פסקי דין על דוד צוקר | פסקי דין על דוד צוקר ובניו חב לבנין ולהשקעות בעמ | פסקי דין על צוקר דוד אחזקות ושיפוצים | פסקי דין על דנה מורסקי ואח' |

7513-12/12 א     21/09/2015




א 7513-12/12 דוד צוקר נ' דוד צוקר ובניו חב לבנין ולהשקעות בעמ, צוקר דוד אחזקות ושיפוצים בע"מ, דנה מורסקי ואח'








המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 7513-12-12 צוקר ואח'
נ' דוד צוקר ובניו חב לבנין ולהשקעות בעמ

ואח'


תיק חיצוני:



מספר בקשה:90

בפני

כבוד השופטת
רות רונן


התובע:

דוד צוקר
ע"י ב"כ עוה"ד פדובה וצוק


נגד


הנתבעים:

1.דוד צוקר ובניו חב לבנין ולהשקעות בעמ
2.צוקר דוד אחזקות ושיפוצים בע"מ

3.דנה מורסקי

4.גיל צוקר

5.מיכל צוקר

6.סופיה צוקר

7.גבריאל צדוק

ע"י ב"כ עו"ד לפק




פסק דין


1.
התובע הוא אדם בן למעלה מ-90. לתובע ולרעייתו הלה ז"ל (להלן: "הלה") שהגישה את התביעה מלכתחילה יחד עם התובע והלכה בינתיים לעולמה, נולדו שלושה בנים – הבן מנחם צוקר ז"ל שנפטר בשנת 1980, הבן שמעון צוקר ז"ל (להלן: "שמעון") שנפטר ביום 15.9.2010 והבן אלי צוקר (להלן: "אלי").

2.
משנת 1963 ואילך עבד התובע כקבלן ובנה בניינים בעיר בת-ים. בשנת 1968 הקים התובע את הנתבעת 1 (להלן: "החברה") אליה הוא העביר את פעילותו הקבלנית. בעלי-מניותיה של החברה היו הוא עצמו (75%), רעייתו הלה ז"ל (להלן: "הלה") שהחזיקה ב-5%, והבן מנחם שהיה בעלים של 20% ממניות החברה. לאחר פטירת מנחם השתנתה החזקת המניות בחברה, התובע החזיק ב-74% ממניותיה, הלה ב-25% והבן שמעון החזיק ב-1%. הנתבעת 2 (להלן: "צוקר אחזקות") הוקמה על-ידי התובע בשנת 1998, ובעלי-המניות בה היו התובע ורעייתו הלה, שהחזיקה במניה אחת. התובע טען כי הוא היה זכאי לקבל משכורות חודשיות בחברה ובצוקר אחזקות. אולם, הוא מעולם לא משך את המשכורות הללו, שנרשמו בספרי החברה כהלוואות בעלים.

3.
הנתבעים 3-5 הם נכדיו של התובע – הם ילדיו של בנו שמעון ז"ל, אשר נפטר כאמור בשנת 2010 ממחלה קשה (נתבעים 3-4 יכונו להלן: ""דנה" ו"גיל". נתבעת 5 היא אחותם). הנתבעת 6 (להלן: "סופיה") היא אלמנתו של שמעון ז"ל.

4.
התובע רכש 4 חנויות ברחוב עמק יזרעאל פינת רחוב ויטל בתל אביב (להלן: "החנויות בויטל"). הזכויות בשתי חנויות נרשמו על שמו של התובע, והזכויות בשתי חנויות נוספות נרשמו על שמו של הבן אלי. התובע רכש זכויות גם במבנה תעשייתי ברחוב גינזבורג בחולון (להלן: "המבנה בגינזבורג"), כאשר מלכתחילה התחלקו הזכויות במבנה זה שווה בשווה בין התובע, שמעון ואלי. לאחר מכן העבירו אלי (בשנת 1993) והתובע (בשנת 2010) את זכויותיהם במבנה לידיו של שמעון (החנויות בוויטל והמבנה בגינזבורג יכונו להלן יחד: "נכסי הנדל"ן").

5.
דמי-השכירות ששולמו עבור נכסי הנדל"ן – קרי 4 החנויות בוויטל והמבנה בגינזבורג, הועברו במהלך השנים לחשבון בבנק המזרחי (שיכונה להלן: "החשבון בבנק המזרחי"), חשבון שהיה משותף לתובע ולשמעון, ושבהמשך הצטרף אליו גם גיל (לגישת התובע החשבון בבנק המזרחי היה חשבון פרטי שלו, ושמעון וגיל היו בו בעלי זכות חתימה בלבד). ביום 2.11.2010 יצא התובע מהחשבון בבנק המזרחי, וזאת לגישתו לאחר שהוא גילה כי החשבון רוקן.

6.
בשנת 1986 ערכו התובע ורעייתו הלה צוואה מכוחה הם הורישו את רכושם זה לזה, ולאחר מכן שווה בשווה לבניהם שמעון ואלי. בשנת 2000 נערכה על ידי התובע ואשתו צוואה נוספת (שתכונה להלן: "הצוואה הראשונה"). בצוואה הראשונה הורישו התובע והלה לבנם שמעון את כל המניות בחברה ובחברת האחזקות. ביחס ליתרת הרכוש – הם הורישו אותו זה לזה ולאחר מכן שווה בשווה לבנים שמעון ואלי.

7.
ביום 21.4.2010, חתמו התובע והלה על שטרי העברת מניות מכוחם הם העבירו את מניותיהם בחברה לידי שמעון (שטרי העברת המניות צורפו כנספחים 3 א'-ב' לתצהיר דנה והם יכונו להלן: "שטרי העברת המניות"). כן חתם התובע באותו מועד על מסמך לפיו הוא ממחה את כל זכויותיו וכל יתרת זכות לרבות השקעה שיש לו בחברה לטובת שמעון, כך שלא תהיה לו "כל יתרה בחברה או כל זכות אחרת בה" (המסמך צורף כנספח 8 לתצהירה של דנה. והוא יכונה להלן: "מסמך הוויתור"). גם הלה חתמה על מסמך ויתור.

8.
התובע טען כי הוא הוחתם על שטרי העברת המניות ועל מסמך הוויתור בלא שהיה מודע לתוכנם, ותוך כדי שהוחתם על מסמכים אחרים שאינם קשורים להעברת המניות. כן נטען כי התובע והלה לא קבלו מעולם כל הסבר על מהות המסמכים עליהם הם חתמו, ולא הוסדרו העניינים הכספיים בין התובע והלה לבין החברה באותו מעמד.

9.
ביום 18.10.2010 ערכו התובע והלה צוואות הדדיות במסגרתן הם מורישים את כל נכסיהם זה לזה, ולחלופין – לאלי (הצוואה מהיום 18.10.2010 תכונה להלן: "הצוואה המאוחרת"). בצוואה המאוחרת צוין כי התובע אינו מוריש דבר לשמעון ז"ל וילדיו של שמעון, חרף אהבתו הרבה אליהם "שכן נתתי לו/להם במתנה, עוד בחיי, את החלק שייעדתי לבני ז"ל ולהם מרכושי" (ס' 5 לצוואה המאוחרת).

כתבי בית הדין
10.
בכתב התביעה שהוגש כאמור מלכתחילה על-ידי התובע והלה, הם טענו כי הם הוחתמו על-ידי הנתבעים על מסמכים שונים שהם לא הבינו את מהותם, ויתכן כי חתימותיהם על גביהם זויפו.

התובע עתר בתביעה כי יושבו לו מניותיו בחברות או התמורה בגינן. הוא הוסיף וטען כי הוא זכאי לכל הכספים בחברות לרבות משכורות שהוא לא משך במהלך השנים, דמי-שכירות של נכסי החברות וכספי רנטה ותגמולי מל"ל שלו שהגיעו לחברות ולא נמשכו מהן על-ידיו. התובע התייחס גם לחשבון בבנק המזרחי שלטענתו היה בבעלותו יחד עם שמעון. לחשבון זה הוזרמו דמי-השכירות של נכסי הנדל"ן. התובע טען כי החשבון רוקן על-ידי הנתבעים ונסגר, וכי הוא זכאי לכספים שהיו בו.

11.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים בין היתר כי התובע ורעייתו בקשו להעביר את מניות החברה על-שמו של שמעון ז"ל, שהנתבעים הם יורשיו. לגישת הנתבעים, התובע ויתר על בעלותו בחשבון בבנק המזרחי ועל הכספים שהיו בו, ואין ממש בטענה לפיה הנתבעים או שמעון רוקנו את החשבון הזה.

הנתבעים הוסיפו כי לאחר פטירתו של שמעון, התובע ביטל מרצונו את בעלותו בחשבון בבנק המזרחי, והכספים עברו ליורשי שמעון. עוד נטען כי התובע והלה רעייתו חתמו על שטרי העברת המניות ועל מסמכי הוויתור לאחר שהובהרה להם משמעותם והם הבינו את האמור בהם.

מהלך הדיון
12.
לאחר שלמרבה הצער הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה כלשהי ביניהם שתייתר את בירור המחלוקת המשפחתית לפני בית-המשפט, נקבע התיק להוכחות. מטעם התובע העיד התובע עצמו (הן בעדות מוקדמת, והן לאחר מכן בהשלמה לעדותו הראשונה), וכן העידה מומחית לכתבי יד – גב' קרן רווה. מטעם הנתבעים העידו מומחה לכתבי-יד, מר יונתן נפתלי; שני חברים של שמעון ז"ל – מר מאיר בן שושן ושלמה עמרם (להלן: "בן שושן" ו"עמרם"); עו"ד גבריאל צדוק (להלן: "עו"ד צדוק") שאישר את חתימות התובע והלה על מסמכי הוויתור; מר חיים בונבאום שעבד עם החברה והכיר את שמעון; גב' יוליה זגירוב, פקידת הבנק שהחתימה את התובע על גריעתו מחשבון הבנק בבנק המזרחי; וכן הנתבעים – גיל, דנה וסופיה.

13.
ככלל ניתן לומר כי התמונה העובדתית שציירו הנתבעים ביחס למערכת היחסים במשפחתם, היתה כי לאורך כל השנים היה ברור ששמעון הוא הבן הממשיך את פעילותו העסקית של אביו, וכי אחריו ימשיך את הפעילות בנו גיל. הנתבעים מציגים מערכת יחסים משפחתית חמה והדוקה בין משפחתו של שמעון לבין התובע ורעייתו. לגישתם, רק לאחרונה (קרי עם הגשת התביעה, בסוף שנת 2012) שינה התובע את עמדתו וגישתו, וזאת לאור השפעה של בנו אלי עליו. לגישת הנתבעים, אלי הוא ה"עומד" מאחורי התביעה.

מנגד, וכפי שיפורט להלן, התובע מצייר תמונה של מערכת יחסים קשה בינו לבין משפחת שמעון, תוך הדרה של התובע ורעייתו ממשפחת הבן, וזאת הן לפני פטירתו של שמעון והן לאחר מכן.

טענות התובע בסיכומים
14.
התובע התייחס בסיכומיו למספר נושאים ,שטענותיו לגביהם יפורטו להלן.

ההכנסות מהשכרת נכסי הנדל"ן
15.
התובע טען כי הסכומים שהתקבלו כדמי שכירות של נכסי הנדל"ן הם בבעלותו בלבד, ונועדו לשמש אותו בערוב ימיו. כך הוסכם בינו לבין ילדיו. לכן כספים אלה הופקדו במשך השנים בחשבון בבנק מזרחי, שהיה חשבונו הפרטי של התובע. לגישתו, הוספת שמעון וגיל כמורשי חתימה בחשבון בבנק המזרחי, אין פירושה כי ההכנסות מדמי השכירות שהופקדו בחשבון זה שייכות לשמעון או לגיל, או כי התובע ויתר על זכויותיו בהכנסות אלה. ההכנסות אף דווחו לרשויות המס כהכנסות של התובע (אף שהבעלות בנכסים שמהם נגבו דמי-השכירות לא היתה שלו בלבד). לרישום זה לא היה כל יתרון מיסויי, מאחר שהתובע ניצל את הפטור שהיה לו ממס הכנסה להכנסותיו מיגיעה אישית, ומשום שכניצול שואה התובע אינו זכאי להטבות מס מדמי שכירת.

16.
התובע טען כי החשבון בבנק המזרחי רוקן מהכספים שהיו בו על-ידי גיל או דנה ולא על-ידיו (הוא לא הוציא כלל כספים מחשבון זה), ולאחר שהוא גילה זאת, הוא "יצא" מהחשבון. התובע טען כי יש לדחות את טענת הנתבעים ביחס לחשבון בבנק המזרחי. בסיכומי התשובה הוא טען כי גרסת הנתבעים ביחס לשימוש בכספים הללו היתה גרסה משתנה ולא עקבית.

17.
באשר לטענת הנתבעים בכתב ההגנה לפיה ההכנסות מהשכירות נועדו למימון הוצאות ואחזקה של נכסי הנדל"ן – הנתבעים לא הוכיחו טענה זו, לא צירפו כל ראיה ביחס לכך, ומהדיווחים לרשויות המס עולה כי ישנו עודף קבוע ומשמעותי של הכנסות על הוצאות ביחס לנכסים הללו. אין גם ממש בטענה לפיה דמי-השכירות הושקעו בחברה. התובע העיד מפורשות בהקשר זה כי הוא לא העביר כסף מהחשבון בבנק המזרחי לחברה.

18.
לגישת התובע, גיל הודה כי הוא חתום על שיק שנמשך מהחשבון בסכום של 150,000 ₪, שהועבר לחשבון אחר. באשר לטענתו של גיל בחקירה הנגדית, לפיה הכספים הועברו לחשבון בו היה התובע שותף – נטען כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, ואין לקבלה מטעם זה. עוד טען התובע כי גם לגופה אין בטענה ממש – משום שהוכח שהתובע יצא מהחשבון אליו הועברו הכספים לפני העברת הסכום האמור לחשבון זה. מאחר שגיל הוא אחד הבעלים של החשבון אליו הועברו הכספים, הרי שהוכח שהוא גזל את הסכום האמור מהתובע.

התובע הוסיף כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, שנטענה בעלמא, וכן יש לדחות אותה לגופה משום שנודע לו על גזל הכספים רק ביום 2.11.2010. התובע הוסיף כי הוא לא ידע אודות משיכת הכספים קודם לכן אף שבדק את החשבון משום שסמך על שמעון ועל גיל בעיניים עצומות.

יתרות הזכות של התובע בחברה ובחברת צוקר אחזקות
19.
לטענתו של התובע, הוא עבד בחברה ובחברת צוקר אחזקות, וקבל שכר בגין עבודתו. הוא טען כי הנתבעים עצמם הודו בכתב ההגנה בכך שהוא עבד בחברה לגישת התובע, הוא התקיים במשך השנים מרנטות שהוא קבל כניצול שואה. הוא מעולם לא משך את שכרו, והותיר אותו בחברות כהלוואת בעלים כדי לשמור על איתנותן הפיננסית של החברות. לכן נרשם לזכותו של התובע בספרי החברות סכום של 6,857,335 ₪. הוא טען כי יתרות אלה אינן ניתנות להתיישנות "מעצם היותן הלוואות" (ר' ס' 4 לסיכומי התשובה).

20.
התובע כפר בטענה לפיה הוא חדל לעבוד בחברות לפני עשרות שנים, ונרשם באופן פורמאלי כמנהל עבודה בפרויקט של החברה בחולון. לגישתו, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, ומעבר לכך הוכח בפועל כי התובע עבד בחברה גם לאחר גיל 65. יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה שכרו של התובע בחברה ובצוקר אחזקות נרשם רק משיקולים פיסקאליים (קרי מאחר שיש לתובע פטור מתשלום מס כנכה). לגישת התובע, גם טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, ומעבר לכך מדובר בטענה שמשמעותה כי הנתבעים או מי מהם ניסו להונות את שלטונות המס, ואין לה בסיס ויסוד.

21.
עוד הוסיף התובע כי הוא לא ויתר על היתרות שעמדו לזכותו בחברות מעולם. באשר למסמך הוויתור מיום 21.4.2010, בו ויתר לכאורה התובע על חלקו ועל כל זכויותיו בחברות לטובת שמעון, טען התובע כי המסמך מתייחס לחברה בלבד ולא לצוקר אחזקות, שגם בה נרשמו לזכות התובע משכורות בסכום כולל של 1,262,400 ₪.

