פסקי דין על צביה לוצוב - ז"ל | פסקי דין על עפרה רזאל | פסקי דין על טובה קסלר | פסקי דין על גד-מיכאל רוזן | פסקי דין על דור אנגל | פסקי דין על צבי אברהם אנגל |

10752-05/13 א     06/10/2015




א 10752-05/13 צביה לוצוב - ז"ל, עפרה רזאל, טובה קסלר נ' גד-מיכאל רוזן, דור אנגל, צבי אברהם אנגל








בית משפט השלום בנתניה



ת"א 10752-05-13 לוצוב - ז"ל ואח' נ' רוזן ואח'


תיק חיצוני: תיק עזר


בפני

כבוד השופטת
סמדר קולנדר-אברמוביץ


התובעות

2.צביה לוצוב - ז"ל

3.עפרה רזאל

4.טובה קסלר
ע"י עו"ד ציונה גולן


נגד


הנתבעים

1.גד-מיכאל רוזן

2.דור אנגל

3.צבי אברהם אנגל
ע"י עו"ד גל שר-טוב



פסק-דין


1.

תביעה לפינוי וסילוק יד , בשל הפרות הסכם לשכירות מוגנת שהוגשה על ידי המנוחה הגב' צביה לוצוב כנגד הנתבעים גד רוזן, דור אנגל
וצבי אברהם אנגל
לפינוי חנות ברחוב הרצל בנתניה (להלן:
"החנות").
לאחר פטירת המנוחה נכנסו לנעליה יורשותיה, עפרה רזאל
וטובה קסלר
.

2.
טענות התובעת:
המנוחה היתה בעלת הזכויות בבנין ברחוב הרצל 20 בנתניה. בבנין מצויה חנות לממכר גלידה אשר הושכרה בדיירות מוגנת לנחמה רוזנפלד. בחנות
עבד בעלה פזי רוזנפלד. לאחר גירושי הזוג המשיך פזי לעבוד בחנות והפך לדייר מוגן.
לאחר פטירת פזי , בנו – נתבע מס' 1 גדי רוזן (להלן: "גדי") אשר עבד עימו בעסק המשיך להפעיל


החנות. בחודשים הראשונים של שנת 2012 החל גדי
בביצוע שיפוצים נרחבים בחנות מבלי שהתבקשה הסכמת התובעת. עובדה זו מהווה הפרת הסכם השכירות.
לאחר השיפוץ הגיע גדי למנוחה עם נתבע מס' 3 שהינו אביו של נתבע מס' 2 והודיע שנתבע מס' 3 הוא דוד שלו והוא ישלם מעכשיו את דמי השכירות.
נתבעים מס' 2 ו- 3 למעשה הפעילו החנות כאשר גדי העביר להם זכויותיו בחנות ונטש החנות. משכך קמה נגדו עילת פינוי בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב – 1972, (להלן: "החוק").

3.
טענות הנתבעים:
גדי נכנס לעבוד עם אביו בנכס
שהינו חנות לממכר גלידה בגודל 9 מ"ר לפני יותר מעשר שנים. לאחר פטירת אביו נכנס הוא לנעליו והמשיך להפעיל במקום החנות. נתבע מס' 3 התבקש על ידי גדי לסייע לו בזמנו החופשי מתוקף העובדה שנתבע מס' 2- בנו, עובד בעסק
ומהיותו למעשה חבר ילדות של אביו ז"ל אשר מלווה את גדי לאורך השנים כמעין "דמות אב".
המדובר בנכס ישן מאוד בן למעלה מ- 50 שנה ברחוב הראשי של העיר אשר מצבו הדרדר עם השנים והגיע למצב מסוכן של סיכון חיי אדם.
במהלך השנים בוצעו שיפוצים בחנות מאז שנת 1968. השיפוצים נשוא תיק זה בוצעו בידיעת והסכמת המנוחה ולאור הכרח כתוצאה מסיכון ממשי שהיה בנכס ובהתאם להוראות מפורשות מעירית נתניה. כל השיפוצים הגיעו לסך של כמה עשרות אלפי שקלים בלבד.
גדי הוא המחזיק ושוכר החנות ונמצא בה כמעט כל שעות היום. מדי פעם שכר גדי
עובדים בעיקר תקופת הקיץ. וביניהם נתבע מס' 2 היה עובד שכיר בחנות.

