פסקי דין על דוד מור יוסף | פסקי דין על יעקב דלבריאן

31387-03/15 הפב     24/09/2015




הפב 31387-03/15 דוד מור יוסף נ' יעקב דלבריאן








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



הפ"ב 31387-03-15 מור יוסף נ' דלבריאן

הפ"ב 4928-03-15 דלבריאן נ' מור יוסף


תיק חיצוני:


לפני
כבוד השופטת
שבח יהודית


24.09.2015


מבקש
הביטול

דוד מור יוסף


נגד


מבקש האישור

יעקב דלבריאן



פסק דין


עתירה לביטול פסק בוררות סופי מיום 30.03.2014, אף לביטולם של ארבעה פסקי בוררות חלקיים שניתנו בשנים 2012 - 2014, במסגרתה מתבקש בית המשפט "לקבוע כי חלוקת הזכויות בנכס הינה כפי ההצעה הבלתי חוזרת של המשיב שהינה המסמך האחרון בתיק לפיו – למשיב יש 51% מהנכס למבקש 49% ובא לציון גואל".
רקע עובדתי:
1.
מבקש הביטול (להלן - מור יוסף) הינו בעל זכויות החכירה במבנה מסחרי הנמצא ברח' אלי כהן 1 בבת-ים (להלן - המבנה). ביום 6.6.06 נכרת בינו לבין מבקש האישור (להלן - דלבריאן) הסכם הלוואה לפיו הלווה לו הלה סך של 430,000 ₪ תוך שהוסכם על הצדדים "כי במידה ולא תיפרע ההלוואה עד למועד הנ"ל תעמוד ההלוואה לפירעון מלא. כאשר שווי ההלוואה לפירעון תהא לפחות בשווי מחצית מערך הנכס (ע"פ הערכת שמאי) ובמקרה זה יהא רשאי המלווה לדרוש את העברת מחצית הזכויות בנכס מהלווה אליו ו/או מימוש כל שיעבוד אחר שניתן עבורו לרבות מימוש הדירה שלהלן" (סעיף 5.3 להסכם הלוואה).
2.
שלושה חודשים לאחר מכן, ביום 13.09.2006, ובטרם פרע מור יוסף את ההלוואה, נכרת בין השניים הסכם נוסף, הפעם הסכם שותפות, לפיו רכש דלבריאן ממור יוסף את מחצית זכויותיו במבנה ובעסק והפך לשותפו ב50% כנגד תשלום סך של 140,000 דולר, שאין חולק ששולם.
3.
מור יוסף לא פרע את ההלוואה והסכסוך שפרץ בין השניים בעקבות כך הועבר מכוח שטר בוררין שנחתם על ידם ביום ט"ז לחודש אדר א' תשע"א – 20.02.2011, להכרעת בית דין צדק בני ברק בראשות הרב קרליץ, בפני
מותב הבוררים הרב יהודה סילמן; הרב שריאל רוזנברג והרב יעקב פרבשטיין. להשלמת התמונה יצוין שקדמה לבוררות
זו התדיינות קודמת לפני "בית דין צדק ובית הוראה משפט צדק בני ברק" שפסק הדין שהוציא תחת ידיו בוטל ע"י בית משפט מחוזי מרכז.
4.
הדיונים בין הצדדים התארכו על פני שנים והבוררים הוציאו תחת ידיהם לא פחות מארבעה פסקי בוררות חלקייםכדלקמן:

פסק דין
חלקי (1) מיום י"ז אדר תשע"ב- 11.3.12;

פסק דין
חלקי (2) מיום ג אייר תשע"ב- 25.4.12 ;

