בנק הפועלים בע"מ ואח' נ. עו"ד חיים שפיגל מנהל עיזבון שפרינצה תקווה שכטר ז"ל ואח' נקבעה רשלנות של הבנק משום שהמנוחה ניהלה שנים חשבון רגוע מבלי לממש חסכונות ולפתע בגי
ל 82 עברה לפעילות פיננסית סוערת באמצעות המטפלת שלה שהייתה מיופת כוח בחשבון והדבר היה צריך להדליק נורה אדומה במיוחד נוכח פנייה של קרובי משפחתה של המנוחה שציינו ירידה בכושר המנטאלי של המנוחה:
"... שהמנוחה ניהלה את חשבונה במשך שנים רבות ללא משיכות חריגות ומבלי שמימשה את חסכונותיה, תוך שהיא חוסכת גם חלק מההכנסות הקבועות שהוזרמו לחשבונה. כך, רק בעת שהייתה המנוחה כבת 82 עבר חשבונה ממצב של "פעילות רדומה" לפעילות פיננסית "סוערת" במסגרתה נמשכו מהחשבון מאות אלפי שקלים כל חודש. והנה, אף שהבנק נהג להתקשר ללקוח כאשר ניתנה הוראת משיכה בסכום העולה על 50,000 שקל מחשבונו, איש לא שוחח עם המנוחה או נפגש עמה.
... לא למותר להוסיף ולציין כי בית משפט זה כבר עמד בעבר על חובת הזהירות המוטלת על הבנק כלפי לקוחותיו, והטעים כי חובת הבנק לנקוט באמצעים להגנת חשבונות לקוחותיו חלה ביתר שאת בהתייחס לפעילויות בלתי שגרתיות בחשבון הבנק
.... דומה כי חובה זו חלה ביתר שאת ביחס ללקוחות מבוגרים או חולים, ולא כל שכן כאשר מתעורר חשד בנוגע למצבם הקוגניטיבי. כאשר מתרחשת פעילות מעוררת חשד בחשבונותיהם של לקוחות כאלה, יכול הבנק להיות במקרים רבים "מונע הנזק הזול ביותר" על דרך עריכתן של הבדיקות המתחייבות על מנת לוודא כי הפעילות בחשבון אכן משקפת את רצון הלקוח
...".
בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ. מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל ואח' נעשתה הבחנה בין חשבון עיזבון התחום ומוגבל על פי הדין לבין חשבון פיקדון המנוהל על ידי עורך דין עבור לקוח בנאמנות, כשלגבי השני נקבע כי רק במקרים חריגי
ם ייקבע כי היה על הבנק לדעת כי הפעולות אינן כשרות.
באותו עניין נקבע כי הוא אחד מן המקרים החריגי
ם בין היתר משום העברה של כספים מחשבון הפיקדון לחשבון הפרטי של עורך הדין שהיה ביתרת חובה גבוהה וזאת מיד עם העברתם של הכספים מחשבון העיזבון בבנק השני לחשבון הפיקדון.
בע"א 8098/09 כהן ואח' נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח' בסע' 18 לפסק הדין נקבע:
"... רמת הזהירות המוטלת על הבנק משמעה לנקוט בכל האמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, בכפוף להנחה שברוב המקרים נותני ההוראות לבנק הם אנשים ישרים, ולכן גם אין בסיס לקבוע כי חלה חובת חקירה מקיפה ביחס לפעולות שעל פניו נחזות כשרות ותקינות. לצד זאת, במקרי גבול, בהם פעולת השלוח מעוררת חשד, באופן המטיל ספק שניתנה הרשאה לבצעה, נדרש הבנק לנקוט אמצעי זהירות ממשיים יותר בכדי לקיים את חובת הזהירות שחלה עליו כלפי הלקוח....".
נראה כי בענייננו, אין אינדיקציה כי הבנק היה חייב לפנות לתובע שכנגד דווקא.