4.
במהלך הדיונים הוברר שנתבע מס' 2 עזב את הארץ ללא כל כוונה לחזור.

בדיון שהתקיים ביום 11.1.15 הוברר שהחנות פונתה ממקררי הגלידה. לטענת גדי
זה נעשה ללא ידיעתו. הוא הודה שמחפש פתרונות להפעלת העסק שכן קיימים לו קשיי נזילות וכי הוא עומד בקשר עם מספר חברות המספקות גלידה לצורך הפעלת המקום. כוונתו הינה להמשיך ולפתוח החנות שכן זהו מקור פרנסתו היחיד.

בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.2.15 הודיע ב"כ הנתבעים שאין לו כל קשר עם נתבע מס' 3 וביקש להתפטר מייצוגו. לאחר שהציג מכתב בדואר רשום שנשלח לו ואף מסרונים שלא נענו התרתי לו להתפטר מייצוגו. בסיום דיון ההוכחות ביקש לזמן את נתבע מס' 3 להחקר על תצהירו והתרתי לו לעשות כן.

5.
דיון משפטי:
מהו מעמדו של גדי בנכס – מאחר ואביו של גדי היה דייר מוגן, אזי אין מחלוקת שגדי הינו בגדר "דייר נגזר" בהתאם לחוק.

6.
השאלה הראשונה העומדת לדיון הינה האם הפר גדי את הסכם השכירות ונטש את הנכס.

הגב' עפרה רזאל
הצהירה שפגשה בנתבע מס' 2 כאשר הגיעה יום אחד לבקר את אימה כאשר הוא מסר לה שהוא עובד עם גדי. כן הגיע נתבע מס' 3 לדירת אימה כאשר שהתה שם וביקש לשלם את דמי השכירות עבור החנות.
לאחר מכן כאשר סירבה אימה לקבל דמי השכירות מנתבע מס' 3 הוא רכש המחאות דואר ושלח לאימה.
(נספחים 6,7,8).
עוד טענה שנתבעים מס' 2 ו 3 השקיעו במושכר סכומי כסף נכבדים בשיפוץ אשר הגיעו לטענתם לסך של כ- 500,000 ₪.
לטענתה עובדות אלה מלמדות שנתבעים מס' 2 ו3 קיבלו הזכויות במושכר מנתבע מס' 1.

בבית המשפט חזרה על עדותה זו.

7.
מנגד הצהיר
גדי שהוא בעלי העסק והמפעיל הבלעדי של החנות במשך כל השנים. הוא היה בקשר עם המנוחה כל השנים והיה משלם לה את דמי השכירות.
נתבע מס' 3 התגייס לעזור לו בעקבות היכרותו עם אביו ז"ל, כאשר הוא שימש לו כאב רוחני.
נתבע מס' 2, בנו של נתבע מס' 3
עבד כשנתיים אצלו יחד עם עובד אחר. הוא נמצא בעסק רוב שעות היום ומפעיל אותו.
נתבע מס' 3 סייע לו להעביר תשלומים למנוחה. הוא הצהיר שמכתב המנוחה (נספח ג' לכתב התביעה) מעולם לא הגיע לידיו.
כל ההתנהלות בחנות, קניית המוצרים, סחורות, טיפול בתיקונים ותחזוקה בוצעו על ידו מתוך הכנסות העסק. נתבע מס' 3 מעולם לא השקיע בעסק .
נתבע מס' 3 עלה אל בית המנוחה בשליחותו על מנת לשלם את דמי השכירות
אולם ביתה של המנוחה שהיתה במקום סירבה לקבל בשמה את דמי השכירות.

בבית המשפט שב והעיד שהוא בעלי העסק וכי העסיק במשך השנים עובדים, כולל את דור, בנו של נתבע מס' 3.

התרשמתי מעדותו
שהינו אדם פשוט, אשר חנות זו הינה מקור פרנסתו היחידי מאז ועד היום וכי לא הכניס מי הנתבעים 2 ו3 כשותפים לעסק, אלא העסק הינו בבעלותו עד היום והוא לא העבירו לאחר.