פסק דין
חלקי (3) מיום כ"ט אייר תשע"ג- 9.5.13

פסק דין
חלקי (4) מיום ט"ז אדר א תשע"ד- 16.2.14. בין השניים אף נחתם הסכם פשרה מיום ד' סיוון תשע"ג- 12.05.2013 שקיבל תוקף של פסק בוררות נוסף (חמישי במניין) מיום ט"ו תמוז תשע"ג- 23.6.2013 (נספח יא לבקשת הביטול) הסכם פשרה זה עודכן ב"תוספת להסדר פשרה" מיום ז אלול תשע"ג- 13.08.2013, ומור יוסף טען בהמשך לבטלותם.
פסק הבוררות נושא התביעה
5.
הסכומים שהוסכמו בהסכמי הפשרה לעיל לא שולמו ע"י מור יוסף, אף לא מקצתם, והסכסוך לא הסתיים, ומשכך ניתן ע"י הרכב הבוררים ביום כ"ח אדר ב' תשע"ד - 30.3.14 פסק בוררות סופי אשר עיקריו כדלקמן:
א. שני הסכמי הפשרה אליהם הגיעו שני הצדדים (לפיהם התחייב מור יוסף לפרוע את חוב ההלוואה בתשלום סך של 1,300,000 ₪ עד ליום 31.10.13, ואם לא יפרע אותו עד המועד הנ"ל יעמוד הסכום ע"ס 1,650,000 ₪) אותם ביקש מור יוסף לבטל - עומדים בתוקפם.
ב. על מור יוסף לשלם לדלבריאן סך של 1,650,000 ₪ תוך 90 יום לסילוק כל התביעות ההדדיות שבין הצדדים.
ג. והיה ומור יוסף לא ישלם את הסכום האמור על למועד הנקוב אזי "יעקב דלבריאן
רשאי לגבות את מלוא חלקו של ה"ה דוד מור יוסף
בנכס בגין ההלוואה. ובנוסף ישאר על ה"ה דוד מור יוסף
החוב הדולרי בגין יצחק יוסף בסך 60,000 $, וכן החובות השקליים בסך 18,000 ₪ בגין מחצית דמי השכירות...".
ד. דלבריאן רשאי לבקש מבית המשפט מינוי כונס נכסים "לשם מימוש הנכס".
(פסק הבוררות הסופי יכונה להלן-
פסק הבוררות)
תביעת מור יוסף
6.
מור יוסף עותר לבטל את פסק הבוררות הסופי מיום 30.03.2014, אף את ארבעת פסקי הבוררות החלקיים שפורטו בסעיף 4 לעיל. כן הוא עותר "לקבוע כי חלוקת הזכויות בנכס הינה כפי ההצעה הבלתי חוזרת של המשיב שהינה המסמך האחרון בתיק לפיו – למשיב יש 51% מהנכס למבקש 49% ובא לציון גואל".
בתצהירו מגולל מור יוסף את ההתפתחויות שחלו לאחר מתן פסק הבוררות הסופי והמתמקדות, לפי ראות עיניו, בשתיים: האחת- מסמך הצהרת כוונות שנחתם ע"י דלבריאן ביום 30.9.14 לפיו, לשיטתו, מחל לו דלבריאן על חובותיו כלפיו כנגד קבלת 51% מהזכויות במבנה, והשנייה- החלטת בית הדין מיום 25.2.15 אשר דחתה את בקשתו ליתן תוקף להצהרת הכוונות לעיל.
לטענתו, החלטת בית הדין מיום 25.2.2015 לעיל האריכה את המועד להגשת בקשת הביטול, כמצוות סעיף 27(ב) לחוק הבוררות. לגופה של בקשת הביטול נטען כי פסק הבוררות בטל מטעמי חריגה מסמכות משלא היה הסכם בוררות בר תוקף; משהבוררים לא פסקו בהתאם לדין המהותי; ומשפסק הבוררות ניתן לאחר שחלף המועד לתיתו. כן נטען כי הפסק שניתן ביום ט"ו תמוז תשע"ג מהווה