לאורך השנים רק יהודה עמד איתו בקשר.
בבנק התנהלו שני חשבונות של העסק המשפחתי (לאורך השנים היה חשבון נוסף) ולא הייתה סיבה טובה להניח שדווקא בחשבון אחד יהודה מרמה את אחיו.
במרץ 2001, הבין הבנק כי קיים סכסוך בחברה ודרש כי תהיה הסדרה של זכויות החתימה בחשבון.
הסדרה כזו לא אחרה להגי
ע ומאז אותו מועד, מורשה החתימה היחידי בחשבון היה התובע שכנגד.
על כן, אני דוחה טענת התובעים שכנגד כי הבנק התרשל בכל הנוגע לחשבון ועליו האחריות ליתרת החובה בחשבון במרץ 2001, או כי הפר את ההסכם עם התובעים שכנגד.
וודאי אין שחר לטענה כי הבנק גרם לחברה שלא להרוויח ולקרוס.
אציין בהקשר זה, כי גם אם ההלוואה לרכישת רכב לגב' סוליקה נראית חריגה (למעשה מדובר היה בשתי הלוואות של 40,000 ₪ כל אחת), בהתחשב בכל האמור לעיל, היינו, כי הלוואות בסכומים גבוהים יותר נלקחו והוחזרו תוך חודש חודשיים ובהתחשב בקביעתי כי לא הייתה סיבה לבנק לחשוד כי החשבון מתנהל במרמה (ככל שאכן התנהל במרמה), אינני מוצאת לנכון לקבוע ממצא אחר לגבי הלוואה ספציפית זאת.
מדובר בהלוואה שנלקחה בסוף פברואר 2001 וכידוע בסמוך לאחר מכן, החשבון עבר לניהולו הבלעדי של התובע שכנגד.
אבחן להלן טענת התובעים שכנגד בנוגע לתקבולים ממקורות ולתקבול מחברת הביטוח.

תקבולים ממקורות
לטענת התובעים שכנגד, החברה זכתה בהליך נגד מקורות במסגרת ת"א 2213/96 ובעקבות זאת התקבל תשלום בסכום של 1,208,839 ₪, בשיקים לפקודת החברה.
לטענת התובעים שכנגד, ביום 26.4.98, דרש הבנק מבעלי המניות לשעבד לטובתו את הכספים האמורים להתקבל ממקורות להבטחת פירעון חובם בחשבון ובהמשך לכך נחתם מסמך שיעבוד מיוחד.
לטענת התובעים שכנגד, למרות החתימה על מסמך השעבוד המיוחד ולמרות שהחשבון היה החשבון היחידי של החברה באותה תקופה, השיקים ממקורות לא הופקדו בחשבון.
כפי שהתברר בהמשך, השיקים הופקדו בחשבון של אימם של בעלי המניות, הגב' עמר סוליקה.
התובעים שכנגד הביאו במסגרת ראיותיהם תצהיר של נציגת מקורות, הגב' ענת שטראוס מרקו, מנהלת הרכש והפיתוח בהנהלת החשבונות של מקורות, על פיו בשנת 1998 שולמו לחברה במסגרת גמר חשבון שני שיקים לפקודת החברה - שיק בסכום של 1,097,000 ₪ ביום 29.4.98 ושיק בסכום של 111,788 ₪ ביום 15.5.98.
עם זאת, בעדותה בבית המשפט הסבירה הגב' שטראוס מרקו, כי איננה יודעת לפקודת מי ניתנו השיקים ואם היו למוטב בלבד.
לטענתה ייתכן וניתן היה להסב אותם, בניגוד למצב היום שלא ניתן להסב שיקים שמוציאה מקורות (ע' 44 ש' 10-15).
לטענת התובעים שכנגד, שנים רבות עברו עד ש"התגלו" סכומים אלה בחשבון הגב' עמר סוליקה, כשרק בתצהירו של מר דיתשי מטעם הבנק שנחתם ביוני 2012, לראשונה הודה הבנק בסעיף 15, כי "לאחר מאמצים מרובים", סכומי השיקים "אותרו" בחשבונה של הגב' עמר סוליקה.