22.
מעבר לכך, התובע טען כי מסמך הוויתור נחתם בלא שהיתה לו גמירות-דעת לוותר על היתרות. המסקנה לפיה לא היתה לתובע גמירות-דעת עולה גם ממסמכים מאוחרים למסמך הוויתור. התובע הוסיף כי מסמך הוויתור נעדר מסוימות שכן צוין בו כי התובע "ממחה" את זכויותיו, אך לא נאמר בו כי הוא מוותר על סכום של לפחות 7 מיליון ₪, פרט שהוא בעל חשיבות מרכזית במסמך הוויתור. העדר המסוימות משליך גם על המסקנה בדבר העדר גמירות-הדעת של התובע ושל הלה כאשר הם חתמו על המסמך.

23.
לחלופין, טען התובע כי נסיבות החתימה על מסמך הוויתור היו כאלה שמעידות על הטעיה וטעות של התובע, וכי הוא חתם על המסמך במצב של עושק. זאת משום שהחתימה אומתה על-ידי הנתבע 7, עו"ד צדוק, שהוא עורך-דין שהורשע בביצוע עבירות אתיות והושעה מלשכת עורכי-הדין בחודש אוגוסט 2013. בין דנה לבין עו"ד צדוק היו קשרים מקצועיים שונים. מעבר לכך, החתמת התובע והלה נעשתה במחטף.

24.
התובע הוסיף וטען כי דנה – שהיא זו שהיתה אמורה ליהנות ממסמך הוויתור (שכן אביה היה בשלב זה על ערש דווי), היתה זו שניסחה אותו, והיא אף היתה מעורבת בהחתמת התובע עליו. היא ואביה, שמעון, היו נוכחים בחדר כאשר התובע חתם על המסמך. בהיותה מי שערכה את המסמך, יש לפרש את האמור בו לרעתה. מעבר לכך, מחוות-דעתה של המומחית לכתבי-יד מטעם התובע עולה כי חתימתו של שמעון על מסמכים שונים זויפה. מכאן כי מבחינת נתבעים, המטרה קידשה את כל האמצעים, ובכלל זה החתמת התובע על המסמך תוך הטעיה והעושק.

25.
התובע התייחס לפרוטוקול מיום 4.1.2009 (נ/6) שהוצג לו בחקירתו הנגדית, בו צוין כי מוסכם שהלוואת הבעלים הרשומה לזכות התובע שייכת לשמעון בלבד. לגישת התובע, אין בפרוטוקול זה כדי להעיד על ויתור שלו על זכויותיו. ראשית, הפרוטוקול לא הוגש במסגרת תצהירי הנתבעים או במסגרת הליך גילוי המסמכים. לכן, לא ניתן להגישו, והאמור בו מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, התובע העיד כי הוא אינו מכיר את הפרוטוקול, וכי החתימה על-גביו איננה חתימתו. עמדה זו נתמכה בחוות-דעתה של המומחית מטעמו (שהתובע טען בסיכומי התשובה שיש לקבל את עדותה – ר' ס' 20).

חקירתה הנגדית של דנה העלתה כי בידיה מצוי עותק נוסף של הפרוטוקול, שאינו זהה לנ/6. השוני בין החתימות השונות הנחזות להיות של התובע על-גבי שני ההעתקים של הפרוטוקול, מעיד על כך כי התובע לא חתם עליו, וכי הנתבעים פעלו לזיוף חתימתו כדי לגזול את כספו.

העברת המניות של התובע ושל הלה לשמעון
26.
התובע הוסיף וטען כי מניותיו בחברה לא הועברו לשמעון. זאת, חרף שטרי העברת המניות מיום 21.4.2010, מהם עולה לכאורה כי התובע והלה העבירו לשמעון את מניותיהם. לגישת התובע שטרי העברת המניות נחתמו בהעדר גמירות-דעת, ולכן אין להם תוקף. מסקנה זו עולה מעדותו הברורה של התובע לפיה הוא לא התכוון להעביר את מניותיו בחברה לשמעון. הוא הוסיף כי במועד החתימה הוא לא הבין על מה הוא חותם, והוא האמין בנכדה שלו, שהיא עורכת-דין במקצועה. אילו היה יודע כי מדובר במסמכי ויתור על המניות, הוא לא היה חותם.

עו"ד צדוק, העיד כי לא הוא הסביר לתובע ולרעייתו הלה את משמעות השטרות, אלא רק קרא להם את הכתוב בהם. מעבר לכך, בצוואה המאוחרת של התובע, הוא לא ציווה לשמעון את מניותיו בחברה.

27.
עוד טען התובע כי במועד חתימת שטר העברת המניות היה מצבו הבריאותי של שמעון בכי רע, ולא ברור אם כן מדוע בחר התובע להעביר לו את המניות דווקא במועד זה. זאת ועוד, לאחר החתימה על שטר העברת המניות, התובע חתם על ערבות אישית בלתי-מוגבלת בסכום לחברה לטובת בנק איגוד לצורך ליווי פיננסי לפרויקט בחולון – פרויקט בגינו קבלה החברה הלוואה בסכום של 65 מיליון ש"ח. אין זה סביר כי היה עושה זאת, אם אכן הוא העביר את כל מניותיו ואת יתרות הזכות שהיו לו בחברה לשמעון, וניתק את עצמו מהחברה.

מעדויות עדי ההגנה (עמרם ובן שושן) עולה כי הם ידעו – לגישתם – כי בבוא היום יעביר התובע את מניותיו בחברה לשמעון, אולם למרות זאת לא נודע להם כי המניות של חברם שמעון אכן עברו לידיו.

28.
גם ביחס לשטרי העברת המניות טען התובע כטענה חלופית כי הם נחתמו בנסיבות של הטעיה או עושק – הן לאור העובדה כי החתימה אומתה על-ידי עורך-דין שהורשע בעבירות אתיות; הן משום שהחתימה נעשתה במחטף; הן משום שדנה היא שניסחה את השטרות אף שהיתה אמורה ליהנות מתוצאותיהם; הן משום שמשמעות החתימה לא הובהרה לתובע ולהלה; והן לאור הזיופים של חתימת שמעון, המעידים על כך שעבור גיל ודנה המטרה מקדשת את כל האמצעים.

29.
התובע התייחס לפרוטוקול ישיבת הנהלה של החברה מיום 5.2.2013, שנחתם על-ידי גיל ואושר על-ידי דנה, בו החברה שבה ואישרה את העברת המניות מהתובע ומהלה לידי שמעון. לגישת התובע, הפרוטוקול אינו מעיד על כך כי התובע הסכים להעביר את מניותיו. ראשית, הוא נחתם כשלוש שנים לאחר שטרי העברת המניות. מעבר לכך, ישנן סתירות בין עדותה של דנה לבין זו של גיל לגבי הפרוטוקול הזה ונסיבות חתימתו, וביחס לשאלת קיומו של פרוטוקול קודם בהקשר זה.

30.
עוד טען התובע כי העברת היתרות והמניות היא חוזה מתנה, המחייב את גיל ודנה לדאוג למחסורם של נותני המתנה – התובע והלה. הם לא עשו כן, ואף גרמו לתובע לצער, מחסור ולנזקים. לאור התנהגות הנתבעים 3-6, יש לחייבם באופן אישי בחובות החברה.

31.
בסיכומי התשובה התייחס התובע בין היתר לטענות הנתבעים לגבי הצוואה המאוחרת של הלה ושלו, והמסקנות שניתן להסיק מהאמור בה. התובע פירט בתצהירו את כלל המתנות שהוא העניק בחיים לשמעון ולסופיה (וחזר על עמדתו גם בחקירתו הנגדית). מעבר למתנות אלה לא מגיע לשמעון ולמשפחתו – דבר. לגישת התובע, אין מקום להסיק מסקנות מנוסח הצוואה המאוחרת וכל טענות הנתבעים בהקשר זה מבוססות על תזות והנחות לא מבוססות שאינן נתמכות בראיות.

העדויות
32.
התובע טען כי עדותו היתה אמיתית, אמינה וקוהרנטית, וכך אף עדות המומחית מטעמו. מנגד, עדותו של עד ההגנה המרכזי, גיל, לא היתה אמינה. גיל נמנע מלהשיב על שאלות רבות, הרחיב את חזית המחלוקת, ובקש להציג מסמכים שלא הוצגו קודם לכן. חלק ניכר מעדויות הנתבעים היה מבוסס על עדויות שמיעה בלתי-קבילות. למומחה מטעם הנתבעים לא הוצגו מסמכים רלוונטיים, והוא לא פירט בחוות-דעתו את הבדיקות השונות שהוא ערך. תצהירו של רו"ח צאיג שהנתבעים ביקשו מלכתחילה להגישו, נמשך על-ידי הנתבעים. לגישת התובע, רו"ח צאיג הודיע לנתבעים כי הוא שגה כאשר חתם על התצהיר, ומטעם זה משכו אותו הנתבעים מתיק בית המשפט.

סיכומי הנתבעים
33.
הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות. ראשית נטען כי התביעה הוגשה מלכתחילה על ידי התובע כמו גם על ידי רעייתו הלה, שהלכה בינתיים לעולמה, וזאת למרות שהלה לא חתמה כלל על יפוי-כוח.

34.
גרסתם של הנתבעים היא כי התובע ראה את שמעון כממשיך את דרכו בחברה, והיה סבור שבנו גיל ימשיך בעקבותיו. עד להגשת התביעה, לא היו לתובע ולהלה טענות כלפי נכדיהם גיל ודנה. בצוואה המאוחרת מיום 18.10.2010, הם אף ציינו כי הם אינם מורישים דבר לילדיו האהובים של שמעון, רק משום שהם קבלו את מה שיועד להם כבר קודם לכן.

35.
לגרסת הנתבעים, עם היחלשותו של התובע מבחינה פיזית ומנטלית, הוא היה נתון להשפעה של בנו אלי, והוא זה שהביא לשינוי עמדתו. התובע מאמין בדברים שאמר לגבי היחס המחפיר של נכדיו וכלתו כלפיו – כך נטען- אף שבדברים אלה אין ממש. התובע אף העביר לאחרונה את יתרת נכסיו לאלי, ללא תמורה.

36.
הנתבעים הוסיפו כי טענות התובע לגבי ההתנהגות המחפירה של הנכדים כלפיו, מנוגדות לצוואה המאוחרת של התובע בה הוא ציין כי את אהבתו אליהם. טענות אלה אף מנוגדות לעובדה שהתובע איפשר לגיל לנהל את החברה במשך שנתיים לאחר פטירתו של שמעון.

הנתבעים טענו כי התובע חדל לעבוד בחברה במשך עשרות שנים לפני הגשת התביעה, וכי הוא מונה למנהל עבודה בפרויקט בחולון רק משום שדנה וגיל "נעזרו ברישיונו".

37.
לגישת הנתבעים, נטל ההוכחה מוטל על התובע, זהו נטל כבד והתובע לא הרים אותו. כך, הוא נמנע מלהזמין עדים נחוצים ולא הציג מסמכים שהיו אמורים להיות בשליטתו ובחזקתו. עמדתו של התובע מנוגדת למסמכים כתובים, והוא אף גרם לנזק ראייתי משום שהתביעה הוגשה לאחר ששמעון הלך לעולמו, ולא ניתן היה לכן לקבל את גרסתו ביחס לחלק מהעניינים שבמחלוקת.

38.
הנתבעים טענו כי התובע העביר את מניותיו לשמעון – הוא חתום על מסמך העברת המניות, ומצוואתו המאוחרת עולה כי הוא והלה מודים כי במועד החתימה עליה הם סברו כי העבירו את מניות החברה לבעלותו של שמעון ושל יורשיו. העברת המניות לשמעון היתה – כך נטען – מהלך צפוי וטבעי, לאור העובדה ששמעון היה מי שניהל את החברה במהלך עשרות שנים. בנו גיל הלך בעקבותיו, בעוד אלי – אחיו של שמעון, פנה לתחום אחר.

מעדותו של עו"ד צדוק עולה כי התובע והלה ידעו על מה הם חותמים. יתרה מזאת – חודשיים לאחר העברת המניות חתם התובע בפני
עו"ד צדוק באותה פרוצדורה על העברת הבעלות במבנה בגינזבורג, ולגבי העברה זו לא היו לו כל טענות. חבריו של שמעון, עמרם ובן-שושן, העידו כי הם שמעו את התובע אומר מספר פעמים שהוא שמח ששמעון ואחריו גיל ינהלו את החברה.

39.
הנתבעים טענו כי התובע עתר להשבה של דמי-השכירות שהתקבלו בגין החנויות בוויטל והמבנה בגינזבורג, אולם הוא לא הוכיח את סכום דמי-השכירות ואף לא כי הנתבעים לקחו אותם לידיהם שלא כדין. התובע לא הוכיח – אף שיכול היה לעשות כן – כי דמי-השכירות בגין נכסי הנדל"ן אכן הופקדו לחשבון בבנק המזרחי, והוא לא הוכיח כי הם הוצאו שלא כדין. התובע לא יכול להוכיח את עמדתו בהקשר זה באמצעות עדויותיהם של גיל ודנה – שאין להם ידיעה אישית ביחס לחשבון בהתייחס לשנים 2009-2010.

40.
באשר לטענת התובע לגבי היתרות שלו בחברות, נטען כי אין כל מסמך קביל המעיד על כך שהיו יתרות לזכות התובע, והמוצגים שהתובע הציג בהקשר זה אינם מעידים על כך.

41.
באשר לכספים בחשבון בבנק המזרחי, טענו הנתבעים שאין ממש בטענת התובע בסיכומים לפיה גיל ושמעון הוכנסו כבעלים בחשבון מטעמי נוחות. גיל ושמעון היו בעלים במשותף בחשבון. עוד הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובע בקש לצאת מהחשבון. במועד בו הוא עשה כן, הוא לא העלה כל טענה או שאלה ביחס ליתרות בחשבון. היציאה מהחשבון היא בתקופה בה לגישת התובע הנכדים התייחסו אליו ביחס מחפיר. ואולם, אם אלה הם פני הדברים – מדוע לא פעל התובע ביחס לגזל הנטען של כספיו? מדוע הוא לא הגיש תלונה במשטרה? ומדוע המתין פרק זמן של שנתיים עד להגשת התביעה? גם הסכמתו של התובע לשמש מנהל עבודה בפרויקט בחולון לבקשת גיל ודנה, אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו על היחס המחפיר של הנכדים ואמם כלפיו.

הנתבעים טענו כי התובע קבל דיווחים שוטפים אודות החשבון בבנק המזרחי, וכי אילו היה רואה כי החשבון מרוקן בהתמדה, חזקה עליו כי היה פועל ביחס לכך. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע לא הציג את כל דפי החשבון מחשבון הבנק בבנק המזרחי ביחס לתקופה הרלוונטית. רוב הפעילות בחשבון זה היתה בתקופת חייו של שמעון, שאינו יכול להעיד אודותיה. גיל ודנה לא היו בקיאים בנעשה בחשבון בתקופה זו. לכן הם אינם יודעים אם התובע הוציא כספים מהחשבון לצרכיו, והאם כספים אלה שימשו את החברה.

42.
באשר לדוחות מס הכנסה של התובע, נטען כי אין להם ערך משום שרואה-החשבון שערך אותם לא העיד, והתובע עצמו אינו יודע מה כתוב בהם. העובדה שהתובע הרוויח כסף מהשכירות – אין פירושה בהכרח שהוא העביר את כל כספי השכירות לחשבון בבנק המזרחי. התובע לא הציג דוח מפורט עם אסמכתאות ביחס לכספי השכירות שהועברו לטענתו של התובע לחשבון בבנק המזרחי.

43.
המסקנה לפיה התובע לא ראה בכספים שבחשבון בבנק המזרחי ככספים שלו, נובעת גם מהעובדה שהתובע לא משך כספים מחשבון זה לצרכיו האישים במשך שנים. מכאן שהוא סיכם עם שמעון כי אין לו זיקה לחשבון, וכי שמעון יכול לפעול בו כראות עיניו. זאת ועוד, התובע הודה, כך נטען, כי כספי השכירות הושקעו בחברה באמצעות החשבון בבנק המזרחי.

44.
הנתבעים הוסיפו כי לתובע היתה נכות בשיעור של 100% והדבר הקנה לו יתרונות מס. ההכנסות מהמבנה בגינזבורג נרשמו על שמו של התובע, אף שהנכס היה בבעלותו של שמעון, לאור הפטור ממס לו הוא היה זכאי. בפועל התובע לא גילה ענין בחשבון. ביחס לחנויות בוויטל נטען כי התובע הודיע לשוכרים בחנויות אלה כי החל משנת 2011 דמי-השכירות יועברו לחשבונו. בתקופה שקדמה לכך, הושקעו דמי-השכירות בחברה, וזאת לגישת התובע.