8.
העתקי החשבוניות וקבלות עבור השיפוצים שצירף גדי
(נספח 4 לתצהירו) מלמדים אף הם שהם מיועדים עבורו.
צילומי המעטפות אשר בה נשלחו השיק הבנקאי עבור השכירות, ואף המחאות הדואר
(צורפו כנספחים ה'
ו' לכתב התביעה) מלמדים אף הם שהשולח הינו נתבע מס' 1.

9.
מטעם הנתבע העידה אף הגב' יוכבד מובשוביץ העובדת במשרד יועץ המס אשר משפחת רוזנפלד לקוחות של משרד זה. בתצהירה פירטה הגב' שמשנת 1999 עבד הנתבע מס' 1 עם אביו בחנות. בשנת 2007 כאשר נפטר האב המשיך הנתבע לעבוד בחנות. נתבע מס' 1 הסתייע בנתבע מס' 3 להעביר למשרדם מסמכים שכן אין לו רשיון נהיגה. כן כאשר סירבה המנוחה לקבל את דמי השכירות מנתבע מס' 3 שהיה שליחו הוא נפגע מכך וביקש ממנה שתסייע לו בענין. היא ייעצה לו לרכוש שיק בנקאי
עבור דמי השכירות ולשלוח בדואר רשום את השיק למנוחה.
במהלך השנים העסיק הנתבע מספר עובדים
ובינהם את נתבע מס' 2 שהוא בנו של נתבע מס' 3.
נתבע מס' 3 מעולם לא עבד בעסק ולא היתה לו כל זכות בו.
בכל נושא הגשת הדוחו"ת למס הכנסה, הגשת הצהרות הון ותכתובות לרשויות הופיע שם נתבע מס' 1 כבעל העסק.
בבית המשפט העידה אף היא שמצבו הכלכלי של נתבע מס' 1 אינו טוב ואף היא במהלך השנים התגייסה לעזור לו כפי שאחרים התגייסו לצורך הבטחת קיומו. (ראה עמ' 23 שורות 4-7).

כן עלה מעדותה שהנתבע מס' 1 מתנהל במזומן בלבד, ללא חשבון בנק וכרטיס אשראי לאור העובדה שבעבר היתה לו חוויה טראומטית עם הבנק כאשר היה צריך לשלם חוב של אביו לאחר פטירתו ולכן בחר שלא לעבוד יותר עם הבנק . (ראה עמ' 24 שורות 2-5). משכך וכאשר סירבה המנוחה לקבל את דמי השכירות ממנו, ייעצה לו שיקנה שיק בנקאי וישלם לתובעת את דמי השכירות באמצעותו. (ראה עמ' 23 שורות 18-21) .

10.
גדי העיד שרוב דמי השכירות שילמו מכספיו הוא (ראה עמ' 36 שורות 25-32) כאשר הסיבה היחידה שביקש מנתבע מס' 2 ללכת לבנק להוציא שיק בנקאי היא שהוא
אינו הולך לבנקים

. (ראה עמ'
35 שורות 2-4).

11.
מעדות גדי עלה למעשה שאת הכסף לשיפוץ שנערך בחנות לקח ברובו מנתבע מס' 3. כך העיד שהלווה מנתבעים
2ו 3 כמה עשרות אלפי שקלים עבור השיפוץ (ראה עמ' 28 שורות 29-31), ובהמשך לאחר השיפוץ הלווה מנתבע מס' 3 כסף , בנוסף לכסף שהיה ברשותו גם עבור רכישת מכונת גלידה חדשה שערכה כ- 30,000 ₪ (ראה עמ' 30 שורות 19-30), ואף היה זקוק לסכום נוסף בגין רכישת מסחטת מיץ ופריזר של
כ- 20,000 ₪ (ראה עמ' 31 שורות 7-8).
הווה אומר גדי במהלך התקופה הלווה כספים רבים מנתבע 3. לטענת התובעות בעקבות הלוואות אלה הפך הנתבע למעשה לשותפו של הנתבע.
כראיה לכך היא העובדה שהציוד בחנות כיום נעלם, כאשר אף הנתבע העלה ההשערה שהוא בביתו של נתבע מס' 3 (ראה עמ' 31 שורות 25-28).