לטענת התובעים שכנגד, עיון בדפי החשבון של סוליקה עמר מראה כי בחודשים 3-5/98 אין כל פעילות בחשבונה למעט הפקדה של שני שיקים אלה וכן העברה מידית של 99,000 ₪ מחשבונה של הגב' עמר לחשבון החברה שבוצעה ביום 29.4.98.
התובעים שכנגד טוענים כי הבנק לא הצליח להסביר מה קרה עם השיקים ממקורות, וניסה לחמוק בטענות שונות.
מר דיתשי כשנחקר בעניין זה, העיד כי ייתכן והשיקים כלל לא היו לפקודת החברה (ע' 32 ש' 33).
כן הציע כי השיקים בחשבונה של הגב' עמר לא הגי
עו ממקורות. לטענת התובעים שכנגד אין כל בסיס להשערות אלה.
מר דיתשי העיד עוד כי ככל שהשיקים היו ממקורות ולפקודת החברה, נוכח שיעבוד כספי מקורות לטובת הבנק, סביר היה כי השיקים היו מופקדים בחשבון, אולם ציין כי אינו יכול לדעת כי אכן כך היה (ע' 32,33).
עוד מציינים התובעים שכנגד כי מטעמיו שלו הבנק זימן תחילה את יהודה לעדות ובכך מנע מהתובעים שכנגד לזמנו ואחר כך וויתר על עדותו ומנע קבלת גרסתו של יהודה בעניין זה.
התובעים שכנגד טוענים כי נוכח העובדה כי התקבלו שיקים ממקורות, לא סביר כי הבנק לא דאג שהם יופקדו בחשבון החברה. לטענתם, אי ההפקדה הוליד מצוקה תזרימית מדומה בחשבון, לקיחת הלוואות מיותרות, עד כדי קריסת החשבון.
התובעים שכנגד טוענים כי הבנק התרשל בכך שלמרות ששעבד במיוחד את כספי מקורות כדי לשלם את הגי
רעון בחשבון, לא בדק מה עלה בגורלם של כספים אלה. לטענת התובעים שכנגד אף הייתה כאן הסטה מכוונת של כספי מקורות לחשבון של הגב' עמר, תוך שיתוף פעולה בין הבנק לבין יהודה.
לטענתם שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי אף במתן הלוואה לחברה לשם רכישת רכב עבור הגב' עמר.
לטענת הבנק, נטל הראיה בעניין זה מוטל על התובעים שכנגד והם לא עמדו בנטל זה. לא ניתן לדעת מעבר להופעת הסכומים עצמם בחשבון של הגב' עמר דבר ומי שנדרש לספק הסברים הם התובעים שכנגד ולא הבנק.
עוד טוען הבנק כי העובדה כי התובעים שכנגד לא עשו דבר כדי לברר מה עלה בגורל השיקים במועד הרלוונטי אומרת דרשני.
הבנק מציין כי הגי
רעון בחשבון במועד קבלת הכספים ממקורות היה נמוך בהרבה מהסכום ששילמה מקורות ועל כן היה אמור להיוותר עודף לזכות החברה ולמרות זאת התובעים שכנגד לא ערכו כל בירור בעניין.
כשנשאל התובע שכנגד בעניין זה השיב שיהודה אמר לו שהיה חוב גדול והבנק העביר כסף לעיקולים ולא נשאר כלום.
כשהקשתה עליו ב"כ הבנק בכך שהוא מורשה חתימה, השיב "אני לא מתקרב לחשבון" (ע' 65 ש' 14-17).
כשנשאל כיצד ייתכן כי מאבק משפטי שהסתיים בזכייה גדולה מסתכם מבחינתו בשיחת טלפון ליהודה הוא משיב "כן. כולה כסף..." (ע' 66 ש' 16,17).