45.
באשר לטענת התובע לפיה הוא זכאי לשכר מחברת האחזקות, נטען כי מדובר בחברה שחדלה לנהל עסקים עוד בשנת 2009. התובע היה מודע לכך, ואף חתם על תצהירים ביחס לפירוקה מרצון. הוא אינו יכול לכן לטעון כי הוא זכאי לכספים מחברה זו.

46.
עוד נטען כי התובע ויתר מספר פעמים על כספים שהגיעו לו מהחברה. הוא עשה כן במסמך נ/4, שהוא כתב ויתור בו התובע העביר את יתרת זכויותיו בחברה לשמעון. התובע אישר את חתימתו על מסמך זה. הוא אף חתם על כתב ויתור נספח ז' לתצהירו הראשון, ממנו עולה כי אין לו טענות כלפי החברה. התובע חתם גם על נ/5, ממנו עולה כי הלוואות הבעלים שייכות רק לשמעון. כאשר התובע נחקר על כך הוא טען מלכתחילה כי החתימה אינה חתימתו, ולאחר מכן – כי החתימה הוצאה ממנו במירמה


(כלומר שמדובר בחתימה שלו). התובע חתום גם על המסמך נ/6 וחזקה עליו שהוא הבין את תוכנו.

47.
הנתבעים טענו כי אין לקבל את עמדת התובע לפיה הוא הותיר כספים בחברה לצורך הקמת הפרויקט בחולון. זאת משום שהוא בחר לא למשוך כספים מהחברה הרבה לפני שהפרויקט הזה החל. הוא לא משך כספים מהחברה במשך למעלה מ-20 שנה. זו היתה המדיניות שלו. לגישתם, התובע המשיך לקבל שכר מהחברה "משיקולים פיסקאליים", אף שחדל לעבוד בה לפני שנים רבות. לא היתה לו כוונה למשוך את הכספים הללו, והוא לא ראה אותם כשייכים לו.

48.
הנתבעים העלו טענות ביחס לחוות-דעתה של המומחית לכתבי-יד מטעמו של התובע, הגב' רווה, וטענו כי אין לתת לחוות-הדעת משקל כלשהו. הם הוסיפו כי לתובע לא יכולה להיות עילת תביעה נגד הנתבעים למעט החברה, ולכן יש לדחות את התביעה נגדם. הנתבעים טענו כי אם התביעה תתקבל, התוצאה תהיה כי החברה תעבור לידיו של אלי ללא כל תמורה, למרות שהוא לא השקיע בה כלל מזמנו, בניגוד לשמעון ולגיל.

דיון
49.
כעולה מהאמור לעיל, דיון בתביעה הנוכחית נוגע הן למערכת יחסים משפחתית סבוכה ומורכבת, והן לשאלות עובדתיות ומשפטיות שונות. יחד עם זאת, יש לציין כבר בראשית הדברים כי מאחר שמערכת הצדדים בין הצדדים היא מערכת משפחתית, הדבר משפיע על השיקולים שיש לייחס לצדדים בפעולות השונות שלהם. מערכת יחסים בין אב לבנו ובין סב לנכדיו – אינה דומה למערכת יחסים עסקית בין שני צדדים שאין ביניהם קשרי דם. לכן, פעולות שהיו עשויות להיחשב חסרות היגיון לו היו מבוצעות במסגרת עסקית רגילה, יכולות להיחשב סבירות ומקובלות במערכת משפחתית.

מבחינה זו, יתכן שהיה מוטב כי התביעה הנוכחית תתברר בבית-המשפט לענייני משפחה, תוך ניסיון לפתור בין הצדדים גם את הקשיים הרגשיים, את המטענים הכבדים של הצדדים זה כלפי זה, את התחושות הקשות והאירועים שתוארו במסגרת העדויות. אולם, בקשת הנתבעים להעביר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה נדחתה (לאור העובדה שהדיון הועבר למחלקה הכלכלית מבית-המשפט המחוזי) ובקשת רשות ערעור על החלטה זו – נדחתה אף היא. לכן, התקיים הדיון בפני
בית-משפט זה.

50.
כפי שעולה מטענות הצדדים בסיכומיהם, המחלוקות בין הצדדים מתייחסות למספר עניינים:
יש לברר את תוקפם של שטר העברת המניות ומסמכי הוויתור לצורך בחינת טענת התובע לפיה יש לקבוע כי הוא בעל-המניות בחברה, וכי אין תוקף לוויתור שלו על זכויותיו בה. אם ייקבע כי יש תוקף לשטר העברת המניות ולכתב הוויתור, הרי שלתובע אין זכויות במניות החברות וביתרות שהיו רשומות לכאורה לזכותו. נושא נוסף הוא טענות התובע לגבי הסכומים שהיו בחשבון בבנק המזרחי שהוצאו מהחשבון.

ברקע נושאים אלה ישנן בין הצדדים – כך עולה מהטענות שפורטו לעיל, מחלוקות נוספות ובכלל זה לגבי חלקו של אלי בניהול התביעה; לגבי הקשר בין התובע לבין משפחתו של שמעון – רעייתו סופיה וילדיו גיל ודנה; לגבי עבודתו של התובע בחברה; לגבי פעילותו של שמעון בחברה ועוד. נושאים אלה, שהצדדים התייחסו אליהם בפירוט בעדויות ובסיכומים, משליכים – במידה כזו או אחרת – על ההכרעה במחלוקות שצוינו לעיל.

כל הנושאים הללו יידונו להלן

האם לתובע יש זכויות בחברה?
51.
אין חולק כי התובע הוא שהקים את החברה עוד בשנות ה-60 של המאה שעברה. התובע החל כאמור לעבוד כקבלן עוד בשנת 1963, והוא הקים בשנת 1968 את החברה (הנתבעת 1). החברה עסקה בעבודות קבלנות ובהקמת בניינים בבת ים ובתל אביב (ר' סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית של התובע מיום 27.9.2012, להלן: "התצהיר הראשון"). התובע לטענתו שלא נסתרה, השקיע בחברה את הרווחים שצבר מהפרויקטים שבוצעו על-ידי החברה, והוא אף השקיע כספים נוספים בחברה – שמקורם ברווחים שהיו לו מתקבולי שכר-דירה מנכסים שהיו בבעלותו (ר' ס' 17 לתצהיר הראשון).

חלוקת המניות בחברה היתה – 74% לתובע, 25% להלה, רעייתו, ו-1% לשמעון ז"ל.

52.
אין גם מחלוקת כי התובע והלה חתמו שטרי העברת מניותיהם בחברה לשמעון. התובע טוען שתי טענות עיקריות ביחס למסמכים אלה – ראשית, הוא טוען כי לא היתה לו ולא להלה גמירות-דעת בעת החתימה על שטרי העברת המניות משום שהוא לא היה מודע לתוכנם. לחלופין טוען התובע כי השטרות נחתמו על- ידיו באופן המאפשר את ביטולם לאור פגם ברצון, הן מחמת הטעיה וטעות, והן מחמת היותו במצב של עושק.

טענת העדר גמירות דעת – "לא נעשה דבר"
53.
טענתו הראשונה של התובע היא כאמור שהוא (וכך גם רעייתו) לא היו מודעים לתוכנם של שטרי העברת המניות שהם חתמו עליהם. משכך, לא היתה להם גמירות הדעת המתאימה ביחס לתוכן המסמכים, ולא ניתן לקבוע כי הם הסכימו לאמור בהם, קרי להעברת זכויותיהם במניות לידי שמעון.

ההלכה הפסוקה ביחס לטענת "לא נעשה דבר"
54.
כאשר אחד הצדדים להסכם אינו מודע כלל לתוכנו ולא הסכים לאמור בו, לא ניתן לכאורה לקבוע כי בין הצדדים התקיים מפגש הרצונות - שהוא הכרחי כדי שהצדדים יהיו קשורים זה עם זה בקשר הסכמי. פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים" (מהדורה שנייה, תשנ"ה) מציינת בהקשר זה כי:
"תנאי ראשוני ויסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמת ההדדית להתקשר בחוזה" (עמ' 85).

55.
יחד עם זאת, טענה לפיה צד שנחזה להיות חתום על חוזה לא הסכים לאמור בו והוא כלל אינו מודע לתוכן ההסכמה הנחזית שלו, היא טענה בעייתית. טענה כזו עלולה, אם תתקבל לעתים תכופות, לקעקע את האפשרות של צד לחוזה להסתמך על התקשרותו עם הצד השני, התקשרות שהביטוי החיצוני שלה הוא במסמך הכתוב והחתום על ידי שני הצדדים.

לכן, הטענה לפיה ההסכם הוא בטל מחמת שאחד הצדדים לא קרא אותו, וכי לכן "לא נעשה דבר" (
non est factum
) היא טענה שמתקבלת על ידי בתי-המשפט רק לעיתים נדירות ובמקרים חריגים ביותר. בית-המשפט העליון קבע בהקשר זה כי:
"הנטל להוכיח טענת 'לא נעשה דבר' מוטל על הנתבע, ומידת ההוכחה הנדרשת לביסוסה כבדה מן המקובל במשפטים אזרחיים"(ר' ע"א 36/99 יפה נ' עיזבון המנוחה חנה גלזר פ"ד נ(3)) 272).

בית-המשפט הבהיר זאת כך –
"טענת 'לא נעשה דבר' מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה, שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך קרא את תוכן הדברים האמורים בו, יודעם ומבינם. ככזו, היא מרחיקת לכת, ובעלת משמעות 'קיומית' לחוזה. רק סביר הדבר כי בנסיבות אלה מידת ההוכחה שתידרש לביסוס הטענה, תהיה מידה משמעותית, מעבר לזו הנדרשת דרך כלל לגבי טענות הגנה אחרות המועלות כנגד תביעה חוזית" (שם).

56.
לאור האמור לעיל, צמצמה כאמור ההלכה הפסוקה את המקרים בהם מתקבלת טענת "לא נעשה דבר", וקבעה את החזקה העובדתית שקשה מאוד לסתור אותה, לפיה אדם בוגר החותם על מסמך שנחזה להיות מסמך משפטי, נחשב כמי שקרא אותו, הבין אותו ומסכים לתוכנו.

כך קבע בהקשר זה גם בית המשפט בבריטניה כי:
"whenever a man of full age and understanding, who can read and write, signs a legal document which is put before him for signature
by which i mean a document which it is apparent on the face of it, is intended to have legal consequences, than if he does not take the trouble to read it but signs it as it is, he cannot be heard to say that it is not his document. by his conduct in signing it he has represented to all those into whose hands it may come, that it is his document".

ר'
gallie v lee



(
c.a.
) 17
ch
2 [1969])

יישום ההלכה על עובדות המקרה
57.
נבחן אם כן את טענותיו של התובע לגבי שטר העברת המניות לאור ההלכה שלעיל.
התובע טען בתצהירו כי השטר (כמו גם מסמך הוויתור שיידון להלן) נחתמו על ידיו ועל-ידי הלה כאשר הם הגיעו לבקר את שמעון במשרדי החברה. לגישתו, הם לא היו מודעים לכך שהם חותמים על מסמכי העברת המניות, והיו סבורים כי הם חותמים על מסמכים אישיים להשבת כספים ונכסים של ניצולי שואה.

התובע אישר את הדברים גם במסגרת חקירתו הנגדית. כך הוא העיד כי "היו לי כמה מסמכים לחתום ואפילו לא שמתי לב, היא [דנה] דיברה איתי על פיצויים מגרמניה, לקבל עוד כסף ובתוך זה היה לה כמה חתימות והיא הביאה לי לחתום" (עמ' 60 לפרוטוקול חקירתו המוקדמת מיום 28.11.2013,
להלן: "החקירה המוקדמת").

בהמשך עדותו הוא הסביר כי "אני חתמתי ולא ידעתי על מה אני חותם ולא המשכתי, קודם כל היה לי, בהתחלה היה לי אמונה אליה [אל דנה] שהיא עורכת-דין והיא נכדה וכל הזמן חתמתי, חתמתי על דברים מה שלא שמתי לב, בתוך זה, אני זוכר את זה, היה את המסמך שאני חתמתי מוותר על החברה וזה היה רמאות וזה היה גזלנות" (ר' עמ' 62 לפרוטוקול החקירה המוקדמת).

58.
הנתבע 7, עו"ד צדוק, אשר חלק משרד עם דנה, אישר את העברת המניות בחתימתו אף שבפועל – כך טען התובע בתצהיר, הוא לא היה נוכח במעמד החתימה, הוא לא ישב עם התובע ועם הלה, ולא ראה אותם חותמים על המסמכים. התובע אף טען כאמור כי תוכן המסמכים לא הוסבר להם ולא מהותם, וכן לא הוסדרו העניינים הכספיים ביניהם לבין החברה באותו מעמד.

59.
התובע טען כי תוכן שטר העברת המניות עליו הוא חתם ומשמעותו – קרי כי הוא אינו עוד בעל-מניות בחברה, נודע לו רק כאשר הוא סיים את עבודתו בחברה, בביום 31.11.2011. במועד זה הוא ביקש לערוך "גמר חשבון" ודנה הסבירה לו כי "אין לו כבר כל חלק בחברות הבנייה" ר' ס' 24 לתצהיר התובע מיום 26.2.2014, להלן: "התצהיר השני").

60.
מנגד, הנתבעים טענו כי אין היגיון בגרסת התובע לפיה הוא היה סבור שהוא חותם על מסמכים הקשורים להשבת זכויותיו כניצול שואה. דנה אכן טיפלה עבור התובע ועבור הלה בנושא זה, אולם זאת בשנת 2011 (ביום 31.7.2011) ולא בחודש אפריל 2010, מועד החתימה על שטרי העברת המניות.

61.
אני סבורה כי לאור ההלכה שלעיל, אין מקום לקבל את טענות התובע לגבי שטר העברת המניות. כעולה מגרסתו שלו, התובע היה מודע לכך שהוא חותם על מסמכים בעלי אופי משפטי (לגישתו – מסמכים הנוגעים להסדרת זכויותיו כניצול שואה). עיון בשטר העברת המניות מעלה כי כותרתו היא ברורה, ולכן ספק רב אם ניתן היה לחתום עליו בלא לדעת את מהותו.

62.
מעדותו של התובע במסגרת העדות המוקדמת (שצוטטה לעיל) עולה כי התובע היה מודע לכך שהוא חותם על מסמך להעברת המניות (שכן הוא מעיד שהוא זוכר שהוא חתם באותו מועד על ויתור על המניות, והוא לא היה יכול לזכור זאת אם לא היה מודע לכך שהוא חותם על מסמך כזה).

63.
מעבר לכך, מעדויותיו של התובע בבית-המשפט עולה כי התובע, שהוא איש עסקים ותיק מאוד, הוא אדם דעתן, המודע לזכויותיו, עומד עליהן ויודע היטב לפעול באופן המשקף את רצונו – גם בגילו המתקדם. כך למשל בחקירה מיום 2.11.2014, ציין התובע כי הוא החליט לבטל את הצוואה הראשונה משום שהיה סבור כי למשפחתו של שמעון "לא מגיע כלום" (עמ' 54 לפרוטוקול). בהמשך הוא העיד כי לאחר שסופיה דרשה ממנו לאחר מותו של שמעון נכסים נוספים, הוא השיב לה: "אתם לא תקבלו יותר שום דבר" (ר' עמ' 81 לפרוטוקול). בחקירתו המוקדמת ביום 28.11.2013, העיד התובע כי הוא נתן לבנו אלי דירה במתנה "שלא יהיה להם [למשפחת שמעון] ירושה" (עמ' 53 לפרוטוקול).

64.
אכן, ממכלול חומר הראיות אין זה ברור מדוע בחר התובע דווקא במועד בו נחתמו שטר העברת המניות ומסמכי הוויתור, להעביר את זכויותיו (הן את המניות והן את הזכויות הצבורות) לשמעון, שהיה חולה במועד זה. יודגש כי מגישת התובע עולה כי לא היתה לו התנגדות להעביר את המניות לשמעון, אלא שהוא לא היה סבור שהיה טעם לעשות זאת, לאור מצבו הבריאותי הקשה של שמעון ("שאין לו חודשיים לחיות"). התובע הוסיף וטען בהקשר זה שאין זה סביר שהוא היה מעביר לשמעון את המניות במועד בו נטען שהוא עשה כן, שכן מלבד שמעון לא היה אף אחד בחברה שידע לנהל אותה ושהיה מורשה לבנות ובעל רישיון קבלן.