12.
איני סבורה כך.

נתבע מס' 3 העיד
שהציוד אינו ברשותו והוא לא זה שלקחו. משכך לא הוצגה למעשה כל ראיה בענין זה.

באשר לסכומים שהלווה נתבע מס' 3 לנתבע מס' 1. לגרסת נתבע מס' 3 בחקירתו עסקינן באלפי שקלים אשר יכולים להגיע אף ל- 20,000 ₪. (ראה עמ' 48 שורות 20-26).
עם זאת העד העיד שגדי השיב לו את הכספים שנתן לו (ראה עמ' 47 שורות 26-30). אף אם קיימות גרסאות סותרות באשר לסכומי הכספים שהלווה נתבע מס' 3 לנתבע מס' 1 והאם הושבו, התרשמותי הכללית מעדותו הינה שלאור מערכת היחסים הקרובה שהיתה עם אביו של נתבע מס' 1, הוא אכן עזר לנתבע מס' 1 כמיטב יכולתו, למרות שמצבו הכלכלי הינו בכי רע, והלווה לו כספים, על מנת שזה יוכל לשפץ את העסק שלו ולנסות להגדיל הכנסותיו.

אף אם מקבלת אני כמסקנה שנתבע מס' 3 הלווה לנתבע מס' 1 כספים רבים לצורך השיפוץ ולצורך רכישת הציוד, וכאשר לא החזיר הנתבע הכספים בחר נתבע 3 להגיע ולקחת הציוד אליו עדיין איני למדה מכך שהנתבע מס' 3 הפך לשותפו של הנתבע. העובדה שגדי אינו מצליח לנהל את עסקו בצורה שתניב לו רווחים ולמעשה נזקק להלוואות מאחרים על מנת להמשיך ולקיים את העסק ואף להתקיים, אשר אף
חייב כסף לנתבע מס' 3 אינה מחייבת המסקנה שהם הפכו לשותפים, ואיני סבורה שכך הדבר לאחר ששמעתי העדויות כפי שפירטתי לעיל.

13.
טוענות התובעת שתלושי השכר שהציג הנתבע מחזקות גרסתן.

גדי
הציג תלושי שכר של נתבע מס' 2
ושל עובד אחר בשם מייק עמרם. (צורפו כנספח לתצהיר הגב' יוכבד מובשביץ.
ניתן לראות קיים שוני בין תלושי שכר אלה בשכר ששולם לשני עובדים אלה. בעוד שלמייק שולם שכר של 2,000 ₪ בחודש, אזי לנתבע מס' 2 שולם שכר גבוה יותר, של 5,000 ₪ בחודש.
באשר לתשלום שכר בחודשי החורף. הן מייק וכן נתבע מס' 3 קיבלו שכר אף בחודשי החורף (מייק לא קיבל שכר רק בחודש ינואר שנת 2013, אולם קיבל שכר בחודשים נובמבר, דצמבר שנת 2012 וכן פברואר מרץ שנת 2013, שהינם חודשי חורף), למרות שהנתבע העיד שהחנות סגורה רוב חודשי החורף.
לטענת התובעות עובדה זו מלמדת שתלושי השכר הינם למעשה תשלום רווחים שהוסווה בדרך של תשלום שכר עבודה.
איני סבורה כך, נכון הוא שמשכורת נתבע מס' 2 גבוהה יותר ממשכורת העובד מייק, אולם נתבע מס' 1 הסביר שמייק היה תלמיד בן 16 אשר עבד מספר מועט של שעות ולכן משכורתו נמוכה יותר (ראה עמ' 33 שורות 4-5 ושורות 21-22) .
הסבר זה הינו סביר והגיוני שכן קיים הבדל בהעסקת תלמיד תיכון מול אדם מבוגר.
כפי שניתן לראות שני העובדים הנוספים קיבלו שכר גם עבור חודשי החורף בהם העסק כמעט ולא פועל אף לפי עדות הנתבע (ראה עמ' 37 שורה 10), כאשר אף מעדותו התרשמתי שבחודשי החורף החנות היתה סגורה. עם זאת מסקנתי הינה שהנתבע הוא המפעיל והבעלים היחידי של העסק, ואף אם לקח החלטה עסקית גרועה להעסקת נתבע מס' 2 בעלות גבוהה אף בחודשי החורף איני סבורה שיש בכך כדי להוכיח שמי מהנתבעים הינו שותפו של הנתבע. .