פסק דין
סופי שהבוררים לא היו מוסמכים לשנותו, אף חסר סמכות מחמת דחיית הבוררים את בקשת מור יוסף ליתן תוקף להצהרת הכוונת מיום 30.9.14; כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור משמשמעותו היא שמור יוסף איבד כליל את זכותו בנכס; וכי דלבריאן "טרפד" את קיום פסק הדין ולא איפשר למור יוסף לפרוע את חובו.
עמדת מבקש האישור
7.
דלבריאן עותר לדחות את בקשת הביטול משהוגשה באיחור, שכן פסק הבוררות הסופי ניתן ביום 30.3.14 עת בקשת הביטול הוגשה רק שנה לאחר מכן ביום 15.3.15. לגופו של עניין נטען כי לא קיימת כל עילת ביטול שכן פסק הבוררות משקף כהוווייתם את ההסכמים שנכרתו בין שני הצדדים (הסכם ההלוואה והסכם השיתוף), את שני הסכמי הפשרה שנחתמו בין שני הצדדים, ואת העובדה שמור יוסף לא פרע ולו בשקל אחד את ההלוואה שנטל לפני שנים למרות אורכות שניתנו לו לשם כך. דלבריאן חולק על הטענה לפיה תוצאת פסק הבוררות נוגדת את תקנת הציבור ולפיה גזל ממור יוסף את הנכס, משלדבריו את מחציתו האחת רכש על דרך השקעת הסך של 140,000 דולר בהתאם להסכם השיתוף, וזכאותו למחצית השנייה של הנכס נובעת מאי פירעון ההלוואה בסך של 430,000 ₪ שנתן למור יוסף עוד ביוני 2006, ומכוח הסנקציה שבסעיף 5.3 שצוטט לעיל.
עוד טוען דלבריאן כי ההתרחשויות הקשורות להצהרת הכוונות מיום 30.9.14 אינן רלבנטיות כלל לפסק הבוררות ולהתדיינויות שקדמו לו משהתרחשו כחצי שנה לאחר מתן פסק הבוררות, ומכל מקום מור יוסף הפר גם את שהתחייב בהצהרת הכוונות וממילא זו בוטלה.
דיון והכרעה:
8.
בראשית יש להכריע בטענת דלבריאן לפיה הוחמץ המועד להגשת בקשת הביטול ולפיה דינה של זו להידחות ולו מטעם זה.