אינני מקבלת את הטענה. לא הוכח ולא ניתן לקבוע שבמועד העברת המניות, אכן היה ברור לתובע כי ימיו של שמעון ספורים (כזכור, הוא נפטר כחצי שנה לאחר מכן). עמדת הנתבעים היתה כי באותו שלב מצבו של שמעון לא היה עדיין חסר תקווה. שמעון כבר חלה בעבר – והתאושש. לכן, אין זה מן הנמנע כי היתה תקווה להוריו שהוא יתאושש פעם נוספת. יצוין כי גם הטענה לפיה לא היה איש מלבד שמעון שיכול היה לנהל את החברה – איננה עומדת במבחן המציאות.

65.
זאת ועוד. גיל נשאל על מועד העברת המניות לאור מצבו של שמעון, והשיב לשאלת ב"כ התובע כי הוא מניח שהוריו בקשו ששמעון יזכה לראות את העברת המניות עוד בחייו. לדבריו "אני מניח שמאחר ואבא שלי עבד בחברה והשקיע את כל כולו בחברה, גם אני עבדתי בחברה, אז הוא רצה לראות את זה עוד בחייו (ככל הנראה הכוונה לחייו של שמעון) וגם הם (ככל הנראה הכוונה היא לתובע ולהלה) רצו להעביר לו את זה עוד בחייו" (עמ' 121 לפרוטוקול).

אין זה מן הנמנע ויש סבירות בטענה כי התובע בחר להעביר לשמעון את המניות דווקא לאור מצבו הרפואי, וכדי לתת לו תקווה. יתכן שהתובע בקש כי שמעון יזכה עוד בחייו לראות כי הוא זה המקבל את המניות בחברה שהוא עבד בה, וכי התובע הקדים להעביר אליו את הזכויות דווקא לאור מצבו הרפואי של שמעון – כפי שהעיד גיל. כך או כך, המועד בו הועברו המניות איננו בלתי-סביר, גם לאור מצבו הרפואי של שמעון, ואולי הוא נובע דווקא ממצב זה.

66.
יתרה מכך, אין מחלוקת כי התובע העביר לשמעון את חלקו במבנה בגינזבורג ביום 16.6.2010, כלומר כחודשיים לאחר החתימה על שטר העברת המניות ומסמך הוויתור. הפרוצדורה של החתימה היתה זהה – מי שאישר את חתימת התובע על התצהיר לפיו הוא מעביר את זכויותיו בנכס בגינזבורג לידי שמעון, היה עו"ד צדוק, והחתימה נעשתה אף היא במשרד בנכס – הוא המשרד בו נחתמו גם שטרי העברת המניות ומסמכי הוויתור.

יוער כי העברת חלקו של התובע במבנה בגינזבורג לשמעון, אף מעידה על כך כי התובע נהג לתת מתנות בחייו לילדיו. מסקנה דומה עולה מהתנהלותו של התובע לאחר הגשת התביעה הנוכחית, כאשר הוא העביר את הרכוש שאלי היה אמור לרשת – לאלי, עוד בחייו. גם ענין זה תומך באפשרות כי התובע בחר להעביר לשמעון את המניות שהוא התכוון להוריש לו לאחר מותו, עוד בחייו של התובע.

67.
חרף העובדה שכאמור התובע חתם על המסמכים הנוגעים למבנה בגינזבורג באותה פרוצדורה, וחרף העובדה שאין ספק שגם במועד העברת המבנה בגינזבורג שמעון כבר היה חולה - התובע לא העלה כל טענה ביחס לתוקפה של העברת זכויותיו בנכס בגינזבורג ללא תמורה לשמעון. ואולם – אם אכן לא היה טעם בהעברה לשמעון בחודש אפריל 2010 לאור מצבו הרפואי – ודאי שלא היה טעם בחודש יוני 2010 להעביר לו את הזכויות בנכס בגינזבורג. למרות זאת, וככל הנראה מטעמים דומים, התובע העביר לשמעון במתנה, ללא כל תמורה, את חלקו בנכס בגינזבורג – ואין זה מן הנמנע אם כן כי הוא פעל באופן דומה גם ביחס לזכויות בחברות.

68.
לגישת התובע, מי שהחתים את התובע על המסמכים היתה נכדתו דנה. התובע העיד כאמור כי מלכתחילה היה לו אמון בדנה, בהיותה עורכת-דין ונכדה שלו (עמ' 62 לפרוטוקול). אולם, נראה כי מכלול הראיות מעמיד בספק את המסקנה לפיה התובע סמך על דנה בתקופה הרלוונטית. ודאי שלא ניתן להניח כי היה לו בה אמון עיוור, מלא וגמור של סב לנכדתו. זאת משום שהתובע הצהיר כי משפחתו של שמעון התייחסה אליו ואל רעייתו ביחס משפיל לאורך כל השנים (ר' ס' 6-7 לתצהיר מיום 26.2.2014). הוא הוסיף כי לאחר התפרצותה החוזרת של מחלתו של שמעון, בשנת 2009 "התדרדרו היחסים לשפל מדרגה נוסף. לא יכולנו להגיע באופן חופשי לבקר את שמעון בביתו" והתגנבו למשרדי החברה כדי לראות אותו (ר' ס' 12 לתצהיר הנ"ל). כלומר, במועד החתימה על שטר העברת המניות, היחסים היו כבר יחסים מתוחים.

נראה אם כן כי במועד בו התובע והלה הוחתמו על המסמכים, לא יכול היה להיות לתובע אמון מלא בדנה, ולכן חזקה על התובע שבחן את המסמכים שהוא התבקש לחתום עליהם, ווידא שהוא מסכים לאמור בהם.

69.
המסקנה לפיה התובע היה מודע לתוכן המסמכים, עולה גם מעדותו לפיה דנה אכן דברה איתו על האפשרות של העברת המניות עוד בטרם החתימה על המסמכים. אכן, התובע לגרסתו התנגד לכך – הוא טען כי אמר לה: "לשמעון במצב כזה שאין לו חודשיים לחיות, אז אני אעביר לו את המניות? אמרתי לא מעביר, אין טעם לשמעון, ולגילי אני לא מוכן להעביר את המניות" (עמ' 62 לפרוטוקול החקירה המוקדמת). לאחר מכן – כך מעיד התובע, דנה "הביאה לי לחתום על כל מיני מסמכים, בתוך זה היה המסמך הזה להעביר את המניות, לוותר עת המניות של החברה" (עמ' 64 לפרוטוקול החקירה המוקדמת). בנסיבות אלה, חזקה על התובע כי עיין במסמכים שהתבקש לחתום עליהם, והיה מודע לתוכנם.

הצוואה הראשונה
70.
הצדדים התייחסו בתצהירים ובחקירות לשאלת טיב הקשר בין הצדדים, קרי בין התובע והלה מצד אחד, לבין שמעון ומשפחתו. התובע הוא כאמור אביו של שמעון, וסבם של דנה ושל גיל. לכן, הגם שבנסיבות רגילות היתה העברה ללא תמורה של כל המניות שהיו לו בחברות שהוא עצמו הקים וכל זכויותיו בהן – יכולה להיתפס כמעשה בלתי-סביר שקשה היה לקבל את האפשרות שהתובע יסכים לו – הדברים הם שונים כאשר מדובר בבני-משפחה.

71.
הנתבעים טענו כי העובדה שהמניות בחברה צפויות לעבור מהתובע לשמעון, היתה ברורה לאורך כל השנים. זאת משום ששמעון היה הבן היחיד מבין שלושת בניו של התובע אשר גילה ענין בעסקי הבנייה. הבן מנחם נסע לארה"ב ונפטר ממחלה קשה כשהיה בן 35, והבן אלי הוא רואה-חשבון, ועוסק בתחום זה עד היום. שמעון לעומת זאת החל לעבוד בחברה במהלך שירותו הצבאי והמשיך בכך לאחר שהשתחרר (ר' ס' 11-14 לתצהירה של דנה).

דנה הצהירה כי היה ידוע במשפחה כי בבוא העת שמעון יקבל את החברה וימשיך את עסקי הבנייה המשפחתיים. מאוחר יותר הוסכם לטענתה כי אחיה של דנה, גיל, יקבל את החברה לאחר מכן (ס' 18 לתצהירה של דנה).

72.
הדברים האמורים בתצהירה של דנה עולים בקנה אחד עם הצוואה הראשונה (מיום 18.12.2000, נספח 18 לתצהירה של דנה), בה הוריש התובע לבנו שמעון דירה (בראשון לציון), את המבנה ברחוב גינזבורג, חנות אחת ברחוב עמק יזרעאל, וכן את כל מניותיו בחברה ובחברת האחזקות (ר' ס' 1 לצוואה). קביעה זו אכן עולה בקנה אחד עם ההנחה לה טענו הנתבעים, ששמעון היה הבן שעבד בחברה, וכי הוא ראוי היה לכן לגישתם של הוריו לקבל אותה לאחר שהם ילכו לעולמם.

הענקת המניות לשמעון בחייו נעשתה לאחר הצוואה הראשונה, והיא עולה אם כן בקנה אחד עם הגישה הזאת.

הצוואה המאוחרת
73.
העובדה שהתובע היה מודע לכך שהוא העביר לשמעון את מניותיו בחברה, וכי הוא הסכים לכך, עולה גם מהצוואה המאוחרת שנחתמה ביום 18.10.2010, קרי לאחר פטירתו של שמעון. התובע אינו כופר בכך שמדובר בצוואה שהוא והלה חתמו עליה מתוך כוונה והסכמה לאמור בה. הצוואה נחתמה במועד בו לגישתו של התובע כבר השתבשו היחסים בינו לבין משפחת שמעון.

לגישת התובע, ההתדרדרות החמורה ביחסים החלה ערב פטירתו של שמעון, כאשר דנה לא אפשרה לו ולהלה להיכנס לחדרו של שמעון בבית-החולים תל-השומר ודרשה כי הם יסתלקו לביתם (ר' ס' 15 לתצהיר). לאחר מכן, וחרף בקשתו של התובע ותחנוניה של הלה, החליטה סופיה כי שמעון ייקבר בעיר רעננה ולא בעיר חולון (ר' ס' 16 לתצהיר). בהמשך, התובע ואשתו לא ישבו שבעה בבית שמעון ז"ל לאור היחס המשפיל שהם קבלו מסופיה וילדיה (ר' ס' 17 לתצהיר).

74.
ההחלטה לשנות את הצוואה הראשונה ולערוך צוואה מתוקנת (היא הצוואה המאוחרת), נבעה – כך טען התובע – מיחסם של סופיה וילדיה לתובע, ובכלל זה מדרישתה של סופיה כלפי התובע בהסתמך על הצוואה הראשונה, לקבל את הנכסים ששמעון היה אמור לרשת, עוד בחייהם של התובע ושל הלה. הצוואה המאוחרת מיום 18.10.2010 שיקפה – כך טוען התובע "מציאות חיים מתמשכת של יחס משפיל ומבזה אשר גרם לנו להבין שבוודאי אין כוונה לדאוג לנו באחרית ימינו לאחר ששמעון נפטר. זאת למרות כל הטוב שהעתרנו על [שמעון] ומשפחתו" (ס' 23).

75.
בצוואה המאוחרת קבע התובע כי הוא מוריש את שתי החנויות ברחוב עמק יזרעאל 4 בתל-אביב לבנו אלי. את כל יתרת רכושו מכל סוג "בין מיטלטלין, מקרקעין, כספים, תוכניות חיסכון, ני"ע, מטבע זר, זכויות מכל סוג ומין, בין אם קיים כעת ובין אם יהא קיים בעת מותי, לרבות חלקי בדירת מגורי ברח' יבנה 9 דירה 7 חולון.... אני מצווה לאשתי צוקר הלה.... ואם היא חו"ח לא תהא בין החיים בעת מותי או שהיא תלך לעולמה יחד עימי, אני מוריש את כל האמור בסעיף זה לבני אלי צוקר" (ר' ס' 3-4 לצוואה).

התובע לא ציווה בצוואה המאוחרת דבר למשפחתו של שמעון. בהקשר זה ציין התובע בסעיף 5 לצוואה המאוחרת – כפי שנזכר כבר לעיל, כי –
"למרות אהבתי הרבה לבני המנוח, שמעון צוקר ז"ל ולילדיו/נכדיי, איני מוריש להם דבר שכן נתתי לו/להם במתנה עוד בחיי, את החלק שייעדתי לבני ז"ל ולהם מרכושי".

המסקנות העולות מהצוואה המאוחרת
76.
האמור בצוואה המאוחרת עולה בקנה אחד עם ההנחה שהתובע היה מודע לכך שהוא העביר לשמעון את חלקו בחברה בחודש אפריל 2010, וזאת משני טעמים: ראשית, בצוואה הראשונה ציין התובע במפורש ובמפורט את נושא הורשת מניותיו בשתי החברות – הן החברה והן חברת האחזקות. ואכן, סביר מאוד שהתובע יתייחס במסגרת צוואתו למניות בחברות – שהיוו חלק משמעותי ונכבד מרכושו, וסביר מאוד שהיה לו חשוב לקבוע מי יקבל אותן לאחר לכתו לעולמו.

ואולם, המניות בחברות אינן נזכרות כלל בצוואה המאוחרת. המסקנה לפיה התובע הניח כי בשלב זה אין לו עוד זכויות במניות, היא אם כן מסקנה סבירה העולה בקנה אחד עם מה שנאמר בצוואה המאוחרת ועם מה שלא נאמר בה.

77.
מסקנה זו מתחזקת מאוד לאור האמור בס' 5 לצוואה שצוטט לעיל, ממנו עולה מפורשות כי התובע התייחס למתנה שנתן לשמעון ולילדיו עוד בחייו. הוא אכן לא פירט את מהות המתנה, אולם הוא מציין כי מדובר בחלק שהוא ייעד לבנו שמעון מרכושו. מהו חלק זה שייעד התובע לשמעון? מהצוואה הראשונה עולה כי מדובר בחלקו של התובע במבנה בגינזבורג (שהועבר לשמעון ביום 16.6.2000) ובזכויותיו במניות בחברות – ששניהם הועברו לשמעון עוד לפני החתימה על הצוואה המאוחרת.

כאמור, בצוואה הראשונה ציווה התובע במפורש את המניות בחברות לשמעון. לכן, המסקנה לפיה האמור בס' 5 לצוואה המאוחרת – קרי הקביעה שהתובע נתן בחייו במתנה לבני משפחת שמעון את הרכוש שהוא ייעד לו, לשמעון, מתייחסת למניות, היא מסקנה סבירה.

78.
כלומר, מכלול האמור בצוואה המאוחרת תומך באופן ברור בעמדת הנתבעים. כן עולה מהצוואה הזו כי במועד בו היא נערכה, התובע היה בעל כושר החלטה ושיפוט; הוא בקש לשנות את צוואתו הראשונה לאור היחס של סופיה וילדיה כלפיו וכלפי הלה, ולגרוע חלק ממה שהם היו אמורים לרשת לאור הצוואה הראשונה. יחד עם זאת, הוא עשה זאת תוך מודעות למתנה שהתובע נתן לשמעון (שבני-משפחת שמעון ירשו) עוד בטרם נחתמה הצוואה המאוחרת. התובע ידע אם כן מה הוא רוצה, ידע מה הן זכויותיו, וידע איך להוציא את רצונו מהכוח אל הפועל.

79.
יוער כי עריכת הצוואה המאוחרת והתנהלותו של התובע בקשר לכך, משליכה לטעמי גם על בחינת פעולותיו של התובע כחצי שנה קודם לכן, כאשר הוא חתם על מסמכי הוויתור במשרדה של דנה. אין סיבה להניח כי התובע לא היה מודע למעשיו במועד זה, כי הוא לא יכול היה לקרוא ולהבין את המסמכים עליהם הוא חתם או כי הוא הונע לעשות משהו שהוא לא היה שלם איתו.

80.
המסקנה העולה מכל האמור לעיל אם כן היא כי התובע היה מודע לכך שהוא מוותר על מניותיו בחברות לטובת שמעון כאשר חתם על המסמכים בחודש אפריל 2010. לאחר מכן, ולאור היחס המשפיל של משפחתו של שמעון, הוא החליט לגרוע חלק מחלקם העתידי בירושה. הוא קבע בצוואה המאוחרת כי בני משפחתו של שמעון לא יירשו כל חלק נוסף ברכושו (בניגוד למה שנקבע בצוואה הראשונה, בה יתרת הרכוש נועדה לשמעון ולאלי בחלקים שווים).