14.
התובעות אף הציגו דו"ח חוקר לתמיכה בטענתן. בדו"ח החוקר מצוין שבתצפית שנערכה ביום 19.4.12 בבוקר מי שנכח בעסק הינו נתבע מס' 2. כן בתצפית מיום 20.4.12 בשעות הצהרים, נתבע מס' 2 מגיע לחנות ואף נתבע מס' 1 הגיע למקום.
כעולה מעדות גדי הוא מתחיל לעבוד בשעות הצהרים (ראה עמ' 33 שורות 22-23), ומשכך דו"ח החוקר מחזק גרסתו זו שכן בשעות הצהרים נכח בעסק.

15.
כפי שציינתי לעיל הוברר שהחנות למעשה היום ריקה מציוד. האם יש משמעות לכך. הנתבע העיד שהחנות סגורה כעת (בחודש פברואר ) כארבעה חודשים והוא בודק כעת אפשרות להפעילה או במסגרת קבלת מכונות בקונסיגנציה או בקניית מכונות יד 2 (ראה עמ' 40 שורות 22-24). מאחר ובזמן ההוכחות היינו מצויים בחודשי החורף ומאחר והתרשמתי שרצונו של הנתבע הינו להמשיך להפעיל החנות שכן זהו מקור פרנסתו היחיד, איני סבורה שיש לכך משמעות כלשהיא.

16.
מטעם התובעות העיד אף מר גיל בר עלי שביצע עבודות שיפוץ בבנין התובעת. כאשר הגיע לטענתו ביום 22.3.12 למקום, פנה אליו נתבע מס' 2 שהיה במקום ודיבר אליו בגסות רוח כאשר טען שהשקיע בשיפוץ כחצי מיליון ₪ .
בכתב התביעה ציין שמי שפנה אליו היה נתבע מס' 3 (ראה סעיף 11 לכתב התביעה).
מעדותו התרשמתי שכלל לא מכיר הנתבעים ולמעשה יכול והיה זה אדם כלשהו שפנה אליו, כאשר כלל לא יודע מי הוא אותו אדם. (ראה עמ' 15 שורות 1-4).

אף אם הייתי מגיעה למסקנה שמי מהנתבעים דיבר עימו עדיין העובדה שמן דהוא התפאר בפני
עד זה שהשקיע בשיפוץ סכומים אדירים עדיין אינה מחייבת המסקנה שהדבר הינו נכון.

לאחר ששמעתי הראיות איני סבורה שאכן בוצע שיפוץ בסכומים כה ניכרים, שכן עלה מעדות הנתבע מס' 1 שהשקיע כעשרים – שלושים אלף שקל בשיפוץ כולו (ראה עמ' 29 שורה 4),
או שמכאן ניתן ללמוד שהשיפוץ בוצע על ידי נתבעים 2 ו3 ולא ע"י הנתבע מס' 1.

17.
עילת הנטישה אינה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר
אולם עוגנה בהלכה הפסוקה. "עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף131. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן
הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור
אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק".
(ראה ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים נ' נוסייבה מ"ד (5) 758,765 ).


18.
הפסיקה הציבה שני יסודות מצטברים להוכחת עילת הנטישה: יסוד פיזי עובדתי
לפיו הדייר עזב את המושכר ויסוד סוביקטיבי נפשי בדבר העדר כוונה מצד הדייר לחזור אליו.

לאור המפורט לעיל לא שוכנעתי כלל שהנתבע עזב את המושכר אלא ממשיך לעבוד בו בעצמו כפי שעשה בעבר. לא הוכחה כל העברת שליטה בחנות לאחר .
התובעות לא הרימו נטל ההוכחה להוכחת טענתן שהנתבע הפר הסכם השכירות שכן
שוכנעתי שהנתבע המנהל של העסק הנמצא בשליטתו.