סעיף 27 לחוק הבוררות קובע כי "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק...". המועד הנ"ל של ארבעים וחמישה יום מוארך אוטומטית בהינתן הגשת בקשה לתיקון פסק הבוררות לפי סעיף 22 לחוק הבוררות, משסעיף 27(ב) קובע כי "הייתה פנייה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפני
יה...".
9.
מור יוסף טוען כי הבקשה שהוגשה מטעמו לבית הדין הנושאת את הכותרת "בקשה לאישור ההסכמות שבין הצדדים במסגרת הסכם" (נספח יב' לבקשת הביטול) החתומה ע"י הטוען הרבני אברג'יל ניסים– מהווה בקשה לביטול לפי סעיף 22 לחוק הבוררות, ומשכך יש למנות את מניין 45 הימים מהיום שבו נדחתה, קרי החל מיום 25.02.2015, כך שבקשת הביטול הוגשה במועד.
אין לקבל טיעון זה.
10.
ברע"א 6733/08 קנדרו נ' ד"ר רפאל נגלר [02.03.2009] נבחנה השאלה האם בקשה לתיקון השמטה מהווה פנייה לבורר לפי סעיף 22 לחוק הבוררות המאריכה באופן אוטומטי את מניין הימים להגשת בקשת ביטול. נפסק:
"המבחן הקובע בבחינת השאלה האם בקשה שהוגשה לבורר הינה פנייה לפי סעיף 22 לחוק הינו תוכן הבקשה ולא כותרתה. אין די בכך שהמבקש מכתיר את הבקשה כ'פניה לפי סעיף 22' אלא קיימת דרישה שתוכן הפנייה יהיה כזה שהבורר יהיה ראשי לעסוק בו ע"פ טווח סמכויותיו המעוגנות בסעיף 22 האמור. לכן לא יוכל בעל דין לפנות אל הבורר בטענות שונות שזכרן לא בא באותו סעיף, וכל זאת כדי לדחות את המועד לתחילת מניין 45 הימים" (פסקה 18).
וכן:
"כאשר מדובר בשינוי מהותי, כגון השינוי שהתבקש ע"י המבקשים, הבורר אינו מוסמך להחליט מכוח שיקול דעתו העצמי כיצד לנהוג בפסק הבוררות שניתן על ידו. סמכותו של הבורר להשלים או לתקן את פסק הבוררות תקום רק משעה שבית המשפט יורה לו לעשות כן. בהליך המיוחד שיועד לכך לפי סעיף 24 לחוק הבררות. אשר על כן בקשתם של המבקשים בעניין ההשמטה אינה יכולה לכסות תחת הכותרת 'פנייה לפי סעיף 22', לכן לא היה בה או בהחלטת הבורר בעקבותיה כדי לעצור את מניין ה – 45 הימים, שהחל ביום מתן פסק הבוררות" (פסקה 21).
גם ברע"א 8594/14 דוד יהודה אביחי לאופר נ' מיכאל יוסיפוביץ [08.03.2015] נפסק:
"הכלל שלפיו לא כל בקשה הנחזית להיות בקשה לפי סעיף 22 לחוק הבוררות נושאת עמה את האפקט של הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר...- אינו מהווה חידוש. בכדי לזכות בהארכת המועד הקבועה בסעיף 27(ב) לחוק הבוררות יש
להגיש את בקשת התיקון
בתום לב, באופן העולה בקנה אחד עם הענינים המנויים בסעיף 22 לחוק הבוררות".
וכן:
"עיון בבקשת התיקון מעלה כי אכן אין היא עוסקת בתיקון טכני של פסק הבוררות אלא בבקשה לעריכת תיקונים מהותיים לרבות פתיחה מחודשת של ההליך. בקשה שכזו אינה באה, על פני הדברים, בגדר סעיף 22 לחוק הבוררות. בנסיבות אלה, ומשהמבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד בהתאם לסיפא לסעיף 27(א) לחוק הבוררות, ולא טען להתקיימותם של טעמים המצדיקים מתן הארכה שכזו הרי שאין הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי".
11.
ונשוב לענייננו: בבקשה שהוגשה לבית הדין למעלה מחצי שנה לאחר מתן פסק הבוררות הסופי, מבקש מור יוסף לתת למסמך הצהרת הכוונות מיום 30.9.2014 תוקף חוקי, דהיינו, שמסמך הצהרת הכוונות יבוא חלף פסק הבוררות. בסעיף 3 לבקשה מועלית ע"י מור יוסף בקשה חלופית לפיה במידה ודלבריאן יתכחש למסמך הצהרת הכוונות, מתבקש בית הדין להורות שפסק הדין מיום כ"ח אדר ב תשע"ד "הינו פסק הדין הקובע לעניין הצדדים אף בעת הזאת", דהיינו שחלף פסק הבוררות הסופי יבוא

פסק דין
אחר.
כשמטרת הבקשה הינה להמיר את פסק הבוררות הסופי בהסכם פשרה נטען כלשהו או בפסק בוררות כלשהו שניתן בעבר ולא פרש מהו, שהוראותיהם שונות מהקביעות שבפסק הבוררות הסופי- לא ניתן להתבונן על הבקשה בשום פרשנות מקלה כעל בקשת תיקון לפי סעיף 22 לחוק.
משמור יוסף לא הגיש בקשה להארכת מועד, ומשאין מניעה לקבוע כי גם לו הוגשה על ידו בקשה מעין זו, היא לא הייתה מגלה טעם מיוחד שהרי מסמך הצהרת הכוונות הוא מיום 30.9.2014, דהיינו 6 חודשים לאחר מתן הפסק, באופן שמור יוסף לא יכול לטעון כי לא הגיש את בקשת הביטול עד יום 15.5.2015 משום שנסמך על הסכם שנערך רק מספר חודשים אחר כך - אין מנוס מהמסקנה כי הבקשה הוגשה באחור ניכר, שלא לדבר על חלקה האחר של בקשת הביטול המתייחס לפסקי דין חלקיים שניתנו שנים קודם לכן.
12.
למעלה מהצורך אציין כי גם הטענות האחרות אינן מגלות עילת ביטול:
א.
הטענה להיעדר שטר בוררין הינה טענה סתמית משהוצג שטר בוררין מיום ט"ז אדר א תשע"א- 20.2.20111 הנושא את חתימות שני הצדדים ולא נטען שעסקינן חלילה בחתימה מזויפת, מה גם שצד המתדיין בפני
בורר במשך שנים ולא מעלה כל טענת סמכות מנוע מלטעון כי הבורר לא הוסמך להכריע בעניינו.
ב.
הטענה כי הפסק ניתן לאחר המועד שאמור היה להינתן - משמור יוסף לא "שמר לעצמו בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק את הזכות לטעון טענה זה" לא תישמע הטענה מפיו, בהתאם להוראת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות.
ג.
הטענה כי הפסק שניתן ביום ט"ו תמוז תשע"ג מהווה