81.
אני סבורה – לאור מכלול הדברים שצוינו עד כה, כי אין מקום וצורך לבחון את השאלה האם שטרי העברת המניות ומסמך הוויתור אכן נחתמו בפני
עו"ד צדוק או שמא (כגרסת התובע) הוא הוסיף את חתימתו עליהם רק לאחר מכן. תוקפם של המסמכים אינו נובע מחתימת האישור של עורך-דין צדוק, אלא מהיותם מסמכים החתומים על-ידי התובע. מאחר שהתובע חתם על המסמכים (ועל כך אין מחלוקת), ומאחר שכאמור הוא הבין את משמעותם (ופעל בהתאם לה כאשר שינה את צוואתו), שאלת נוכחותו של עו"ד צדוק בחדר, והשאלה האם עו"ד צדוק הסביר לתובע ולאשתו את משמעות המסמכים או קרא להם בקול רם את תוכנם – מתייתרת.

82.
בסיכומים מטעמו טען התובע כי ישנן נסיבות חיצוניות, המעידות על כך כי הוא לא העביר את המניות לשמעון. כך נטען כי התובע חתם בשנת 2012 על ערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום לחברה לטובת בנק איגוד לצורך ליווי פיננסי לפרויקט בחולון. התובע טען כי אין זה סביר שהוא יעמיד ערבות כזו לחברה לאחר שהוא העביר את כל זכויותיו בה לשמעון, וניתק את עצמו מהחברה מבחינה "משפטית וחשבונאית" (ר' ס' 61 לסיכומים).

אינני סבורה כי יש בחתימתו של התובע על הערבות לטובת החברה כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי לעיל. כפי שהובהר לא אחת לעיל, התנהלותו של התובע בקשר להעברת המניות, איננה התנהלות של איש עסקים המקבל החלטה עסקית. מדובר בהעברה של אב לבנו, ויש לבחון אותה לכן בכלים המתאימים למערכת היחסים הזו – ולא למערכת יחסים עסקית רגילה.

83.
בשנת 2012, לאחר פטירתו של שמעון, נוהלה החברה בפועל על-ידי בנו גיל (אינני מתייחסת לשאלת רישומו של גיל כמנהל, אלא לעובדה שגיל היה זה שניהל את החברה ביום-יום). התובע לא הביע מחאה ביחס לכך (ענין העולה בקנה אחד עם הבנתו של התובע כי מניות החברה עברו לבעלותו של גיל). אין זה מן הנמנע כי התובע, סבו של גיל, ביקש לסייע לגיל בניהול החברה. אין מחלוקת כי התובע שימש מנהל עבודה בפרויקט בחולון (לגישתו, תוך שהוא עבד בפרויקט ממש. לגישת הנתבעים מדובר במינוי פיקטיבי שנעשה רק לאור העובדה שלתובע היה רישיון קבלן).

84.
כך או כך ההסכמה של התובע לסייע בפרויקט, מעידה על כך כי החברה היתה חשובה לו. מסקנה זו איננה מנוגדת לאפשרות כי התובע העביר את המניות בה לבנו ולנכדו אחריו. החברה היא אכן מפעל חייו של התובע. אין ספק שהוא הקים אותה ועבד בה עשרות שנים. הוא בקש להעבירה כמפעל חי ומוצלח לבנו ללא כל תמורה (כפי שבהמשך העביר לבן אחר שלו, לאלי, עוד בחייו וללא תמורה נכסים אחרים). כך נוהגים הורים במקרים רבים. כך נהג גם התובע יותר מפעם אחת.

לכן, אין זה מן הנמנע כי גם לאחר הענקת המתנה, התובע היה מוכן להוסיף ולסייע לחברה ולפעילותה באמצעות חתימה על הערבות, זאת גם בהנחה שהמניות כבר לא היו בבעלותו וכי הוא היה מודע לכך.

85.
עוד טען התובע כי המסקנה בדבר העברת המניות אינה עולה בקנה אחד עם העדויות של חבריו של שמעון, בן-שושן ועמרם, שחרף העובדה שלגישתם היו מעורים בנעשה בחברה (וידעו כי היה מוסכם במשפחה כי שמעון יקבל את המניות בבוא העת), שמעון לא סיפר להם כי המניות בחברה הועברו אליו על-ידי אביו.

אינני מקבלת את הטענה. אינני סבורה – לנוכח האמור במסמכים, כי יש מקום לקבוע כי אין תוקף להעברת המניות רק לאור העובדה שחברים קרובים של שמעון לא שמעו אודות האירוע משמעון. לענין זה יכולים להיות הסברים רבים, שאינם שוללים את העובדה כי התובע אכן חתם על המסמך בכוונה להעביר את המניות כפי שמצוין בו.

מערכת היחסים בין התובע לבין שמעון ומשפחתו
86.
השאלה הנוגעת למערכת היחסים בין התובע והלה לבין משפחתו של שמעון במהלך השנים ועובר לפטירתו של שמעון ובסמוך לאחר מכן, שנויה במחלוקת קוטבית בין הצדדים. בהקשר זה יש לציין קודם כל כי לא יכולה להיות מחלוקת כי מערכת היחסים בין התובע לבין סופיה וילדיה נכון להיום, ולפחות מאז הגשת התביעה, היא מערכת יחסים עכורה מאוד. התובע חש כעס רב על הנתבעים כולם, ויש לו טענות רבות ביחס לגישתם המעליבה והמבזה של סופיה ושל ילדיה כלפיו וכלפי רעייתו. התובע חזר והצהיר על כך, והעיד עדות ברורה וחד-משמעית בהקשר זה בשתי חקירותיו הנגדיות, תוך פירוט של מקרים ספציפיים בהם התייחסו הנתבעים אליו ביחס קשה ומשפיל.

אין ספק כי זוהי נקודת מבטו האותנטית, והיא עלתה באופן חד, ברור ומפורש בחקירותיו, בהן הוא הבהיר את רגשותיו באופן בהיר ומשכנע. מערכת היחסים העכורה היא שמנעה מהצדדים – חרף מספר ניסיונות שנעשו לצורך כך – להגיע להסכמות במסגרת הסכסוך נושא ההליך הנוכחי.

87.
בתצהיריהם כפרו הנתבעים בטענות התובע ביחס למערכת היחסים בין משפחתם לבין התובע והלה. דנה הצהירה כי בין הלה לבין סופיה היתה מערכת יחסים מצוינת. היא ואמה ביקרו את הלה בבית-האבות, והיא אישית עזרה לה פעמים רבות. היא הוסיפה שהיא היתה זו שביקשה כי התובע יירשם כמנהל עבודה בפרויקט בחולון (בניגוד לטענת התובע לפיה היא סילקה אותו מהאתר), וזאת משום שהוא היה מנהל עבודה מוסמך ומשום שמערכת היחסים היתה טובה. דנה הוסיפה כי החגים תמיד נחגגו בבית הוריה עם התובע והלה וכל המשפחה המורחבת (וצירפה תמונות המעידות על כך). דנה אף טיפלה עבור התובע ועבור הלה במעבר שלהם לבית אבות משען. מסקנות דומות עולות גם מתצהיריהם של גיל ושל סופיה.

88.
יחד עם זאת, הנתבעים בסיכומיהם ערים לעמדתו הברורה של התובע לפיה הוא הושפל ובוזה על-ידי משפחת שמעון. עמדתם של הנתבעים היא כי התובע אכן מאמין שהנתבעים נהגו כלפיו בצורה מחפירה, וזאת חרף העובדה שאין ממש בדברים הללו. לגישתם, מי ש"שתל" במוחו את הדברים הוא בנו אלי, שניצל את גילו וחולשתו של התובע כדי לשכנע אותו – כך עולה מסיכומי הנתבעים – בקיומן של עובדות של היו ולא נבראו.

טענת הנתבעים לגבי אפשרות השכנוע של אנשים מבוגרים בעובדות שלא היו ולא נבראו כלל – היא טענה שלא הוכחה, ואינני מקבלת אותה. יחד עם זאת, הנתבעים הוכיחו כי לפחות בתקופה מסוימת נהגו התובע ורעייתו להתארח בביתה של סופיה ובביתה של דנה – והם אף צירפו תמונות המעידות על כך. לפחות בשנת 2000, כאשר נחתמה הצוואה הראשונה, התובע ורעייתו ביקשו להוריש לשמעון את החברה.

89.
כפי שהבהרתי לעיל, אני סבורה כי התובע חש כעס עמוק ואותנטי כלפי דנה, גיל וסופיה. אין ספק כי ענין זה נובע בין היתר מאירועים שקרו בעולם המציאות. עם זאת, אני סבורה כי קשה מאוד לקבוע ממצאים עובדתיים ברורים לגבי השאלה מתי בדיוק חל השבר ביחסים בין התובע לבין משפחתו של שמעון ומדוע הוא קרה.

לא ניתן לקבוע ממצאים לגבי השאלה האם – כטענת התובע - הוא והלה גורשו מבית החולים בו שכב שמעון לפני מותו, והאם כטענתו הוא והלה לא ישבו שבעה בביתו של שמעון לאחר מותו. התנהגות כזו היא קיצונית מאוד, ולא ברור מחומר הראיות ממה היא נבעה – לגישת התובע.

90.
חומר הראיות אינו מאפשר אם כן לקבוע מסקנה ברורה – לא ביחס למועד בו התרחש השבר ביחסים ולא לגבי הסיבה המדויקת לקיומו. יחד עם זאת, אני סבורה כי במועד בו ערכו התובע והלה את הצוואה המאוחרת, "היה בלבם" על משפחתו של שמעון. לכן, וכפי שאפרט, הם שללו מסופיה ומילדיה חלק מהרכוש שנועד להם קודם לכן בצוואה.

91.
יחד עם זאת, אני סבורה כי לא הוכח (ואף לא נטען) כי התובע חש כעס גם על שמעון עצמו. כפי שציינתי לעיל, מחומר הראיות עולה המסקנה לפיה התובע אכן היה מעוניין להעביר לבנו שמעון את המניות בחברה, והוא רצה כי שמעון ימשיך את דרכו וינהל את החברה אחריו. התובע אישר כי לא היתה לו התנגדות להעביר את המניות לשמעון, אלא שסבר כי אין בכך טעם שכן "אין לו חודשיים לחיות".

נראה כי התובע סמך על שמעון עד מותו של האחרון, ואיפשר לו לנהל את העניינים בחברה בהתאם לשיקול-דעתו. אולם, כאמור, זמן קצר לאחר שהזכויות בחברה עברו לידיו של שמעון תוך ויתור של התובע על זכויותיו כלפי החברה, שמעון הלך לעולמו ומשפחתו ירשה את רכושו. לכן, מי שנהנה מהמניות בפועל היו הנכדים ובעיקר גיל ודנה. כאמור, התובע חש פגוע מאוד מהנכדים ומאמם, והוא חש כלפיהם כעס גדול. התובע לא היה מעוניין בתוצאה שקרתה – שמי שנהנה מהרכוש שהוא העביר לשמעון, רכוש שברובו (או בחלקו) נוצר והושבח על-ידיו, הם סופיה וילדיה.

יחד עם זאת, העובדה שהתובע חזר בו מהעברת המניות לשמעון לאחר ששמעון הלך לעולמו ורכושו עבר ליורשיו, אינה כשלעצמה סיבה לביטול העברת המניות והוויתור על הזכויות שנעשה בד בבד עם ההעברה.

סיכומה של נקודה זאת, אני סבורה כי יש לדחות את טענות התובע לגבי העברת מניותיו לשמעון, ויש לקבוע כי העברת המניות לשמעון היא תקפה.

מסמך הוויתור - האם ויתר התובע על יתרותיו בחברה?
92.
בספרי החברות – כך טען התובע - רשומות יתרות חובה של החברות כלפיו. התובע טען בהקשר זה כי במהלך השנים הוקצו לו משכורות בחברות (קרי בחברה ובחברת האחזקות). בהיותו בעל פטור ממס הכנסה כנכה 100%, היו הכנסותיו בשיעור של 48,000 ₪ לחודש פטורות ממס (ר' ס' 41 לתצהירו של התובע מיום 27.9.2012). התובע ציין כי לאחר שהוקמה חברת האחזקות בתחילת שנות ה-2000, הוקצו לו משכורות גם בחברה זו. גם משכורות אלה לא נמשכו על-ידיו.

במועד בו נחתם שטר העברת המניות, חתם התובע על מסמך הוויתור מכוחו הוא המחה את זכויותיו בחברה לרבות כל יתרת זכות שעמדה לרשותו - לשמעון. בכלל זה הוא ויתר אם כן על יתרות הזכות שהיו רשומות לזכותו בגין המשכורות שהוא לא משך מהחברה.

93.
משטענת "לא נעשה דבר" המתייחסת לשטר העברת המניות נדחתה, אני סבורה כי יש לדחות אותה מאותם טעמים גם ביחס למסמך הוויתור – ולקבוע כי התובע היה מודע לחתימתו גם על מסמך זה, ואין לקבל את עמדתו ביחס אליו.

94.
מגרסת התובע עולה כי הוא לא משך את יתרות הזכות שלו בחברות מעולם. לגישתו "ברי כי לא הייתי נוהג כך [קרי נמנע ממשיכת השכר] אם הייתי יודע כי איני בעליה של החברה וכי כספים אלה לא יושבו לי בעתיד" (ס' 42 לתצהירו).

התובע הצהיר ביחס לשכרו כי -
"שכרי נטו לא נמשך על-ידי מהחברה, בידיעה שבהלוואות אלה אני תורם ומחזק את האיתנות הפיננסית של החברה ומקטין הוצאות המימון והצורך במימון בנקאי הדרוש להמשך התפתחות החברה. פעולתי זו היוותה את המנוף הפיננסי להעמקת אחיזתה ופיתוחה של החברה לאחת החברות המשפחתיות המובילות ובעלות המוניטין של למעלה מ-40 שנות פעילות בתחום של הבנייה למגורים והשקעות באזור חולון" (ס' 42 לתצהיר).

95.
אני סבורה כי עמדת התובע לפיה הוא הותיר את שכרו בחברה מתוך הנחה ששכר זה יושב לו בעתיד, לא הוכחה. להבנתי, הטעמים שהביאו את התובע להעביר את מניותיו בחברה לידיו של שמעון, הביאו אותו גם לוותר על הזכויות שהיו רשומות לזכותו בספרי החברה.

התנהלותו של התובע והאמור בתצהירו, מעידים על כך כי הוא הותיר את שכרו בחברה כחלק ממאמציו לבסס את יציבותה ואיתנותה (ולאו דווקא כדי לקבל את סכומי השכר שנרשמו לזכותו לידיו בעתיד). לכן, אין זה מן הנמנע כי כאשר החליט התובע להעביר את החברה לידיו של שמעון, הוא בקש להעביר לו אותה ללא ההתחייבויות המשמעותיות שנצברו בה לכאורה לזכותו.

96.
מהחתימה על שטר העברת המניות עולה כי התובע בקש להעביר לשמעון את החברה כדי ששמעון ינהל אותה ויפעל במסגרתה. כפי שציינתי לעיל, הגרסה לפיה התובע היה מעונין להעביר את החברה לשמעון, היא גרסה סבירה שעולה בקנה אחד גם עם עמדתו של התובע. סביר אם כן להניח כי התובע בקש להעביר לשמעון את החברה במצבה כפי שהוא- קרי מצבה לאחר שהתובע השקיע בה את שכרו כדי לפתח אותה, ולהפוך אותה – לדבריו שלו – לחברה משפחתית מובילה ובעלת מוניטין. לו היתה החברה נדרשת להשיב לתובע את כל היתרות שנצברו לזכותו, מובן כי מצבה היה משתנה באופן דרמטי, והיא לא היתה אותה חברה מובילה ומצליחה שהתובע – כך נראה – בקש להעביר לבנו.

97.
התובע טען כי יש לקבל את טענתו לפיה "לא נעשה דבר" לגבי מסמך הוויתור, גם לאור מסמכים נוספים שנערכו על-ידיו, המעידים על כך שהוא לא גמר בדעתו לוותר על יתרותיו בחברה. כך, בצוואה הראשונה התובע לא ציווה לשמעון את יתרות החובה שהחברות חבו לו בהתאם לספריהן. התובע לא הוריש את היתרות הללו לשמעון גם בצוואה המאוחרת. מכאן שהתובע לא התכוון מעולם לוותר על יתרותיו בחברה לזכות שמעון.