אני סבורה כי לא הוכחה בפני
הסטה מכוונת של כספים על ידי הבנק מחשבון החברה לחשבונה של הגב' עמר.
כדי להוכיח הסטה כזו, מאחר שהבנק לא הודה בה, היה על התובעים שכנגד לזמן את יהודה שיעיד כי הייתה הסכמה בינו לבין הבנק והבנק ביודעין הפקיד שיקים של החברה בחשבונה של הגב' עמר.
עדות כזו לא נשמעה בפני
ועל כן אני דוחה טענה זו של התובעים שכנגד.
אוסיף עוד שלא ברור כלל באיזה אופן משרתת הסטה כזו את אינטרס הבנק, כשיתרת חובה גדולה בחשבון החברה נותרת בעינה וחשבונה של הגב' עמר תופח.
אשר לרשלנות, אני סבורה כי אף זו לא הוכחה בפני
ואסביר.
הנטל להוכיח רשלנות של הבנק מוטל על התובעים שכנגד.
התובעים שכנגד הוכיחו במידה מספקת כי מקורות העבירה שני שיקים לפקודת החברה ואף השתכנעתי כי אלה השיקים שהופקדו בחשבון של הגב' עמר.
עם זאת, עלה מעדותה של נציגת מקורות, כי קיימת אפשרות כי שיקים אלה הוסבו על ידי החברה, שכן בניגוד למצב היום, ייתכן וניתן היה באותה תקופה להסב שיקים של מקורות.
ההסתברות שהשיקים הוסבו על ידי יהודה או על ידי התובע שכנגד, והופקדו בחשבונה של הגב' עמר במכוון על ידי מי מהם או שניהם יחדיו, נראית מסתברת יותר מן האפשרות שהבנק, ימים ספורים לאחר שדאג לשעבוד כספים אלה לטובת החשבון, יוותר עליהם לטובת הגב' עמר.
עוד אני סבורה, כי גם אם הייתה אפשרות כי פקיד כלשהו בבנק יתהה כיצד קרה שכספים שלכאורה היו אמורים להתקבל בחשבון לא התקבלו בו, הרי שתהיה כזו הייתה צריכה להגי
ע בראש ובראשונה מהתובע שכנגד עצמו.
התובע שכנגד העיד כי הוא סבר כי יתרת החובה בחשבון תיסגר באמצעות התקבולים ממקורות.
הוא חתם על שעבוד ביום 26.4.98 והיה מורשה חתימה בחשבון.
יתר על כן, לטענתו החל ממאי 1995 חתימתו נדרשה לכל פעולה בחשבון. גרסתו בעניין זה כי "אני לא מתקרב לחשבון" (ע' 65 ש' 14-17) איננה מתיישבת עם טענתו כי חתימתו הייתה הכרחית לכל פעולה בחשבון.
התובע שכנגד לא הצליח לתת הסבר כלשהו, בוודאי לא הסבר משכנע לכך שהוא עצמו לא בדק אם הכספים ממקורות סגרו את הגי
רעון בחשבון וכמה יתרה נותרה.
התובע שכנגד העיד כי כל פעילות העסק המשפחתי באותה עת בוצעה באמצעות גני אמיר ועל כן לא הייתה תכלית לחשבון, למעט סגי
רתו ללא חוב.
אדישותו של התובע לעניין זה לא הוסברה על ידו וטענתו כי מדובר ב"כולה כסף", אינה משכנעת כלל.
יותר מסתבר, כי התובע שכנגד ידע בדיוק מה קרה לכספים ממקורות ולכן לא נדרש לברר זאת עם הבנק.