פסק דין
סופי שהבוררים לא היו מוסמכים לשנותו: הפסק שניתן ביום זה מכיל שני סעיפים: האחד נותן תוקף להסכמת הצדדים
ובשני
נקבע "ככל שיתגלע ויכוח בין הצדדים בעניין פרשנות ההסכם ו/או ביצועו, על הצדדים יש לנהוג כאמור בסעיף 13 לפסה"ד". סעיף 13 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
קובע: "כל מחלוקת שתתעורר בין הצדדים חו"ח בעתיד תובא לבית דין זה ו/או לסמכות רבנית או לבי"ד אחר". גם בתוספת להסכם הפשרה מצוי אותו סעיף 13 ובנוסח זהה.
לא זו בלבד שמור יוסף לא שילם את הסכום אותו התחייב לשלם בהסכמי הפשרה, אף לא מקצתו, לא במועד ולא לאחר המועד, ולא זו בלבד שלא הגיש בקשה לאישורו של הסכם זה אלא שהוא אף טען לבטלותם של הסכמי הפשרה,
והשניים המשיכו להתדיין בבית הדין.
ד.
הטענה כי הפסק נוגד את תקנת הציבור- פסק הבוררות נסמך על הוראות מפורשות בהסכם ההלוואה ובהסכם השיתוף, והסכום שנקבע לתשלום תואם לסכום הנקוב בשני הסכמי הפשרה עליהם חתום מור יוסף. התבוננות רק על ערך הנכס כיום מתעלמת מהעובדה כי הכספים נושא הסכם ההלוואה והסכם השיתוף ניתנו למור יוסף בשנת 2006- עת ערך הנכסים היה שונה. התוצאה העסקית של ההתקשרות יכולה אולי להצביע על טעות בכדאיות העסקה, אך בינה לבין ניגוד לתקנת הציבור אין ולא כלום.
ה.
ובאשר למסמך הצהרת הכוונות: מדובר במסמך שנערך חצי שנה אחרי מתן פסק הבוררות הסופי, עת דלבריאן טוען כי גם הסדר זה הופר ע"י מור יוסף ובוטל. לא בכדי קבעו הדיינים הנכבדים כי "ביה"ד איננו רואה בארועים שהתרחשו לאחר המועדים שבפסה"ד עילה לתיקון
או שינוי בפסה"ד". אין בכוחו של משא ומתן שהתנהל לאחר מתן פסק הדין להשפיע על תוקפו של פסק הדין, מבלי שאני מביעה עמדה בשאלת קיומה של עילת תביעה עצמאית בהליך אחר. גם לא ניתן לכרוך בבקשת ביטול פסק בורר עתירה למתן הצהרה על תוקפו של הסכם שנכרת אם בכלל מחוץ לבוררות ולאחר סיומה.
13.
התוצאה
עתירת הביטול, על כל חלקיה, נדחית.
הבקשה לאישור פסק הבוררות הסופי מתקבלת.
משדלבריאן ובא כוחו אחרו להגיע לדיון, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום,
י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.










הפב בית משפט מחוזי 31387-03/15 דוד מור יוסף נ' יעקב דלבריאן (פורסם ב-ֽ 24/09/2015)