אינני מקבלת את הטענה. כפי שהבהרתי לעיל, המסקנה לפיה התובע בקש להעביר לשמעון את המניות בחברות כדי ששמעון יקבל את החברות במצבן כמות שהן היא מסקנה סבירה, שעולה בקנה אחד עם דרך הפעולה של התובע. היא גם עולה מהחתימה של התובע על מסמך הוויתור, חתימה שלטעמי היא חתימה תקפה, ומעידה על כוונתו של התובע.

98.
זאת ועוד – המסקנה לפיה התובע אכן ויתר על יתרות הזכות שלו בחברה, וכי הוא היה מודע לכך, עולה גם מהמסמך נספח ז' לתצהיר התובע – מסמך מיום 31.12.2011, שהתובע חתום עליו. מסמך זה נערך כאשר התובע חדל לעבוד בחברה. במסמך מציין התובע כי הוא מודיע על סיום עבודתו בחברה וכי "אין לי כל תביעה ו/או טענות כלפי החברה".

מובן כי לו היה התובע סבור במועד זה כי הוא זכאי לתשלומי שכר בסכומים של מיליוני שקלים מהחברה, הוא לא היה חותם על מסמך כזה. העד הודה בחתימתו על המסמך – עמ' 55 לחקירה המוקדמת. ביחס למסמך הוא מעיד "בסדר איזה תביעה יכולה להיות לי? לא היו לי תביעות" (עמ' 55 לפרוטוקול).

99.
בסיכומי התשובה טען התובע כי מסמך הוויתור נספח ז' אינו מהווה בכל מקרה ויתור על כספים כלשהם. לגישתו "אין קשר בין תפקיד התובע כעובד בחברה לבין זכויותיו כבעל מניות או כבעלים של הלוואות שניתנו לחברה" (ס' 12 לסיכומי התשובה). אינני מקבלת את הטענה. מקורן הלוואות הבעלים הנטענות שעמדו לזכות התובע, היה – לגישת התובע – בסכומי השכר שהוא לא משך מהחברות. לכן, הוויתור שלו על כל תביעה כלפי החברה במועד בו הוא סיים את עבודתו בה, כולל את התביעות האפשריות שלו לשכר שהוא לא משך במהלך השנים.

100.
עוד טען התובע כי מסמך הוויתור לוקה מבחינת המסוימות שלו, שכן צוין בו כי התובע ממחה את זכויותיו לרבות השקעותיו בחברה לשמעון, אך לא צוין בו באופן מפורש הסכום של השקעות אלה (כ-7 מיליון ₪). מדובר, כך נטען, בפרט מהותי ובעל חשיבות מרכזית במסמך הוויתור, ולא ברור - ולדנה לא היה הסבר - לטעם בשלו הוא לא נרשם באופן מפורש במסמך.

אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי העדר הציון המדויק של סכום הוויתור פוגע בתוקף המסמך. אין מדובר בנתון הפוגע במסוימות של המסמך (בין היתר משום שניתן להשלימו על נקלה). גם אם התובע לא ידע – כטענתו – את המשמעות המדויקת של הוויתור שלו מבחינה כלכלית, אין בכך כדי לשלול את תוקפה של חתימתו מבחינה חוזית. גם בהנחה שהתובע לא היה מודע לשווי הכולל המדויק של זכויותיו, לא היתה לו כל מניעה לברר זאת. אין גם סיבה להניח כי התובע הניח ערך מסוים של הזכויות, וכי הוא היה משנה את דעתו וחוזר בו מהוויתור לו היה יודע שערכן הוא שונה. התובע אף לא העלה טענה כזו.

101.
אינני סבורה כי העובדה שהנתון הזה לא צוין באופן מפורש במסמך הוויתור, פוגעת בגמירות הדעת שיש לייחס לתובע. זאת בין היתר משום שמדובר בהעברה מאב לבנו. כפי שהובהר לעיל, דווקא הסכום הגבוה של זכויותיו של התובע כלפי החברה נותן הסבר אפשרי לוויתור של התובע על זכויות אלה – וזאת, לאור ההנחה שהוא רצה להעביר לבנו שמעון חברה מתפקדת, במצבה הטוב כפי שהיה באותה עת, ולא חברה שרובץ עליה חוב משמעותי שהיא תצטרך לפרוע לו.

לכן, אני סבורה כי למסמך הוויתור יש תוקף גם ככל שהדבר נוגע לוויתור של התובע על זכויותיו והשקעותיו בחברה (הטענות לגבי הוויתור כלפי חברת האחזקות יידונו להלן).

טענות טעות, הטעיה ועושק
102.
התובע טען כטענה חלופית שיש לקבוע שנסיבות החתימה על שטר העברת המניות ועל מסמך הוויתור מעידות על כך שהתובע הוחתם עליו בטעות, תוך הטעיה או כאשר הוא היה במצב של עושק.

כך, לגישת התובע חתימתו על המסמכים אומתה על ידי עו"ד צדוק, שהוא עורך-דין שהורשע בעבירות אתיות, ביניהן הפרת חובת נאמנות, והוא אף הושעה מלשכת עורכי הדין מחודש אוגוסט 2013. מעבר לכך, החתימה בוצעה ב"מחטף" כאשר התובע ואשתו "קפצו" לבקר במשרדי החברה, ולא במסגרת פגישה מסודרת וקבועה מראש.

103.
התובע ציין כי דנה, שהיתה עתידה ליהנות מהמסמכים באופן אישי ותוך זמן קצר (לגישת התובע משום שאביה שקבל את הזכויות בחברות היה באותה עת על ערש דווי), היא שניסחה את המסמכים, ערכה אותם והיתה מעורבת בהחתמת התובע עליהם (היא נכחה בחדר כאשר התובע והלה חתמו על המסמכים). התובע טען כי הדבר דומה ליורש המכין את הצוואה ונוכח בחתימת המצווה עליה. העובדה שדנה ניסחה את המסמך מביאה למסקנה לפיה יש לפרשו לרעתה.

104.
מעבר לכך נטען כי תוכן המסמכים לא הוסבר לתובע, לא על-ידי דנה ולא על-ידי עו"ד צדוק. התובע ציין כי מחוות-דעתה של המומחית מטעמו עולה כי דנה וגיל זייפו חתימות של שמעון על-גבי מסמכים שונים. מכאן נובע כי עבורם המטרה מקדשת את האמצעים, וכי התובע הוחתם על מסמך הוויתור תוך הטעיה או עושק.

105.
אני סבורה כי אין לקבל את טענות התובע ביחס לפגמים ברצונו בעת החתימה על שטר העברת המניות ועל מסמך הוויתור.

ההנחה הנוגעת לפגם ברצון היא כי התובע אכן חתם על המסמך תוך שגמר בדעתו לעשות כן, אלא שמידע מסוים לגביו לא היה ידוע לו בשל טעות או הטעייה, או שהוא עשה כן לאור מצב מצוקה בו הוא היה שרוי. התובע לא הבהיר מה היתה הטעות שלו. ככל שהדבר נוגע לטענה לגבי טיב המסמך (קרי טענה לפיה הוא היה סבור כי מדובר במסמך מסוג אחר כגון בקשה ביחס לזכויותיו כניצול שואה, כפי שטען מלכתחילה וחזר בו בסיכומים) – הרי שזו טענה המביאה למסקנה כי בין הצדדים
לא היה מפגש רצונות. כמפורט בחלק הקודם של פסק-דין זה, טענה זו נדחתה.

106.
אם ידע התובע כי הוא חותם על מסמך ויתור ועל שטר העברת מניות – וזו ההנחה העומדת ביסוד הטענות ל"פגם ברצון" (קרי – ההנחה היא שקיים חוזה אולם ההתקשרות בו היא פגומה), היה על התובע להבהיר מה היתה הטעות שלו, ואיזה פרט לא היה ידוע לו לגישתו.

107.
זאת ועוד, טעות המקנה זכות ביטול בהתאם לס' 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), היא כזו שניתן להניח שלולא הטעות לא היה הצד לחוזה מתקשר בו, והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך. התובע היה צריך להבהיר אם כן באופן מדויק מהי הטעות אליה הוא מתייחס, מדוע ניתן להניח שאלמלא הטעות הזו הוא לא היה מתקשר בחוזה, והאם הצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך.

108.
באשר לטענת ההטעיה, היה על התובע לפרט מי הטעה אותו וביחס לאיזו עובדה. אם מדובר בהטעיה במחדל, היה עליו להבהיר מדוע לטענתו מדובר (כדרישת סעיף 15 לחוק החוזים) בעובדות שעל-פי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלות לו. התובע לא טען טענות אלה, לא הבהיר אותן ולא הוכיחן.

כך למשל, התובע לא טען כי היה סבור כי שווי זכויותיו בחברה הוא נמוך יותר, וכי רק משום כך הוא הסכים לחתום על המסמכים. לו היה טוען זאת, אפשר היה לברר את טענת הטעות וההטעיה – האם התובע הוטעה? האם אכן טעה בפועל? והאם התקשרותו בהסכמים נבעה מהטעות הזאת? אולם, משלא נטענה טענה ביחס לטעות ספציפית על-ידי התובע, אין מקום לבחון אותה משום שממילא לא ניתן יהיה לקבלה.

109.
התובע גם לא הבהיר למה הוא במצב של "עושק". הוא לא התייחס ולא הוכיח את רכיביו של ס' 18 לחוק החוזים - מדוע לגישתו הוא היה במצב של מצוקה במועד בו הוא חתם על מסמך הוויתור, ממה נבעה המצוקה, מדוע מדובר לגישתו בניצול של הצד השני (ומיהו הצד השני בהקשר זה)?

לא התרשמתי שהתובע – גם במועדים בהם הוא העיד בפני
י, שהיו מאוחרים בהרבה למועד החתימה על המסמכים המדוברים, הוא אדם חלש מבחינה שכלית או גופנית באופן המאפשר את ניצולו, וכן לא שהוא חסר ניסיון. באשר לתנאי החוזה, הרי לאור העובדה שמדובר בהעברה בין אב לבין בנו, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי מדובר בחוזה שתנאיו "גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל".

110.
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שהתובע לא הוכיח את טענותיו לגבי הפגם ברצונו שהקנה לו את הזכות לבטל את החוזה. יוער כי לו היו הטענות מתקבלות, היה מקום לבחון גם את השאלה מתי היה על התובע להודיע על ביטול הסכמתו, והאם הוא עשה כן "תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול" (ר' ס' 20 לחוק החוזים).

111.
עוד יצוין כי אינני סבורה כי יש מקום לקבוע שלמסמכים עליהם חתם התובע אין תוקף משום שדנה היא שניסחה אותם והיתה נוכחת במועד החתימה עליהם. ראשית, אין הוראה חוקית הקובעת איסור על מקבל מתנה (בניגוד ליורש) להיות נוכח בחתימה על הסכם המתנה שניתנה לו. מעבר לכך, דנה לא היתה הנהנית מהמתנות – שניתנו לא לה אלא לאביה, שמעון. גם בהנחה שמצבו הבריאותי של שמעון היה רע באותה תקופה, ואף אם הוא היה מודע לכך שימיו מעטים, אין די בכך כדי להפוך את דנה לנהנית של המתנה במועד בו היא ניתנה. כך, שמעון יכול היה לבחור – לאחר שקבל את המתנה מאביו, שלא להוריש אותה כולה או חלקה לדנה. היתה לו גם שהות בתקופה בין קבלת המתנה והעברת המניות לידיו ועד למותו כחצי שנה לאחר מכן, להעביר את המניות למאן דהוא אחר.

112.
לכן, לא ניתן גם לקבוע כי דנה וגיל היו "מקבלי המתנה" וכי ככאלה חלו עליה חובות כאלה או אחרים. יוער כי גם התובע בסיכומי התשובה טען כי הנתבעים 3-6 הם יורשיו של שמעון, והתובע לא נתן להם במתנה דבר (ר' ס' 7 לסיכומי התשובה). גם אם מוטב היה כי חתימת התובע על המסמכים הרלוונטיים לא תיעשה במשרדה של דנה ובאמצעותה, העובדה שהחתימה נעשתה שם ובנוכחותה, איננה שוללת כשלעצמה את תוקפם של המסמכים.

113.
אני סבורה כי אין לשלול את תוקפה של חתימת התובע גם לאור הטענות המתייחסות לעורך-דין צדוק. אכן, עו"ד צדוק הורשע בעבירות אתיות – הוא אינו כופר בכך. אולם, עובדה זו כשלעצמה איננה שוללת את הסכמת התובע כפי שהיא באה לידי ביטוי במסמכים עליהם הוא חתם – שהם מסמכים תקפים, מכל הטעמים שפורטו בפסק-דין זה לעיל.

האם ויתר התובע על זכויותיו כלפי חברת האחזקות?
114.
התובע טען כי אף בהנחה שלמסמך הוויתור יש תוקף, הוא חל על-פי לשונו רק על החברה ולא על חברת האחזקות. מאחר שלגישתו גם בספרי חברת האחזקות רשומים סכומים לזכות התובע והוא לא ויתר עליהם, הוא זכאי לקבלם.

115.
הנתבעים טענו מנגד כי חברת האחזקות חדלה לפעול לפני שנים רבות. הם טענו כי אף התובע הודה בכך שחברת האחזקות נסגרה (בעמ' 11 לפרוטוקול החקירה המוקדמת). לטענתם, מהמסמך נספח ד' לתצהיר התובע (עליו הוא מבסס את טענותיו) עולה כי התובע לא קבל כל שכר מחברת האחזקות משנת 2001, ולכן זכויותיו בהקשר זה – ככל שהיו – התיישנו. עוד נטען כי חברת האחזקות לא ניהלה כל פעילות משנת 2009, והתובע היה מודע לכך. הוא היה מודע גם להליכי הפירוק מרצון של חברה זו, ואף חתם על תצהירים מתאימים ביחס לכך.

הנתבעים הוסיפו כי כתב התביעה של התובע לוקה בחסר ככל שהדבר נוגע לטענות לגבי שכרו – שכן התובע לא פירט בכתב התביעה את הסכומים שהוא תובע בקשר לכך.

116.
אני סבורה כי אין לקבל את טענות התובע ביחס לזכויותיו לשכר מחברת האחזקות. ראשית, הטענות מבוססות על הטבלה נספח ד' שצורפה לתצהיר התובע. התובע לא ציין בתצהיר על-סמך מה נערכה הטבלה. לנספח ד' צירף התובע מסמכים שונים אך עיון בהם מעלה כי הם מתייחסים לחברה ולא לחברת האחזקות. אין בידי התובע אסמכתאות דומות ביחס לסכומים שהוא זכאי היה לקבל מחברת האחזקות. נותרה אם כן הטבלה בלבד, שלא ברור מי ערך אותה ועל יסוד איזה מידע.

117.
זאת ועוד, מהטבלה נספח ד' עולה כי הסכומים שהתובע זכאי לקבל מחברת האחזקות לגישתו, מתייחסים לתקופה המסתיימת בשנת 2001. התביעה הוגשה בשנת 2012. אם אכן היה התובע זכאי לקבל את הסכומים האמורים מחברת האחזקות, היה עליו לציין מתי קמה זכות זו. משהוא לא עשה כן, ומשמדובר בתקופה העולה באופן משמעותי על תקופת ההתיישנות, אני סבורה כי זכותו של התובע – ככל שהיתה כזו – לקבל כספים מחברת האחזקות, התיישנה.

118.
יוער כי בסיכומי התשובה טען התובע בהקשר זה כי יתרות התובע בחברות אינן יכולות להתיישן מעצם היותן הלוואות (ס' 4 לסיכומי התשובה). אינני מקבלת את הטענה. גם תביעה להשבת הלוואה היא תביעה שיכולה להתיישן. תקופת ההתיישנות נקבעת בהתאם להוראות חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958. ס' 6 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. לאור פרק הזמן שחלף מאז שנת 2001 ועד למועד הגשת התביעה, היה על התובע להבהיר מתי נולדה עילת התובענה לגישתו, ומדוע התביעה לא התיישנה. משהוא לא עשה כן, אני סבורה כי לא ניתן לקבל את תביעתו לשכר המגיע לו לטענתו מחברת האחזקות.