19.
השאלה השניה העומדת לדיון הינה האם הפר הנתבע את הסכם השכירות בביצוע השיפוצים על ידו. לטענת התובעות המנוחה כלל לא הסכימה לשיפוץ שנעשה ללא רשותה, כאשר היא אף שלחה מכתב בענין על כך ביום 26.3.12 (נספח 3 לתצהירה).

20.
הנתבע פירט בתצהירו שבמהלך השנים ביצע שיפוצים.
באשר לשיפוצים נשוא התביעה הצהיר שלאור מצבו המתפרק של הנכס פנה לתובעת בנוכחות נתבע מס' 3 וביקש לבצע תיקונים במקום על חשבונו- להניח אריחי קרמיקה במקום המוזאיקה השבורה והמסוכנת, לתקן את מערכת החשמל והתאורה המסוכנת, להחליף חלונות כניסה מתפרקים בתריסי גלילה. לא בוצעו כל שיוניים מבנים בנכס, לא נשברו קירות ו/או הוזזו קירות.
כן הצהיר שהמנוחה
ביצעה לפני כשבע שנים שיפוץ של חיפוי הקרמיקה בנכס ולאחר שנפלו מספר אריחים ביקשה לשפץ שוב, ואז נגרם נזק לגגון שלו ולדלת. מצב הדלתות הגיע לסכנה בטיחותית לעוברים ושבים, לחדירות מים בחורף וכניסת יונים ולכן לא היה מנוס אלא להחליף את דלת הכניסה.
גם החלפת תריס הגלילה בוצעה בהתאם לדרישות עירית נתניה במסגרת שינוי מבנה החזית של הרחוב.
המנוחה הסכימה ונתנה את ברכתה.
המנוחה נהגה לעבור בעסק כמעט כל יום עם המטפלת שלה ולכן ראתה שהשיפוצים מתבצעים.

21.
מעדות נתבע מס' 3 עלה:

"דיברתי עם גדי על השיפוצים. אמרתי שהוא צריך לשפץ. הוא אמר שאישור זה מגב' לוצוב. אמרתי שאעלה איתו ואם היא תאשר אז אעזור לו. עלינו אליה, היא היתה עם המטפלת שלה, היא אהבה מאוד את גדי, ישבנו אצלה כחצי שעה,
הוא הסביר לה שהוא רוצה לשפץ, היא נתנה לו את ברכת הדרך ואמרה לו לעשות מה שהוא רוצה".
(ראה עמ' 52 שורות 1-5).

עדותו בענין זה היתה ברורה ומשכך מקבלת אני שהמנוחה הסכימה לשיפוץ.

22.
הגב' מובשביץ מטעם הנתבע הצהירה שמכירה החנות שקיימת שנים רבות. השיפוץ שבוצע היה שינוי חזית חיצוני שהתבקש על ידי עירית נתניה. מהיכרותה עם המקום לא נעשו במקום שיפוצים דרמטיים במהלך השנים מלבד תיקונים הכרחיים.
כן העידה שעלות השיפוצים היתה כ- 25,000 ₪ (ראה עמ' 25 שורות12-14), בהתאם לקבלות שהוצגו לה על ידי הנתבע.

23.
התובעת, הגב' קסלר
אומנם העידה שאימה לא ידעה ולא הסכימה לשיפוצים אלה, אולם מעדותה עלה שאימה נהגה לרדת כל יום למטה עם המטפלת שלה. (ראה עמ' 19 שורות 8-9). מאחר והשיפוץ ערך כחודש לאור עדות הנתבע (ראה עמ' 29 שורת 24-25 ) ברור הוא שהמנוחה ראתה בזמן אמת השיפוץ ולא הוכח בפני
שהתנגדה לו.

24.
עוד אציין שאומנם התובעות טענו לשיפוץ נרחב, אולם לא התרשמתי שכך הדבר. כך לא יכלה הגב' רזאל להעיד מה היה
מצב הנכס, האם המזגן הוחלף או שמא היה זה המזגן הישן במקום, האם הוחלף ארון החשמל, (ראה לענין זה עמ' 21 שורות 1-5). כן העידה שלא נשברו כל קירות או נבנו קירות.