אציין כי גם ההעברה של 99,000 ₪ מחשבונה של הגב' עמר לחשבון, איננה מעידה על רשלנות הבנק, שכן אין טענה כי הבנק יזם את ההעברה וגם אם יכול היה עקב ההעברה לבדוק את מקור הכסף ולשים לב כי הופקד שיק בסכום גבוה בחשבון של הגב' עמר, אינני סבורה כי בכך שלא עשה כן יש משום התרשלות של הבנק שעולה כדי רשלנות וכאמור לעיל, גם אילו סברתי כי יש כאן מידה מסוימת של התרשלות, הרי שאשמו התורם של התובע שכנגד, הוא מלא.
על כן אני דוחה טענות התובעים שכנגד בעניין התקבולים ממקורות.

תקבולים מחברת הביטוח
התובעים שכנגד טענו כי ב – 1997 הומצא לבנק

פסק דין
המחייב את חב' הביטוח לפצות את החברה בסכום של 53,532 ₪ וביום 19.11.97 נפגשו נציגי
החברה עם מנהל הסניף אריה בן שמעון והבהירו לו שחב' הביטוח מסרבת לתת לחברה את השיק אלא דורשת שהבנק יבהיר כי שעבוד הבנק גובר על עיקולים שהיו על הרכב.
לטענת התובעים שכנגד, הייתה על הבנק חובה לדאוג לקבל סכום זה מחברת הביטוח.
לטענת הבנק, כל טענה בעניין זה היה על התובעים שכנגד להפנות לחברת הביטוח.
עוד טוען הבנק כי האינטרס בגביית תגמולים אלה מוטל בראש ובראשונה על החברה שהיא המוטבת הראשונה על פי הפוליסה ועליה הייתה האחריות לגבות את התגמולים ולהעבירם לבנק.
הבנק מציין עוד כי מדובר ברכב שנגנב בשנת 1997, מועד בו לטענת התובעים שכנגד, היה התובע שכנגד מורשה חתימה בחשבון ביחד עם יהודה ולמרות זאת משך שנים רבות
ועד שנת 2001, לא עשה התובע שכנגד דבר בעניין זה (ע' 69).
לטענת התובעים שכנגד, אין ממש בעמדה זו של הבנק, שכן הבנק פנה ביום 19.11.97 ודרש הסרת העיקולים על הרכב וכן דרש לקבל את תמורת מכירתו אם יימכר כפי שעולה ממוצג נ/5.
אלא שהבנק לא המשיך לעקוב אחרי קבלת הסכום ורק כשהתובע שכנגד התערב בסופו של יום, פנה הבנק שוב בעניין זה לחברת הביטוח (נ/6) ורק אז ביום
7.5.02 התקבלו דמי הביטוח בבנק, אולם הם התקבלו נומינלית ובכך נגרם נזק לחברה.
לפי נספח 22 לתצהיר התובע שכנגד, סכום הביטוח בתוספת ריבית שקלית צמודה מיום 5.5.98 ועד יום 5.5.02 היה מגי
ע לסכום של 71,522 ₪ ועל כן מדובר בנזק של כ – 18,000 ₪.
אלא שעיון בנספח 18 לתצהירו של התובע שכנגד, מראה כי יש טעם בטענת הבנק כי מי שצריך היה לדאוג להעברת הכספים לחשבון היו התובעים שכנגד ולא הבנק.
כפי שעולה ממסמך זה (פניית התובע שכנגד לבנק ביום 27.11.01), בעקבות פנייה של החברה ומנהליה למנהל הסניף ביום 19.11.97, הוצא המכתב נ/5 על ידו.
המכתב הופנה למעקלים השונים בדרישה להסיר את העיקולים.
התובע שכנגד מציין
במכתב זה (נספח 18) כי הם פנו במקביל לבתי המשפט להסרת העיקולים וחלקם הגדול הוסר.
כן נאמר שם כי לגבי חלק גדול מן העיקולים שלא הוסרו, ישנה החלטה שיפוטית על העברת סכום הכסף מהפדיון לטובת הבנק ותשלום היתרה למעקל.