כספי השכירות והחשבון בבנק המזרחי
119.
הטענה המרכזית הנוספת של התובע מתייחסת להכנסות שהתקבלו מהשכרת הנכסים – החנויות בוויטל והנכס בגינזבורג. התובע טען כי דמי-השכירות של נכסי הנדל"ן הופקדו לחשבון בבנק המזרחי לאורך השנים, אך לא נמשכו על-ידיו. הוא הוסיף וטען כי למרות שהתובע לא החזיק במהלך השנים במלוא הזכויות בנכסים הללו, דווחו דמי-השכירות לרשויות המס כהכנסות שלו. זאת משום שהוסכם בין התובע לבין ילדיו כי אף שהזכויות בחנויות ובנכס בגינזבורג נרשמו על-שמם, הרי פירותיהם של הנכסים – קרי דמי-השכירות, יהיו שייכים לתובע וישמשו אותו בערוב ימיו.

לכן, כך טוען התובע, מכוח ההסכמה הזו שלו עם בניו, לא היו דמי-השכירות שייכים מעולם לנתבעים
אלא לתובע בלבד. מטעם זה הופקדו דמי-השכירות בחשבון בבנק המזרחי, שלגישתו של התובע בסיכומים היה חשבונו הפרטי.

120.
התובע טען כי למרות האמור לעיל, רוקנו הנתבעים או מי מהם את החשבון בבנק המזרחי, ומשכו את ממנו ההכנסות שהתקבלו מדמי-השכירות. לגישתו, ביום 1.11.2010 היתה היתרה בחשבון סכום של כ-2,000 ₪ בלבד. הדבר נודע לתובע למחרת, ואז הוא "יצא" מהחשבון. לאחר מכן פנה התובע לשוכרי החנויות בוויטל, ובקש מהם כי הם יעבירו את תשלומי שכר הדירה לידיו באופן אישי.

121.
התובע טען כי גיל הוא שהוציא את הכספים מהחשבון. מסקנה זו נובעת מהעובדה ששיקים שונים לפקודת שמעון נמשכו מהחשבון בבנק המזרחי. התובע הוסיף כי מחוות-דעתה של המומחית מטעמו עולה כי גיל זייף את כתב-ידו של שמעון ואת חתימתו.

ביחס לאחד השיקים, שיק לפירעון ביום 1.11.2010 (על סך 150,000 ₪), הודה גיל כי הוא חתום עליו, וכי הוא לא הודיע לתובע אודותיו ואודות העברת הכספים מהחשבון. הסכום של 150,000 ₪ הועבר לחשבון 556122 בסניף 412 (חשבון שיכונה להלן: "החשבון השני"). התובע התייחס לטענתו של גיל בחקירה הנגדית, לפיה הוא העביר את הכספים מהחשבון בבנק המזרחי לחשבון השני -שגם בו היה התובע שותף. לגישת התובע מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואין לקבלה מטעם זה.

122.
יתרה מזאת, כך נטען, אין ממש בטענה גם לגופה. גיל ניסה לבסס את טענתו בדבר הבעלות בחשבון השני על מסמך שלא גולה במסגרת הליך גילוי המסמכים, מכתב מהבנק מיום 16.4.2007 ממנו עולה לכאורה כי התובע הוא הבעלים בחשבון השני. ואולם, הטענה לפיה לתובע היו זכויות בחשבון השני הופרכה באמצעות מכתב הבנק מיום 17.11.2014, ממנו עולה כי הבנק מאשר לתובע כי ביום 14.4.2009 הוא יצא מהחשבון השני. כן עולה מהמסמך של הבנק כי גיל הוא אחד הבעלים בחשבון השני. מכאן כי אין ממש בגרסתו של גיל לפיה הסכום של 150,000 ₪ הועבר לחשבון השני בידיעת התובע ובהסכמתו, והמסקנה היא כי כספי השכירות הוצאו מהחשבון בבנק המזרחי ונגזלו מהתובע.

123.
התובע כפר בגרסת הנתבעים לפיה ההכנסות מדמי-השכירות נועדו למימון הוצאות נכסי הנדל"ן, וכי הנתבעים משכו כספים מהחשבון בבנק המזרחי לצורך זה. לגרסת התובע, הנתבעים לא צירפו כל ראיה ביחס להוצאות אלה, מה עוד שמדיווחי התובע לרשויות המס עולה כי ישנו עודף הכנסות על הוצאות באופן עקבי, בסכומים של מיליוני שקלים (בין השנים 1998-2009 הסתכם עודף ההכנסות על ההוצאות בקשר עם נכסי הנדל"ן בסכום של 5,125,197 ₪).

התובע הוסיף וטען כי הוספת שמעון וגיל כמורשי חתימה בחשבון בבנק המזרחי, אין פירושה כי ההכנסות מדמי-השכירות שהופקדו בחשבון זה שייכות לשמעון או לגיל, או כי התובע ויתר על זכויותיו בהכנסות אלה.

124.
לגישת התובע, יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעים ביחס לזכותו לסכום ההכנסות שהופקדו בחשבון בבנק המזרחי. זאת משום שהתובע גילה רק ביום 2.11.2010 שהחשבון התרוקן, והוא לא הבחין בכך קודם לכן הגם שבדק את החשבון, משום שסמך על מורשי החתימה בעיניים עצומות.

בסיכומי התשובה טען התובע ביחס לחלק מטענותיהם העובדתיות של הנתבעים לגבי החשבון בבנק המזרחי, ייעוד הכספים בו וההסכמות שהושגו לגביהם, כי הן מהוות הרחבת חזית אסורה.

126.
מנגד טענו הנתבעים כי יש לדחות את טענת התובע ככל שהיא מתייחסת לחשבון בבנק המזרחי ולהכנסות הנטענות מדמי-השכירות. לטענתם, התובע לא הוכיח את שיעורם של דמי-השכירות ואף לא את העובדה כי דמי-השכירות הופקדו לחשבון בבנק המזרחי. זאת למרות שהוא יכול היה לעשות כן. עוד נטען כי הדוחות שהתובע צירף לתצהירו כנספחים ב' וד' אינם דוחות למס הכנסה, והם אינם אלא דפי-נייר לא חתומים וחסרי-משמעות (נספח ב' מפרט את ההכנסות מדמי- השכירות ונספח ד' – את שכרו של התובע).

127.
עוד נטען כי החשבון בבנק המזרחי היה חשבון משותף, שנפתח מלכתחילה על-ידי התובע ושמעון יחדיו.
לכן מקור הכספים שהופקדו בו אינו רלוונטי משעה שהם הגיעו לחשבון. נטען גם כי גרסתו הראשונית של התובע לפיה הנתבעים "מחקו" את שמו מהחשבון, היא טענה אבסורדית שאינה אפשרית.

128.
לגישת הנתבעים, התנהלותו של התובע כאשר גילה לשיטתו כי החשבון "רוקן" והכספים שהיו בו נגזלו,
אינה עולה בקנה אחד עם טענותיו. לו זה היה המצב, היה התובע מעורר מהומה בבנק, ואף מגיש תלונה למשטרה. לתובע אין גם הסבר משכנע לעובדה שהוא הגיש את התביעה רק כשנתיים לאחר שגילה כי החשבון רוקן, וכי קודם לכן הוא הסכים לשמש בשנת 2011 מנהל עבודה פעיל בחברה, כדי לסייע לנכדים.

129.
הנתבעים הוסיפו כי התובע קבל הודעות על מצב החשבון, ולכן חזקה עליו שהיה מודע לכך שהחשבון "מתרוקן" – ולמרות זאת הוא לא פעל ולא עשה דבר ביחס לכך. הנתבעים הוסיפו כי רוב הפעילות בחשבון בבנק המזרחי נעשתה בתקופת חייו של שמעון, ולנתבעים נגרם נזק ראייתי מאחר שהתביעה הוגשה לאחר ששמעון נפטר, והוא אינו יכול להעיד על ההסכמות שהיו לו עם התובע ביחס לפעילות בחשבון. הנתבעים טענו כי התובע הודה שהוא לא משך כספים מהחשבון בבנק המזרחי במשך עשרות שנים, ומכאן שהוא הסכים עם שמעון כי אין לו זיקה לחשבון, וכי שמעון יכול לפעול בו כראות עיניו גם לצרכיו האישיים. לגישת הנתבעים, התובע הודה כי כספי השכירות מנכסי הנדל"ן הושקעו בחברה.

דיון
130.
מספר עניינים טעונים והכרעה ככל שהדבר נוגע לכספים שהיו מופקדים בחשבון בבנק המזרחי. יש לבחון את השאלה האם הוכח שנכסי הנדל"ן הניבו רווחים, האם הוכח שרווחים אלה הופקדו בחשבון; כן יש לברר האם הוכח שהוצאו מהחשבון כספים שלא כדין ושלא בהסכמתו של התובע, ואם כן – באיזה סכום. שאלה זו תתייחס הן לסכומים שהוצאו מהחשבון – ככל שהוצאו – במהלך השנים, והן בנפרד לסכום של 150,000 ₪.

131.
אני סבורה כי הוכח שנכסי הנדל"ן הניבו רווחים. כך, בחקירתו הנגדית של גיל, הוא עומת עם הדו"ח שצורף כנספח ב' לכתב התביעה. ב"כ התובע טען כי מהדו"ח הזה עולה כי ההכנסות בגין נכסי הנדל"ן במהלך השנים עלו באופן משמעותי על ההוצאות.

גיל לא אישר את האמור בדו"ח, אולם הוא לא כפר בכך שנכסי הנדל"ן הניבו רווחים. לטענתו "הרווחים הם מאוד מאוד נמוכים, הרבה יותר נמוכים ממה שרשום פה" (ר' עמ' 138 לפרוטוקול). הוא ציין כי הוא מעריך את הרווחים ב"עשרות אלפי שקלים בשנה" (ר' עמ' 132 לפרוטוקול).

מדבריו של גיל עולה אם כן כי נכסי הנדל"ן הניבו רווחים. גם בהנחה שמדובר ברווחים נמוכים יותר מהסכומים המצוינים בנספח ב' לכתב התביעה (ושעומדים על עשרות אלפי שקלים לשנה בלבד), אין לשלול את המסקנה כי נכסי הנדל"ן הניבו רווחים.

132.
אני סבורה כי הוכח גם שדמי-השכירות בגין נכסי הנדל"ן הופקדו בחשבון בבנק המזרחי. הנתבעים כפרו בכך בסיכומיהם. אולם, אני סבורה כי התובע הוכיח את גרסתו בהקשר זה. הנתבעים לא העלו כל גרסה שונה לשאלה באיזה חשבון הופקדו דמי-השכירות, ולכן לא נסתרה עמדתו של התובע ביחס לכך. יתרה מזאת, דנה בתצהירה ציינה כי דמי השכירות מהמבנה בגינזבורג ודמי-השכירות של החנויות בוויטל הופקדו לחשבון בבנק המזרחי (ר' ס' 61 – 63 לתצהיר). עמדת הנתבעים לפיה אין לייחס משמעות לדברים אלה משום שדנה (כמו גם גיל) לא היו בקיאים בנעשה בחשבון בתקופות הרלוונטיות אינה מקובלת עלי – הן משום שהדברים לא הוכחו, והן משום שלדבריה של דנה יש משמעות כהודאת בעל-דין.

133.
מאחר שדמי-השכירות בגין נכסי הנדל"ן הופקדו לחשבון בבנק המזרחי, ומאחר שהנכסים הניבו רווחים של לפחות עשרות אלפי שקלים לשנה,
ומאחר שביום 1.11.2010 היתה יתרת הזכות בחשבון כמעט אפסית (2,726 ₪ בלבד), הרי שמהחשבון בבנק המזרחי הוצאו כספים. מעדויות הנתבעים עולה גם כי הם אינם כופרים בכך שהחשבון שימש לצורכי הוצאות שנגעו לנכסים ולאחזקתם (ומכאן שהועברו אליו כספים).

134.
לא היתה מחלוקת כי נדרשו הוצאות כלשהן לצורך תחזוקת הנכסים. העובדה שנדרשו הוצאות לצורך תחזוקת נכסי הנדל"ן היא סבירה ועולה גם מעדותו של התובע – אשר העיד ש"היה נכנס כסף מהשכירות, והיה יוצא לכל מיני הוצאות, לשלם מס על זה, אז אני לא עקבתי בדיוק אחרי זה" (ר' עמ' 48 לפרוטוקול החקירה המוקדמת, 28.11.2013).

באין כל גרסה אחרת, סביר להניח כי דמי-השכירות שימשו לצורך מימון ההוצאות הללו, וכי אלה הוצאו מהחשבון בבנק המזרחי. אולם כאמור, אין בכך להבהיר את כל התמונה, משום שאין חולק כי שיעור ההכנסות מנכסי הנדל"ן עלה על שיעור ההוצאות מהם, והם הניבו רווחים.

135.
לא ברור מי הוציא מהחשבון את יתרת הכספים (ואף לא מי הוציא את הכספים שנועדו לתחזוקת הנכסים). יתכן שבחייו של שמעון, הוא עשה זאת. אין דרך לברר עובדה זו היום. לפחות ביחס לתשלום אחד הוכח כי הוא הוצא על-ידי גיל. גיל אמנם כפר בכך מלכתחילה, אולם הוכח כי התשלום של 150,000 ₪ הוצא על-ידיו
מהחשבון.

השאלה המשמעותית שיש לברר אותה היא האם – בהנחה שגיל או שמעון הוציאו במהלך השנים כספים מהחשבון בבנק המזרחי, הדבר נעשה בהסכמת התובע ובידיעתו. אני סבורה כי התשובה לכך היא חיובית ביחס לכספים שהוצאו, למעט הסכום של 150,000 ₪.

136.
התובע הודה בכך שהוא קבל לידיו את מסמכי חשבון הבנק של החשבון. הוא אף הודה כי הוא עיין בהם – אלא שלגישתו הוא לא שם לב לכך שהוצאו ממנו כספים, וזאת לאור העובדה שהוא נתן במורשי החתימה
אמון עיוור.

גרסה זו היא לטעמי גרסה בעייתית. ראשית, אם אכן התובע עיין במסמכי החשבון, חזקה עליו כי הוא היה מודע לכך שמוצאים ממנו כספים. ודוק - התובע לא טען כי הוא היה מודע לכך שיוצאים כספים מהחשבון – אלא שהוא היה סבור בטעות שהם משמשים רק להחזקת הנכסים, וכי רק בדיעבד הסתבר לו כי אין בכך אמת. טענת התובע היתה כי הוא כלל לא היה מודע להוצאת הכספים. לאור העובדה שכספים אכן הוצאו מהחשבון, הרי שחזקה על התובע כי היה מודע לכך.

137.
לגישת התובע, הרווחים שהניבו נכסי הנדל"ן היו בסכומים משמעותיים של מאות אלפי ₪ לשנה. אם התובע עיין – ולו גם ברפרוף – במסמכי הבנק, ואם אכן (וזה מה שעולה מעמדת התובע) הוצאו מהחשבון סכומים של מאות אלפי שקלים בשנה ומיליוני שקלים בסך הכל - חזקה על התובע כי הוא היה מבחין בכך. אין מדובר בהוצאה שולית אלא בהוצאה של סכומים משמעותיים ביותר. יוער עוד כי התובע לא הציג את דפי-החשבון של החשבון בבנק המזרחי, ואת האופן והמועדים בהם הוצאו הכספים מהחשבון במהלך השנים, ולכן לא ניתן להסיק מסקנות ביחס לכך.

עוד יש לציין כי חזקה על התובע שהיה מודע לכך שמוצאים כספים מהחשבון, גם לאור העובדה שאין חולק כי הן שמעון והן גיל היו מורשי חתימה בחשבון. לתובע אין הסבר מדוע ניתנה להם זכות חתימה בחשבון – אם אכן נועדו הכספים שהופקדו בו להיוותר בחשבון עד לערוב ימיו של התובע, ולא להיות מוצאים ממנו.

138.
אינדיקציה נוספת לכך שהתובע היה מעורה במתרחש בחשבון בבנק המזרחי, נובעת מהעובדה שהתובע ידע על העברת הסכום של 150,000 ₪ מהחשבון כבר למחרת היום שההעברה הזו בוצעה. נראה סביר שאין מדובר בצירוף מקרים, אלא שהתובע הגיע אל הבנק ביום 2.11.2010 לאחר שנודע לו על "ריקון" החשבון. אלא שבמועד זה – בניגוד למועדים קודמים, החליט התובע לפעול – ולכן בקש לחדול להיות אחד מבעלי החשבון, ולהעביר את דמי-השכירות של החנויות ישירות לידיו. כפי שהתובע ידע אודות הוצאת הסכום של 150,000 ₪, הוא ידע ככל הנראה גם על הוצאת הסכומים האחרים, שכאמור היו לגישתו שלו בסדרי גודל גבוהים ומשמעותיים.