כן הוברר שלמרות טענתה שהותקנו מדרגות לגלריה, אזי הוברר שלא הותקנו כל מדרגות ולמעשה היה שם סולם ברזל בלבד (ראה עמ' 19 שורות 20-23). הווה אומר לא התרשמתי כלל שעסקינן בשיפוץ כה מהותי בנכס, כפי שניסו לטעון התובעות אלא בתיקונים ושיפוצים שנדרשו לאור מצבו של הנכס וגילו רב השנים.

25.
מסקנתי הינה שהתובעת ידעה על השיפוצים שבוצעו בהסכמתה , כאשר מסקנה זו הינה אף סבירה והגיונית שכן מדוע שבעל הנכס לא יסכים לתיקון ליקויים הקיימים בנכס? זהו אינטרס ישיר של בעל הנכס שנכסו יהיה במצב תקין וראוי וכאשר עסקינן בנכס ישן, כבן חמישים שנה ברור הוא שבמהלך השנים יש צורך בתיקונים ושיפוצים.

לאור האמור לעיל לא קמה כל עילת פינוי בגין עריכת שיפוצים אלה.

אף אם הייתי מגיעה למסקנה שהמנוחה לא אישרה השיפוצים, אזי מסקנתי הינה שהשיפוצים היו נדרשים עקב מצבו הרעוע של הנכס, ומשכך ובהתאם לסעיף 37(א) (5)
היה ניתן לבצע במושכר שיפוצים אלא אף ללא קבלת הסכמת המנוחה.

26.
איני יכולה לקבל טענת התובעות שהשיפוץ הנרחב שנעשה בחנות ללא רשות התובעת נחשב כנזק בזדון, כפי שטוענות התובעות בסיכומיהן, הן מן הטעם ששוכנעתי שהמנוחה ידעה על השיפוץ ולא התנגדה לו, הן מן הטעם שלא שוכנעתי שעסקינן בשיפוץ נרחב, אלא בתיקונים הכרחיים לאור גילו של הנכס, והן לאור העובדה שהתנאי פורש בפסיקה כשינוי "רב כמותי" או "רב איכותי" נראה לעין כאשר אין נפקא מינה אם השינוי הטיב או השביח את הנכס (ראה ע"א 38992-04-11 אבשלום נ' י' נ. ט. ד. י ] .

27.
אשר לסעד מן הצדק. משלא מצאתי שהסכם השכירות הופר בדרך כלשהיא על ידי נתבע מס' 1, איני סבורה שיש מקום להידרש לטענתן
החילופית של התובעות לסעד מן הצדק מכוח סעיף 132 (א) לחוק הגנת הדייר.

28.
למעלה
מן הצורך אציין שאף אם הייתי מגיעה למסקנה שקמה עילת פינוי בגין עבודות השיפוצים, אזי מדובר בשינויים מינורים, כאשר ניתן יהיה להשיב המצב לקדמותו בפרק זמן קצר. הנתבע אינו בעל משפחה, ולמעשה קיים לו אח אחד ביולוגי מאותה האם אשר נמצא במוסד, ומגיע אליו בשבתות כפי שהעיד (ראה עמ' 38 שורה 32, עמ' 39 שורות 1-2), כאשר התרשמתי בכלליות שהינו
אדם פשוט המנהל חיי צינעה ומתנהל באופן שונה מכפי שמצפים אנו מאדם בוגר.
פינוי הנתבע על כן
אינו מידתי בעליל ועל כן היה מקום להעניק לנתבע סעד מן הצדק, בהתאם לסעיף 132 לחוק שכן איני סבורה בנסיבות הענין שראוי וצודק הוא ליתן

פסק דין
לפינוי במקרה זה.

29.
לאור כל האמור לעיל סבורני שהתובעות לא הרימו נטל ההוכחה
להוכחת תביעתן, כאשר יש לזכור שהנתבע מחזיק שנים רבות במושכר וזהו מקור פרנסתו ועיסוקו היחיד. משכך דין התביעה להדחות. התובעות ישלמו הוצאות הליך זה בסך
20,000 ₪ לנתבע.

ניתן היום,
כ"ג תשרי תשע"ו, 06 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 10752-05/13 צביה לוצוב - ז"ל, עפרה רזאל, טובה קסלר נ' גד-מיכאל רוזן, דור אנגל, צבי אברהם אנגל (פורסם ב-ֽ 06/10/2015)