אלא שהחלטות אלה שצורפו לכאורה לפנייה לבנק, לא צורפו לתצהירו של התובע שכנגד ולא ניתן לדעת מתי הוסרו העיקולים ומתי ניתנו ההחלטות השיפוטיות.
המכתב אף מציין כי מדובר בחלק גדול מהעיקולים – כלומר ייתכן ועד למועד כתיבת המכתב (27.11.01), לא כל העיקולים הוסרו.
אציין עוד כי עיון בנ/6 מראה כי מוזכר בו מכתב קודם מיום 10.1.01.
מכתב שלא צורף ולא התברר אם הוא מכתב של התובע שכנגד או של הבנק.
נספח 20 לתצהיר התובע שכנגד הוא כתב קבלה וסילוק סופי ומלא של התביעה (מול חברת הביטוח) והוא נחתם על ידי החברה באמצעות התובע שכנגד ביום 30.4.02.
העולה מן הדברים הוא שלא הוכחה רשלנות של הבנק.
צודק הבנק כי מי שצריך היה לדאוג לקבל את הכספים הייתה החברה.
לפנייה של החברה, הבנק פנה וביקש הסרת העיקולים אולם מי שצריך היה לדאוג להסרתם הייתה החברה.
לא ברור כלל מתי הוסרו העיקולים באופן סופי וממילא בטרם חתמה החברה על כתב הקבלה והוויתור לא ניתן היה להעביר את הכסף.
האם הבנק מנע מן החברה לחתום על כתב הקבלה והוויתור
לפני 30.4.02?
ברור כי לפני מועד זה לא ניתן היה לקבל את הכסף ונראה כי על כך התובעים שכנגד יכולים להלין על עצמם בלבד.
על כן אני דוחה טענה זו של התובעים שכנגד כנגד הבנק.
העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את התביעה שכנגד שהגי
שו התובעים שכנגד נגד הבנק.

התביעה
החברה קיבלה הלוואה של 250,000 ₪ בזמן שהתובע שכנגד היה מורשה חתימה יחידי של החברה, ביום 27.11.02.
התובע שכנגד אינו מתכחש לכך אולם טוען כי אולץ לקחת את ההלוואה כדי לצמצם את יתרת החוב.
אין מדובר כאן בטענה של פגם בכריתת החוזה מסוג כפייה או עושק. לפי סעיף 6.2.10(ב) לתצהיר התובע שכנגד, מדובר היה בהחלטה עסקית.
יתר על כן, התובעים שכנגד לא הוכיחו כי נטילת ההלוואה הרעה מצבם מול הותרת יתרת חובה גבוהה בחשבון וחיובו בריביות חריגות. התובע שכנגד מסכים כי פרע הלוואה זו רק בחלקה (ע' 59 ש' 9-10).
בנסיבות אלה, כשהתובעים שכנגד לא חלקו על יתרת החובה בחשבון כפי שטען הבנק ולא חלקו על יתרת הלוואה כפי שטען הבנק, נראה כי יש לקבל את תביעת הבנק ולחייב את החברה לשלם לבנק את הסכומים הנתבעים בצירוף ריבית כפי שנקבעה בהסכמים בין הצדדים.
החברה תשלם סכומים אלה לבנק תוך 30 יום מן המועד בו תקבל מן הבנק את חישוב הסכום לתשלום לאחר חישוב הריבית בהתאם להסכמים כאמור לעיל.

סוף דבר
על אף שאני דוחה את התביעה שכנגד ומקבלת את התביעה, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בהליך זה וזאת נוכח ההתנהלות הבנק בכל הנוגע להעברת המסמכים לידי התובעים שכנגד.
על כן התביעה שכנגד נדחית, התביעה מתקבלת ואין צו להוצאות.
המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
ניתן היום,
ג' תשרי תשע"ו, 16 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 5538/06 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אמיר בניה (1991) בע"מ, יהודה אמיר גי, נתי אמיר (עמר) (פורסם ב-ֽ 16/09/2015)