139.
אם התובע היה מודע לכך שכספים מוצאים מהחשבון ולא התנגד לכך – חזקה עליו כי הדבר היה מוסכם על-ידיו. יובהר כי אם אכן, כגרסת התובע, הכספים בחשבון נועדו לשמש אותו בעתיד ב"ערוב ימיו", חזקה עליו כי היה עוקב אחרי הסכומים שהיו בחשבון (כדי לוודא כמה כסף יש בו). חזקה עליו גם כי הוא היה מברר ובודק אם היה מוצא כי הוצאו מהחשבון כספים – מי הוציא אותם ולאיזה צורך. משהוא לא עשה כן, נראה כי המשיכות היו בהסכמתו, וכי הוא לא התנגד להן.

140.
עוד יש לציין כי המסקנה מחקירתו הנגדית של התובע היא כי הוא לא הוציא את הכספים שהיו מופקדים בחשבון בבנק המזרחי ולא עשה בהם שימוש מטעם דומה לזה שהוא לא משך את כספי השכר שהגיעו לו מהחברה – היינו כדי לסייע לחברה ולבסס את יציבותה (ולאו דווקא משום שהוא בקש להותיר את הכספים הללו לערוב ימיו). כך העיד התובע:
"לא הוצאתי [את הכספים], למה שהכסף נשאר בחברה, קודם-כל היינו משלמים המון ריבית, לקחנו הלוואות, הכסיף אמרתי אני לא אמשוך, למה אם אני אמשוך הבניין לא יתקיים, הכסף מה שנשאר העברנו לבנין החדש" (עמ' 39 לפרוטוקול החקירה המוקדמת).

התובע מתייחס בעדותו הנ"ל לחשבון בבנק המזרחי, והוא אף מציין כי מדובר – בניגוד למה שנטען בסיכומים מטעמו – בחשבון שהיה חשבון משותף לשמעון ולו (ר' עמ' 39 לפרוטוקול החקירה המוקדמת).

141.
יצוין כי במסגרת התצהיר השני שהגיש התובע, לאחר חקירתו המוקדמת (תצהיר מיום 26.2.2014) התייחס התובע לעדותו בחקירה המוקדמת. הוא בקש לטעון כי הוא הוטעה על ידי ב"כ הנתבעים במסגרת החקירה הזו, וכי הוא מבקש להבהיר כי כספי השכירות מהחנויות בוויטל מעולם לא היו שייכים לנתבעים. לגרסתו כספים אלה וכך גם כספי השכירות מהמבנה בגינזבורג, כולם הופקדו בחשבון המשותף תוך כוונה כי הם שייכים לו בלבד (ס' 38 לתצהיר). הוא גם התייחס לאיזכור של ה"בנין החדש" בעדות בחקירה המוקדמת שצוטטה לעיל.

אינני סבורה כי יש לייחס משקל להסברים מאוחרים של התובע לאחר שהוא נחקר אודות תצהירו במסגרת החקירה המוקדמת. לא לכך נועד התצהיר השני. לכן, האמור בתצהיר השני אין בו כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי על-סמך דברי התובע בחקירה המוקדמת.

142.
התובע טען כאמור כי אינדיקציה לכך שדמי-השכירות היו אמורים להיות בבעלותו הפרטית, היא העובדה שהם דווחו לשלטונות המס כהכנסה שלו. גם בהנחה שאלה הם פני הדברים, אינני סבורה כי יש בכך כדי לשנות ממסקנתי כלעיל. החשבון אליו הופקדו הכספים היה כזכור (לפחות באופן פורמלי) חשבון משותף, ולא חשבון פרטי של התובע. אין ספק כי בוצעו בחשבון פעולות על ידי אחרים. התובע היה צריך כמובן להיות מודע לכך שהדבר הוא אפשרי (שאלמלא כן לא היה נותן זכות חתימה בחשבון לשמעון ולאחריו גם לגיל, ששניהם נרשמו כבעלים בחשבון). התובע לא העיד כי הוא הנחה את שמעון או את גיל שלא לבצע פעולות כלשהן בחשבון, או לבקש את הסכמתו לכל הוצאה והוצאה בו.

143.
זאת ועוד - מהתנהלותו של התובע במהלך השנים נראה כי הוא לא הבחין בין חשבונותיו הפרטיים לבין החברה, וכי הוא רתם את אמצעיו כולם כדי לקדם את החברה, לבססה ולייצבה. אין זה מן הנמנע לכן כי התובע היה ער לכך שהוצאו כספים מהחשבון, וכי הוא הסכים לכך – למרות שמדובר בכספים שדווחו לשלטונות המס כשלו (כפי שהיה גם ביחס לשכר שהתובע היה זכאי לו מהחברות).

144.
כפי שצוין, התובע ציין כי הוא הועיד את כספי השכירות שישמשו אותו "בערוב ימיו". הנתבעים טענו מנגד כי לתובע היו מקורות הכנסה חלופיים נוספים. אני סבורה כי התובע לא הוכיח כי הוא תכנן לעשות שימוש קונקרטי בכספי השכירות בערוב ימיו, שכן הוא לא הביא לכך כל ראיה חיצונית. באשר לשאלה אם לתובע היו אמצעי הכנסה נוספים – נראה כי התובע לא נותר גם היום "חסר כל" – כפי שעולה בין היתר מהעובדה שהוא הוסיף והעביר נכסים על שמו של בנו אלי ללא תמורה גם לאחר הגשת התביעה הנוכחית.

145.
המסקנה מכל האמור לעיל היא כי התובע ראה את הכספים שהופקדו בחשבון בבנק המזרחי במהלך השנים ככספים שיוכלו לשמש את החברה. שמעון היה בעלים משותפים בחשבון, ולכן אין זה מן הנמנע שחלק מהכספים הוצאו ממנו על-ידיו – יתכן שלצרכי החברה, או לצרכים אחרים (אין אפשרות לקבוע ממצא פוזיטיבי בענין זה). אין זה מן הנמנע שלאחר מותו של שמעון הוצאו כספים מהחשבון על-ידי גיל (שאף הוא היה אחד השותפים בחשבון, ובעל-זכות חתימה בו). התובע לא מחה בשום שלב על הוצאת הכספים, למרות שחזקה עליו שהיה מודע לכך, לאור העובדה שהוא קבל את דפי-החשבון ואף עיין בהם.

146.
זאת ועוד, התנהלותו של התובע במועד בו הוא גילה לגישתו כי החשבון התרוקן, מקשה אף היא על התובע. לגישתו של התובע בתביעה, נגזל ממנו סכום כולל של מיליוני שקלים, ללא ידיעתו וללא הסכמתו. הוא לא אמר דבר לפקידת הבנק בהקשר זה כאשר נחשף לכך, וגם לא פנה מיידית לגיל – שהוא זה שהוציא את הכספים לגישת התובע, ודרש ממנו כי הם יושבו לו. הוא לא דרש להוציא את גיל מהחשבון, ולא דרש מגיל או מהבנק לתת לו דין-וחשבון מלא ביחס לכל הכספים שהוצאו מהחשבון. במקום זאת, התובע הסתפק בכך שהודיע לחלק מהשוכרים (שוכרי החנויות בוויטל אך לא שוכרי המבנה בגינזבורג) כי הוא מבקש ששכר הדירה יעבור לידיו באופן אישי.

התנהלות זו מעידה על כך שהתובע היה סבור כי לגיל היתה זכות להוציא את הכספים מהחשבון לפחות עד המועד בו "יצא" התובע מהחשבון, וכי התובע לא היה סבור כי מדובר ב"גזל" או בהתנהלות לא חוקית. אכן התובע העדיף מאותו שלב ואילך כי דמי-השכירות של החנויות לא יגיעו לחשבון – אך עובדה זו תומכת דווקא במסקנה לפיה התובע היה סבור כי לגיל יש זכות לפעול בחשבון. לכן הוא הודיע לשוכרים להעביר את דמי-השכירות ישירות לידיו.

147.
ואולם, כל הדברים שצוינו לעיל אינם יפים ביחס לסכום של 150,000 ₪. הסכום הזה נמשך על-ידי גיל יום אחד לפני שהתובע הודיע לבנק כי הוא מבקש לחדול להיות בעלים בחשבון. גיל בעדותו השיב לשאלה מדוע היה צריך לבצע את פעולת ההעברה הזאת, ואמר "אין לי שום הסבר למה צריך לבצע את הפעולה הזאת" (ר' עמ' 143 לפרוטוקול). יתרה מזאת, בניגוד לסכומים אחרים, ביחס לסכום של 150,000 ₪, ידוע כי הוא הועבר לחשבון בו לא היו לתובע זכויות, והוא אף לא הועבר לחשבון החברה. גיל לא ידע לציין למה שימש הסכום.

148.
יש לציין כי גיל בקש מלכתחילה לשכנע את בית-המשפט כי הוא העביר את הכספים לחשבון השני שהתובע היה שותף בו, אולם גרסה זו הסתברה להיות לא נכונה – משום שבמועד העברת הסכום הנ"ל לחשבון השני, לא היו לתובע זכויות בחשבון השני, אלא לגיל בלבד. העובדה שגיל טען מלכתחילה כי הוא העביר את הסכום הזה לחשבון אחר בו היו לתובע זכויות, מעידה על כך כי גם גיל הבין שלא היתה לו זכות להוציא את הסכום מהחשבון ולהעבירו לחשבון פרטי שלו עצמו. אין גם מקום לקבוע כי הסכום שנמשך שימש לצרכי החברה – טענה שלא נטענה וודאי שלא הוכחה.

לכן, אינני סבורה כי ניתן לקבוע שהתובע ידע אודות המשיכה הזו שלא ניתן לה כל הסבר, או כי הוא הסכים לה. מייד כאשר הוא גילה אודותיה, שינה התובע את מנהגו ובקש משוכרי החנויות כי יעבירו את השיקים לידיו אישית.

149.
המסקנה היא אם כן שגיל הוציא את הסכום של 150,000 ₪ מהחשבון בבנק המזרחי שלא כדין. גיל העיד (בעמ' 155 לפרוטוקול) כי הכספים בחשבון בבנק המזרחי היו שייכים לתובע ולשמעון. כלומר, הוא אינו טוען כי היתה לו עצמו זכות אישית בכספים. עמדה זו עולה בקנה אחד עם עמדתו של התובע בחקירתו, לפיה החשבון היה חשבון בבעלות משותפת שלו ושל שמעון. אינני סבורה כי יש לראות את התובע כבעלים יחיד בחשבון, ואין מקום לקבוע כי לשמעון לא היו בחשבון זכויות, וכי הוא צורף אליו מפתיחתו רק כדי שתהיה לו זכות חתימה בו.

150.
מאחר שמדובר בחשבון בבעלות משותפת, הרי יש לייחס מחצית מהזכויות לכל אחד מבעלי החשבון. חלקו של התובע בסכום שהוצא שלא כדין (150,000 ₪), הוא מחצית. המחצית השנייה היתה שייכת לשמעון ועברה ממנו ליורשיו וביניהם גיל. לכן אני סבורה כי יש להורות לגיל לשלם לתובע סכום של 75,000 ₪ כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאת הכספים (1.11.2010) ועד התשלום בפועל.

151.
אינני סבורה כי יש לחייב בהשבת הסכום האמור מי מהנתבעים האחרים – בהעדר כל טענה לשותפות שלהם בהעברת הכספים מהחשבון בבנק המזרחי לחשבון השני או לקשר אחר כלשהו שלהם להוצאת הסכום הזה מהחשבון.

152.
בשולי הדברים יצוין כי הצדדים העלו טענות ביחס למספר עניינים נוספים שלא מצאתי לנכון להתייחס אליהם, משום שלא היתה להם השלכה ישירה להכרעה בשאלות שבמחלוקת כפי שהן פורטו לעיל. כך בין היתר התעוררה שאלה ביחס לתפקידו של התובע בחברה, ומתי הוא חדל למעשה להיות פעיל בה ולעבוד בה. במסגרת זו התעוררה מחלוקת גם ביחס למינוי של התובע כמנהל עבודה בפרויקט ברחוב הדס, כאשר התובע היה בן כמעט 90. יובהר בהקשר זה כי לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעים לפיה התובע לא היה "באמת" מנהל עבודה, וכי מדובר במינוי פיקטיבי שנעשה רק לאור רישיון העבודה שהיה לתובע. משהתובע מונה כמנהל עבודה כלפי הרשויות, הנתבעים אינם יכולים לכפור בכך שאלה היו פני הדברים.

153.
מעבר לכך, התעוררו בין הצדדים מחלוקות ביחס לשאלה האם הנתבעים או מי מהם זייפו חתימות של התובע ושל שמעון. הצדדים הציגו בהקשר זה חוות-דעת של מומחים. מאחר שההכרעה שלעיל התייחסה למסמכים שאין מחלוקת לגבי זהות החתימות על גביהם, לא מצאתי לנכון להרחיב את הדיבור גם בנושא זה.

154.
סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה נגד כל הנתבעים למעט נגד הנתבע 4, מר גיל צוקר. אני מחייבת את גיל צוקר לשלם לתובע סכום כולל של 75,000 ₪ כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.2010 ועד התשלום בפועל.

הוצאות
155.
לכאורה היה מקום לחייב את התובע בהוצאות כל הנתבעים. התביעה שהוא הגיש נגד רוב הנתבעים נדחתה כולה, ואף התביעה נגד גיל נדחתה ברובה הגדול. מדובר בתביעה מורכבת. כפי שציינתי, הנתבעים העידו 9 עדים מטעמם ובכלל זה מומחה אחד. התובע העיד במהלך שתי ישיבות הוכחות, ואף העיד מומחית מטעמו - שנחקרה אף היא על ידי ב"כ הנתבעים.

במהלך הדיון הוגשו בקשות רבות (בתיק ניתנו החלטות ב-85 בקשות). לכל אלה יש כמובן עלות גבוהה ומשמעותית מבחינת הנתבעים.

156.
אף-על-פי-כן לא מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות. הטעם לכך הוא בעובדה שחרף דחיית רוב רובן של טענות התובע, נותר טעם לא נעים מהעובדות שהסתברו ומדחיית התביעה. אין ספק כי התובע – הגם שהסכים בשלב כלשהו להעביר את זכויותיו לבנו שמעון (שהוריש אותן לנתבעים) חזר בו היום מכוונתו, והוא אינו מעוניין כי משפחתו של שמעון תיהנה מהזכויות שעברו אליה ממנו.

התובע הוא אבי אביהם של הנתבעים 3-5 - הוא סבא שלהם. הוא אדם מבוגר מאוד, והוא כועס ופגוע. לפחות ביחס לחלק מהעניינים שהתובע טען להם בתצהירו, לא ניתן לשלול את המסקנה כי יש בהם ממש. גם אם הנתבעים או מי מהם אמרו לתובע רק חלק מהדברים שהוא ייחס להם, גם אם הם נהגו בתובע ובאשתו באופן לו הוא טוען ולו בחלקו – די בכך כדי להביא למסקנה כי הנתבעים לא נהגו כמצוות כיבוד אב ואם (ביחס להורי אביהם), ולא הקפידו על "והדרת פני זקן".

157.
המשמעות של פסק-הדין היא כי חרף עמדתו הנוכחית של התובע, הנתבעים ייהנו מהזכויות שהוא צבר והעביר לפני מספר שנים לאביהם, שמעון. הנתבעים לא השכילו להפיס את דעתו של התובע, ולא עלה בידיהם לשפר את תחושתו. גם אם יש לתובע – כפי שהנתבעים חזרו וטענו - מקורות הכנסה אחרים לפרנסתו בתקופת חייו הנוכחית, לא היה זה מן הנמנע שהנתבעים היו מסכימים – ולו לשם תחושתו הטובה של התובע, להעביר אליו סכומי כסף כאלה או אחרים או לסייע לו באופן אחר כלשהו. כאמור – האפשרות כי כך ייעשה עלתה לא אחת, אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי.

כל האמור לעיל אינו אמור להשליך על פסק הדין – והוא אכן לא השליך על האמור בו. אולם, בנסיבות שפירטתי, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום,
ח' תשרי תשע"ו, 21 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 7513-12/12 דוד צוקר נ' דוד צוקר ובניו חב לבנין ולהשקעות בעמ, צוקר דוד אחזקות ושיפוצים בע"מ, דנה מורסקי ואח' (פורסם ב-ֽ 21/09/2015)